מיקי דורון – SEE FAR CBT
10/04/2024 Psychologim.com
Psychologim.com | 02/04/2024 16:22איך להתאבד? עצור!!! מחשבות אובדניות מהוות חלק מהחוויה האנושית ועוברות בראשם של רבים לפחות פעם אחת בחייהם. לעיתים, הן עלולות להיתפס כמשהו חולף ולא מאיים, כחלק מרגעי תסכול או ייאוש עמוקים. זוהי תופעה שכיחה יותר ממה שרבים מניחים ואין לה קונוטציה בהכרח של דחף לפעולה. עם זאת, המצב הופך לדחוק ומצריך תשומת לב רצינית כאשר המחשבות האובדניות הופכות לקבועות וכאשר אדם מתחיל לראות בהתאבדות דרך יציאה ממצבו הנוכחי. במקרים כאלו, הצורך להתערב הופך למכריע על מנת למנוע תוצאות בלתי הפיכות.
הפעולה הראשונה והחשובה ביותר היא להקשיב באמפתיה ולהבין את המצב הרגשי של האדם. לעיתים, האפשרות לשתף אחר במחשבות וברגשות יכולה להוות בפני עצמה גורם מרפא. האזנה פעילה מצד חבר, בן משפחה או מקצוען יכולה להעניק לאדם הסובל מרגש שהוא לא לבד וכי יש מי שדואג לו ומעריך אותו.
שלב נוסף הוא הפניה לעזרה מקצועית. פסיכולוגים, פסיכיאטרים, וקווי סיוע הם משאבים חשובים שיכולים להציע תמיכה רגשית, התמודדות עם משברים ובמקרים מסוימים, טיפול תרופתי. הם מספקים אסטרטגיות לניהול מחשבות ורגשות שליליים וכן, במקרים הנדרשים, תוכניות טיפול אישיות שמתמקדות בסוגיות הקשורות באדם ובסביבתו.
העלאת מודעות לנושא והשכלה על תסמינים של דיכאון וחרדה, כמו גם על השפעתם האפשרית על המחשבות האובדניות, יכולה לסייע למנוע התפתחותם של מצבים קיצוניים. הבנת הסימנים המוקדמים והיכולת לזהות אותם בחבר או בקרוב משפחה יכולה להפוך לכלי חשוב במאבק למניעת אסון.
בנוסף, חיזוק הרשת התמיכה החברתית של האדם, דרך הקרבה והזמינות של חברים ומשפחה, יכול לספק לו בסיס יציב של תמיכה ואהבה. פעילות גופנית סדירה, תחביבים ופעילויות חברתיות יכולים להיות גם הם חלק מתוכנית התמיכה, כאשר הם מסייעים בשיפור המצב הנפשי וביצירת תחושת מטרה והשתייכות.
חשוב לזכור שכל אחד יכול להיות עוגן לאדם אחר בשעת צורך. היות ועד לנושא, להיות מודע למצבים שבהם חבר או קרוב משפחה זקוקים לעזרה, ולפעול באופן מושכל ומכיר בצורך בעזרה מקצועית, יכול להציל חיים.
אובדנות, או התאבדות, מוגדרת כפעולה של נטילת חיים מכוונת של עצמו. היא מצביעה על משבר חמור בחיי האדם, שבו הוא מרגיש שאין לו דרך אחרת להתמודד עם הכאב, הייאוש או הנטל שהוא נושא. למרות זאת, קשה מאוד לקבל תמונה מלאה ומדויקת של מגמות ההתאבדויות ברחבי העולם, מאחר והסטטיסטיקה העולמית אינה תמיד מדויקת או מובנת כראוי. רבים מהחוקרים נתקלים באתגרים בניסיון לפענח את הנתונים הקיימים, עקב אי אמינות או חוסר שלמות בדיווחים.
במדינת ישראל, לדוגמה, הנתונים הרשמיים מצביעים על יותר מ-400 מקרי התאבדות מדי שנה בשנים האחרונות. אך נראה כי המספרים האמיתיים עשויים להיות הרבה יותר גבוהים. זאת, בשל מגוון נסיבות שמובילות לאי זיהוי או לקליטת נתונים לקויה. סיבות כמו דיווחים לא מדויקים על סיבות המוות, חשש מסטיגמה חברתית והשפעתה על דיווחי משפחות ורופאים, וכן קשיים בזיהוי מקרים שבהם נקטה פעולה אובדנית ללא עדות ברורה, כל אלו תורמים לחוסר הוודאות בנתונים.
הקושי לאסוף נתונים מדויקים מקשה על המאבק בתופעה ועל הפיתוח של מדיניות רלוונטית ותוכניות התערבות אפקטיביות. בנוסף, הצורך להבין את הדינמיקה החברתית והנפשית המובילה להתאבדות מחייב גישה רב תחומית, הכוללת טיפול רפואי, תמיכה פסיכולוגית, ושינויים חברתיים. רק באמצעות עבודה משותפת של מוסדות המדינה, החברה האזרחית והקהילה המקצועית, ניתן יהיה לפתח כלים יעילים יותר לזיהוי מוקדם, תמיכה והתערבות במקרי סיכון להתאבדות, ובכך להפחית את הנטייה לפעולה זו.
בהקשר הקונבנציונלי, התאבדות מובנת כמעשה של נטילת חיים מכוונת, אשר ניתן לחלק לשתי קטגוריות עיקריות: התאבדות אמיתית ופסאודו-התאבדות, או במילים אחרות, הדגמה. התאבדות אמיתית מתרחשת כאשר האדם באמת מנסה לסיים את חייו, נקודת מוצאה של כוונה מובהקת לא להמשיך ולחיות. לעומת זאת, פסאודו-התאבדות אינה נועדה לסיום חיים אלא להעברת מסר, להבעת קריאה לעזרה ולמשיכת תשומת לב למצוקה או לבעיות הנפשיות או הרגשיות של האדם.
זהו ממד טרגי בחיים האנושיים, שאנשים מוצאים את עצמם במצב שבו הם מרגישים שהפנייה למעשה אובדני היא הדרך היחידה להביא לשינוי, להראות את רמת הייאוש או הצורך בעזרה. הדבר מדגיש את החשיבות שבהכרה ובהבנה של הסימנים המקדימים להתאבדות, וביישום מודלים של תמיכה והתערבות מוקדמת לאלו הנמצאים בסיכון.
מעבר לזיהוי הסימנים, חשובה ההקנייה של דרכי פנייה נוספות ובריאות יותר לקבלת עזרה. תכניות חינוך והשכלה על בריאות הנפש, הגברת המודעות לשירותי תמיכה וייעוץ זמינים, ופיתוח מיומנויות חיים המאפשרות עמידה בקשיים, הן חיוניות למניעת מצבים שבהם אנשים נדחקים לקצה. יש לעודד דיאלוג פתוח ובלתי משפטי על בריאות הנפש בחברה, כדי לשבור את הסטיגמה ולהפוך את קריאות העזרה הללו למיותרות, באמצעות יצירת סביבה תומכת ומקבלת.
מחשבות מתמשכות על התאבדות מתעוררות לעיתים קרובות בתקופות של משבר אישי חמור, כמו לאחר אובדנים כואבים – אבדן אהובים, אובדן תפקיד או מקום עבודה, או חווית אלימות, גם אם היא מוסרית ולא רק פיזית. נפגעי נסיבות כאלו עלולים להרגיש שהם נקלעו למבוי סתום, שחייהם הפכו לחסרי משמעות ושאין להם עתיד לקוות לו. הם עשויים לחשוב שמצבם לא ישתפר אף פעם ושהם לא יוכלו לחזור למצבם הקודם, או למצוא שלווה ואושר שוב.
המחשבות הללו, שמוגדרות לעיתים כ"קטסטרופליות", מגזימות בתיאור המצב ומכבידות על האדם עוד יותר, מכילות בתוכן זרעי אמת אך גם נטייה לשחזור המציאות בצורה קיצונית ולא פרופורציונלית. אף על פי שהמצב עשוי להיות קשה מאוד, קיימות דרכים להפחית את הסבל ולחפש שיפור באיכות החיים. חשוב לזכור שגם במצבים הכי קשים, ישנם מסלולים לצאת מהמשבר, לשפר את המצב ולמצוא נחמה ותקווה.
עם זאת, לאנשים שנמצאים במצוקה עמוקה, ייתכן שיהיה קשה לראות כל סיכוי לשינוי חיובי, במיוחד אם הם חסרי תמיכה סביבתית או חברתית. במצבים כאלה, התחושה של חוסר יכולת להתמודד עם הנסיבות עלולה להפוך למוחצנת ומוגברת.
אם אתה או מישהו אחר מרגישים כי מחשבות אובדניות משתלטות עליכם, כתוצאה מבלבול, נואשות, כאב נפשי, או חוסר תקווה בהתמודדות עם נסיבות חיים קשות, חשוב מאוד לפנות לעזרה מקצועית. פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים, ואף חברים או בני משפחה אוהבים יכולים להוות עוגן תמיכה בזמנים כאלה. ישנם גם מספרי טלפון חירום וקווי סיוע פסיכולוגיים שזמינים בכל עת לכל מי שזקוק לעזרה מיידית. לעולם אל תהסס להגיע לעזרה; הקשבה, תמיכה והתערבות יכולים להציל חיים ולהביא לשינוי משמעותי במצבך.
הזיהוי של סימנים המצביעים על סיכון להתאבדות הוא חיוני במאמץ למנוע פעולות אובדניות. סימנים אלו יכולים להופיע בהתנהגות, בהבעות רגשיות, ובשינויים באורח החיים וההתנהלות היומיומית של האדם. להלן רשימה מרחיבה ומפורטת של סימנים אלו:
זיהוי אחד או יותר מהסימנים הללו אינו אומר בהכרח שאדם מתכנן להתאבד, אך הם מהווים קריאה לערנות ולצורך בהתערבות מכוונת ותמיכה. חשוב להבין שהתמיכה הנכונה והגישה לעזרה מקצועית יכולים להציל חיים ולסייע לאדם במצב מצוק למצוא תקווה ודרכים חדשות להתמודדות עם הקשיים.
אם אתה חושש שאדם קרוב אליך נמצא בסכנת התאבדות, חשוב מאוד לפנות אליו בצורה ישירה ופתוחה. שאלות כמו "האם אתה חושב על להתאבד?" יכולות להישמע כקשות או נוקבות, אך הן חיוניות כדי להבהיר את המצב ולפתוח דלת לשיחה כנה. חששות שהשאלה תגביר את הסיכון להתאבדות אינם מבוססים; להיפך, לעיתים קרובות אנשים שומרים על מחשבותיהם הכי קשות בפנים, מתוך חשש להפחיד או להעמיס על יקיריהם. כאשר אתה מעלה את הנושא, אתה למעשה מוריד את המתח והטאבו שקשורים לדיון בנושא התאבדות.
זכור, אם מישהו מביע מחשבות על לגרום לעצמו נזק בלתי הפיך, הזדמנותך לעזור נמצאת ביכולתך להאזין בכנות ולהבין את מהות הכאב שלו. במהלך השיחה, חשוב מאוד שלא להמעיט בחומרת הרגשות שמאחורי המחשבות האובדניות. דיבור תומך, שלא מנסה לשכנע באופן מיידי את האדם לשנות את דעתו, יכול להיות יותר מועיל. אישור והזדהות עם מה שהאדם חווה, ללא בושה או תוקפנות, יוצר אפשרות לבניית גשר של תקווה ותמיכה.
לעיתים, חשוב להציע ולהדריך את האדם לקבלת עזרה מקצועית, כגון פסיכותרפיסט או פסיכולוג, שיכולים להציע דרכים מעשיות להתמודדות עם הכאב והייאוש. במקרים מסוימים, כאשר נראה שהסכנה קרובה ומיידית, כגון כאשר אדם קונה נשק או מתכנן במפורש את פעולת ההתאבדות שלו, נדרשת התערבות דחופה. כמו כן, שינויים פתאומיים בהתנהגות, כגון מעבר מתקופת ייאוש לרוגע מוחלט, יכולים להיות סימן לכך שהאדם קיבל החלטה לגבי התאבדות ונדרשת תשומת לב מיידית.
במצבים דחופים, אל תשאירו את האדם לבדו ודאגו לכך שיהיה במעקב קרוב של מישהו אמין עד להגעת עזרה מקצועית. תמיכתך יכולה להיות קריטית ולסייע למנוע אסון. הכנסת מומחה לתמונה, דרך פנייה ישירה או עקיפה, יכולה להיות צעד חשוב בתהליך החלמה והצלת חיים.
בקרב צעירים בגילאי 15 עד 34, התאבדות נחשבת לאחד משלושת גורמי המוות המובילים, מה שמעיד על משבר בריאות הנפש המתמשך בקרב הנוער והצעירים. מחקרים מראים כי כל נער 12 בעולם בגילאים אלו עושה ניסיון התאבדות מדי שנה, מספר מדאיג שמחייב תשומת לב ופעולה.
חוקרים טוענים שרק 10% מבני הנוער שחושבים על התאבדות באמת מתכוונים לקחת את חייהם, בעוד שה-90% האחרים משתמשים במחשבה על התאבדות כאמצעי לקרוא לעזרה ולהפנות את תשומת לבם של יקיריהם אליהם. לעיתים, ניסיונות התאבדות מתבצעים במקומות ובזמנים שבהם סביר להניח שהם יתגלו מהר, כגון בבית בסופי שבוע ובשעות היום, מה שמצביע על כוונה למשוך תשומת לב ולא בהכרח לגרום למוות.
אחת ההבדלים המרכזיים בין התאבדות של מתבגרים לזו של מבוגרים היא היכולת להעריך את ההשלכות האפשריות של מעשיהם. נערים ונערות רבים עלולים לתפוס את ההתאבדות כ"לידה מחדש", מצפים שמעשיהם יביאו לשינוי דרמטי ביחס אליהם מצד הסובבים אותם. הם עלולים לחשוב שאחרי הניסיון, הסובבים יצטערו על התנהלותם, יעריכו אותם יותר ויהיה מוכנים לפגוש אותם באמצע הדרך.
האימפולסיביות והתנהגויות הקטגוריות, אופייניות לגיל ההתבגרות, יכולות להוביל לניסיונות התאבדות שנראים חסרי משמעות לעין המבוגרת. סכסוכים שטחיים יחסית, כמו מחלוקת עם חברים או אהבה לא מתוקמת, יכולים להיתפס על ידי הנער כסיבה מספקת לקחת את חייו.
בנוסף, התקופה של ההתבגרות מאפיינת גם בנטייה לנסות ולחצות גבולות, כולל בהתנהגות מסוכנת שעלולה להסתיים באסון. מתבגרים רבים חווים תחושת בלתי מנוצחות, שעלולה להוביל אותם להתנהגויות מסוכנות מבלי לשקול את התוצאות הקטלניות האפשריות.
לכן, חשוב לזהות את הסימנים לסכנת התאבדות בקרב מתבגרים ולהתערב בהקדם, תוך הצגת דרכי תמיכה וטיפול מקצועי שיכולים להציל חיים ולהביא לשינוי חיובי בחייהם.
הנטייה להתאבדות בקרב מתבגרים מונעת ממגוון סיבות שונות ומורכבות, אשר יחדיו יוצרות מציאות פנימית קשה ולעיתים חסרת פתרון בעיני הנוער. כל סיבה וההשפעה שלה על הנער או הנערה יכולה להיות שונה, אך יחדיו הן מצביעות על משבר עמוק שדורש תשומת לב.
לכן, התערבות מוקדמת והצגת תמיכה רגשית ופסיכולוגית יכולה להוות כלי חשוב במניעת התאבדות בקרב מתבגרים. חשיבותה של הכרה והבנה של הסיבות הללו מאפשרת להורים, מחנכים ומטפלים לזהות סימני אזהרה ולהציע את העזרה הנדרשת לנוער הנמצא במצוקה.
דיכאון הוא ללא ספק אחד הגורמים המרכזיים המובילים להתאבדות ברחבי העולם. אנשים הסובלים מדיכאון נתון לחוויות פנימיות עזות של תחושת חוסר, כאב וייאוש, המתפתחות לעיתים למחשבות אובדניות עמוקות. הרהורים תכופים על ההיבטים השליליים של החיים, חוסר הרצון לחלוק עם אחרים את המצוקה, והתקשות בבקשת עזרה, הם כולם סימנים מובהקים למצב של דיכאון חמור.
התופעה הפרדוקסלית שבה חולים דיכאוניים נוטים לנסות להתאבד בשבועות הראשונים לאחר תחילת טיפול תרופתי מתקיימת מכיוון שהם מתחילים לחוות שיפור קל במצבם הנפשי. האנרגיה המוגברת והיכולת לפעול, שנוצרת לעיתים קרובות טרם ההתמודדות עם התחושות הדיכאוניות באופן מלא, יכולה להעניק לאדם את הכוח לבצע מעשה אובדני שלא היה לו קודם לכן.
לכן, חשוב ביותר לשלב טיפול תרופתי בטיפול פסיכולוגי או פסיכותרפיה, כדי להבטיח שהמטופל יוכל לעבד את הרגשות והמחשבות השליליות בצורה בטוחה ותומכת. הפסיכותרפיה מספקת את הכלים להתמודדות עם הכאב הנפשי, לזיהוי מחשבות שגויות ולשינוי תבניות התנהגות שליליות, תוך חיזוק המוטיבציה לחיים והפחתת הסיכון להתאבדות.
נוכח הסיכון המוגבר להתאבדות בתחילת הטיפול התרופתי, חשוב מאוד להיות בפיקוח קפדני ובתקשורת רציפה עם המטפלים. משפחות וחברים צריכים להיות מודעים לשינויים בהתנהגות ובמצב הרוח של האדם הסובל מדיכאון, ולפנות בדחיפות לעזרה מקצועית במקרה של החמרה או כאשר יש סימנים למחשבות אובדניות. תמיכה רגשית והכנסת משאבים נוספים של תמיכה יכולה להציל חיים ולעזור בתהליך החלמה ארוך טווח.
הנושא של שיגול להתאבדות, כלומר הסתה או עידוד לפעולה זו, הוא עניין רגיש ומורכב, שבמקרים מסוימים נחשב לעבירה פלילית. סיבות שכיחות להתאבדות כוללות מצבי קונפליקט ארוכי טווח בתוך המשפחה או במערכות יחסים זוגיות, המעמידים את הפרט במצב של חוסר תקווה וייאוש עמוקים. לעיתים, ההתנהגות הפושעת או בלתי מוסרית של קרובי משפחה, כולל התעללות והשפלה שיטתית, מהווה גורם משמעותי המוביל לפעולות אובדניות.
כאשר דנים בהסתה להתאבדות, יש להתייחס גם לתפקידם של גורמים חברתיים ותרבותיים, כמו בריונות שיטתית בסביבות חינוכיות או מקומות עבודה. בריונות כזו יכולה לגרום לנפגע להרגיש מבודד, מושפל וללא תקווה, מה שעלול להוביל למחשבות אובדניות. כמו כן, הפיכת חומרים מזיקים באינטרנט, כמו קבוצות המעודדות התאבדות או מפרסמות שיטות לביצועה, לנגישים במיוחד לקטינים שנפשם עדיין בתהליך התפתחות, יכול להוות גורם סיכון נוסף.
השגחה הורית ותשומת לב לחיי הילד או הנער היא קריטית במניעת פעולות אובדניות. חשוב שההורים יהיו מודעים לשינויים בהתנהגות, במצב הרוח, בהעדפות ובהרגלי החיים של ילדיהם. תקשורת פתוחה וחסויה עם הילד על בסיס קבוע יכולה לחשוף בפני ההורים סימני אזהרה מוקדמים של בעיות רגשיות או התנהגותיות. כלל זה חשוב במיוחד בנוגע לילדים ונוער שנמצא בסיכון מוגבר להתמודדות עם קשיים נפשיים, ויכול להציל חיים על ידי מניעת התנהגות אובדנית.
זיהוי מוקדם של סימני אזהרה והתערבות בזמן אמת, בין אם על ידי תמיכה רגשית ביתית או פנייה לטיפול מקצועי, יכולים לשנות את המהלך ולהביא לשיפור משמעותי בבריאות הנפש ובאיכות חייו של המתבגר.
התאבדות, לעולם אינה פתרון למצבים קשים, שכן תמיד קיימות אלטרנטיבות ואפשרויות שונות לפתרון בעיות, גם במצבים שנראים חסרי פתרון. זה יכול להיות אובדן כואב ובלתי נסבל של אדם אהוב או מצב קשה אחר שנראה כמו סוף העולם. אולם, הזמן יכול להביא איתו הקלה ושינוי בתפיסת המציאות, והיום שאחרי נראה בהיר יותר מאשר נדמה בשעת משבר.
המחשבה שלא יתרחש שינוי חיובי היא אחת הגורמים המרכזיים למחשבות אובדניות. אך חשוב לזכור שהתחושות האנושיות הן דינמיות ומתמידות בשינוי. כמו הגלים בים, תחושות של ייאוש ותסכול יכולות להפוך ולחלוף, מתישהו הן יאבדו את חדותן. אנו, כבני אדם, נוטים להסתגל למצבים חדשים וללמוד למצוא משמעות ותקווה גם במקומות שנדמו לנו חסרי תקווה.
כאשר מתקיימת מחשבה על התאבדות, לעיתים קרובות קיים ספק אצל האדם החווה את המחשבה הזו, ספק שאולי זהו לא הדרך הנכונה או היחידה. עזרה זמנית ותמיכה יכולות לפתוח אפשרויות חדשות ולהראות פתרונות שלא נראו קודם. תמיכה ועזרה נכונה יכולות להפוך אדם ששקל את האופציה האובדנית לראות את החיים בצורה שונה ולהתחיל לפתח תקווה לעתיד.
אנו חייבים לזכור כי החיים מציעים אינספור אפשרויות ופתרונות לכל בעיה, וכל עוד אנו חיים, ישנה האפשרות לשינוי, לצמיחה ולמציאת משמעות חדשה. החיים מלאים באפשרויות חדשות ונתיבים לגילוי, והעולם רחב ומגוון מכדי לוותר עליו מוקדם מדי. תמיכה, עזרה והבנה יכולים להאיר פתרונות שלא נראו ולהביא לשינויים חיוביים ומשמעותיים בחיים.
