אורגזמה: מה עוצר נשים גם כשהן רוצות

יש נשים שרוצות. יש רצון להתקרב, יש משיכה, יש אהבה, ויש אפילו תקווה שהפעם זה ירגיש אחרת, ובכל זאת אורגזמה לא מגיעה. ברגעים כאלה הכאב אינו רק מיני. הוא נהיה אישי מאוד. הוא נכנס ישר למקום שבו אישה מתחילה לשאול את עצמה שאלות שלא היו אמורות להופיע בכלל. אולי אני לא באמת נמשכת. אולי אני לחוצה מדי. אולי משהו בגוף שלי לא עובד כמו שצריך. אולי אני הבעיה. דווקא כאן חשוב לעצור. אורגזמה איננה מבחן תקינות נשי, והיא גם לא הוכחה חותכת לאהבה, למשיכה או לאיכות הקשר. קושי מתמשך או חוזר להגיע לאורגזמה יכול לנבוע מגורמים שונים מאוד, ובהם מתח, חרדה, קשיים בזוגיות, כאב, מצבים רפואיים ותרופות. לכן השאלה האמיתית איננה רק למה זה לא קורה, אלא מה עוצר את זה.

זה לא תמיד חוסר רצון

הטעות הראשונה שנשים רבות עושות היא לחשוב שאם אורגזמה לא מגיעה, כנראה שאין מספיק רצון. בפועל, הגוף האנושי עובד בצורה הרבה יותר מורכבת. אפשר לרצות מאוד ועדיין להיות דרוכה. אפשר לאהוב מאוד ועדיין להיות עייפה. אפשר להימשך ועדיין להרגיש שהגוף לא מצליח להצטרף. הקושי הזה יכול להיות קשור לגורמים רגשיים, תרבותיים, זוגיים, רפואיים ותרופתיים, ולא רק לשאלה של משיכה או תשוקה. גם מבחינה גופנית, מדובר בתהליך שקשור לעוררות, לשחרור מתח ולמערכת עצבים שמסוגלת להרפות. אין כאן כפתור שאפשר פשוט להפעיל.

זה חשוב במיוחד משום שברגע שאישה מפרשת את מה שקורה כאילו הוא אומר משהו מוחלט על הרצון שלה, היא מתחילה להיכנס למעגל של בדיקה עצמית. במקום להיות בתוך התחושה, היא בודקת את עצמה מבחוץ. במקום לשהות בגוף, היא עוקבת אחריו. במצב כזה קשה הרבה יותר להגיע לאורגזמה, לא מפני שאין רצון, אלא מפני שהגוף עובר ממצב של היענות למצב של פיקוח. במובן הזה, חרדה יכולה להשפיע מאוד גם בלי שתופיע כהתקף דרמטי. לפעמים היא פשוט נוכחת כדריכות שקטה, כמתח קטן בשרירים, כמחשבה שמסרבת לשחרר. ברגעים כאלה הגוף זקוק לפחות שיפוט ויותר ביטחון. לפעמים זה כל ההבדל בין רצון שקיים לבין גוף שמצליח סוף סוף להצטרף.

מה נשים מתחילות לספר לעצמן כשהגוף לא מגיב

הכאב הגדול ביותר סביב הנושא הזה אינו תמיד עצם היעדר האורגזמה, אלא הסיפור שנבנה סביבה. נשים רבות לא נשארות רק עם אכזבה רגעית. הן הופכות את הרגע הזה לפרשנות על מי שהן. פתאום הקושי נראה כמו הוכחה לזה שהן סגורות מדי, מסובכות מדי, קרות מדי, או פגומות בדרך כלשהי. יש נשים שמתחילות להרגיש פחות נשיות. אחרות מרגישות אשמות כלפי בן הזוג. חלקן מפסיקות לדבר על זה בכלל, מפני שהמבוכה גדולה יותר מהכאב עצמו.

כאן חשוב לומר משהו פשוט וברור. אורגזמה איננה תעודת הצלחה, והיעדר אורגזמה איננו הוכחה לכישלון. אבל נשים שחיות לאורך זמן עם הקושי הזה לעיתים מאבדות בדיוק את ההבחנה הזאת. הן משוות את עצמן לאחרות, לזוגות אחרים, או למה שנדמה להן שאמור להיות טבעי וקל. לכן לא מפתיע שהנושא יושב הרבה פעמים גם על מקום של ערך עצמי. כשהאישה מרגישה שהגוף שלה לא משתף פעולה, לא פעם נפגע גם האמון שלה בעצמה. במובן הזה, הקושי סביב אורגזמה נוגע לפעמים גם בשאלות רחבות יותר של דימוי עצמי נמוך. זה כבר לא רק סקס. זה הקול הפנימי שמחליט מהר מדי שמשהו בך לא בסדר. וכשהקול הזה נהיה חזק, הגוף בדרך כלל נסגר עוד יותר.

כשהמיטה נהיית מקום של מבחן ולא של קרבה

יש שלב שבו הקושי כבר מפסיק להיות חוויה פרטית של האישה ונכנס פנימה אל תוך הקשר. היא מרגישה שהוא שם לב. הוא מרגיש שהיא מתרחקת. אף אחד לא תמיד אומר את זה, אבל שניהם מרגישים שהאינטימיות השתנתה. במקום מקום שאפשר לנוח בו, המפגש נהיה משהו שצריך להצליח בו. האם זה יקרה הפעם. האם הוא ייפגע. האם היא תתאכזב. האם צריך להעמיד פנים שהכול בסדר. ברגע שהשאלות האלה נכנסות לחדר, הגוף כמעט תמיד נעשה דרוך יותר.

הרבה נשים שואלות בשלב הזה אם אולי הן פשוט כבר לא נמשכות לבן הזוג. לפעמים זאת אכן שאלה שצריך לשאול. אבל הרבה פעמים התשובה מורכבת יותר. ייתכן שיש אהבה, יש רצון, ובכל זאת חסרים ביטחון, רוך, הקשבה, או תחושת נראות אמיתית. לפעמים הקושי לא נובע מחוסר אהבה או מהיעדר משיכה, אלא מריחוק רגשי, מכעסים שלא נאמרו, מעומס יומיומי, או מתחושה שהקשר כולו איבד מרחב. במקומות כאלה טיפול זוגי יכול להיות לא פתרון מוגזם אלא צעד טבעי. לא כדי ללמד זוג איך לבצע, אלא כדי להחזיר למרחב הזוגי שיחה, עדינות וביטחון. לפעמים אורגזמה לא נתקעת בגלל חוסר אהבה, אלא כי הקרבה עצמה כבר נהייתה צפופה מדי כדי לנשום בתוכה.

כאב, עייפות ותרופות יכולים לעמוד באמצע

אחת הבעיות בשיח הציבורי על אורגזמה היא הנטייה להפוך כל קושי לסיפור פסיכולוגי בלבד. בפועל, הגוף מביא איתו הרבה מאוד גורמים שיכולים להשפיע. מחלות שונות, שינויים הורמונליים, תרופות מסוימות, כאב בזמן מין ועייפות גופנית עלולים לשבש תשוקה, עוררות והגעה לאורגזמה. לא כל כאב בזמן מין הוא משהו שצריך לסבול בשקט. לפעמים זה סימן שדורש בדיקה. כשאישה מבינה את זה, משהו יורד ממנה. היא כבר לא חייבת לבחור בין להאשים את עצמה לבין להעמיד פנים שהכול בסדר.

יש כאן גם ממד מאוד אנושי של הימנעות. כשמגע מתחיל להתקשר בגוף לאי נוחות, לצריבה, ללחץ או לאכזבה, החשש נכנס עוד לפני העונג. ואז גם מי שרוצה יכולה להרגיש שבכל פעם הגוף שלה מקדים אותה ונדרך לפני שיש בכלל סיכוי לשחרור. במצבים כאלה חשוב לתת מקום גם לבירור גופני אמיתי. הטקסט על כאבים בזמן קיום יחסים יכול לעזור להבין שלא כל קושי נובע מלחץ בלבד. לפעמים צריך לבדוק מה קורה באגן, בריריות, בהורמונים או בתרופות. ההקלה הראשונה עבור הרבה נשים מגיעה דווקא כשהן מבינות שהן לא מדמיינות, לא מגזימות, ולא נכשלות. יש סיבה, או כמה סיבות, ולפעמים עצם ההכרה בזה כבר מורידה שכבה של אשמה.

לא כל אישה קיבלה רשות ללמוד מה נעים לה

יש נשים שמעולם לא באמת קיבלו מרחב בטוח להכיר את הגוף שלהן. לא תמיד מדובר בטראומה גדולה או בסיפור קיצוני. לפעמים זה פשוט חינוך שבו לא דיברו על עונג נשי, תרבות שבה ציפו מאישה להיות בסדר לפני שהיא בכלל שואלת מה נעים לה, או חיים שבהם תמיד היה חשוב יותר לתפקד מאשר להרגיש. לכן יש נשים שמגיעות לבגרות מינית בלי שפה פנימית ברורה של תחושות, גבולות והעדפות. לא מתוך אשמה, אלא פשוט כי אף אחד לא לימד אותן לעצור ולהקשיב.

הבעיה היא שכאשר אין היכרות כזאת, הקושי הזה מרגיש מיד כמו כישלון. במקום להבין את הגוף, האישה נבהלת ממנו. במקום סקרנות יש מבוכה. במקום הקשבה יש ניסיון למהר ולהדביק קצב שלא בהכרח שייך לה. כאן גם נוגע הנושא של חוסר חשק מיני. לא תמיד מדובר בהיעדר רצון. לפעמים זה רצון שלא קיבל מרחב בטוח להתפתח. ואישה שאין לה רשות להרגיש בקצב שלה, תתקשה מאוד גם להגיע למקום שבו הגוף באמת משחרר.

מתי לא נשארים עם זה לבד

לא כל קושי סביב אורגזמה מצריך טיפול. יש תקופות לחוצות, יש עייפות, יש שינויים בחיים, ויש גם ימים שבהם הגוף פשוט לא שם. אבל אם הקושי חוזר שוב ושוב, אם הוא יוצר מצוקה, אם הוא מכניס מתח לתוך הקשר, ואם יש גם כאב, הימנעות או ירידה חדה בתחושת הערך, אין שום סיבה להישאר לבד עם המבוכה. בשלב הזה כבר לא מדובר רק באכזבה רגעית, אלא במשהו שמשפיע על איכות החיים, על הביטחון ועל הקרבה בתוך הקשר.

הצעד הראשון לא חייב להיות גדול או דרמטי. לפעמים זאת רופאת נשים. לפעמים רופאת משפחה. לפעמים שיחה זוגית כנה שמפסיקה להעמיד פנים שהכול בסדר. ולפעמים טיפול מיני הוא בדיוק המקום שבו אפשר סוף סוף לדבר בלי להתבייש ובלי להרגיש מקולקלת. התחנה הראשונה יכולה להיות בירור רפואי, שיחה זוגית או טיפול מיני, לפי מה שהכי בולט בתמונה. המטרה איננה להפוך אישה לתפקודית יותר אלא להבין מה עוצר אותה. האם זה כאב, חרדה, תרופה, ריחוק, דימוי עצמי, עומס נפשי, או כמה דברים יחד. ברגע שמפסיקים לשאול רק למה אני לא מצליחה, ומתחילים לשאול מה הגוף שלי מנסה לומר, משהו משתנה. לפעמים לא בבת אחת, אבל כן באופן עמוק. כי כשאישה רוצה ואורגזמה לא מגיעה, הכאב אמיתי. וכאב אמיתי ראוי להבנה, לא לשיפוט.

המאמר נכתב על ידי ויקטוריה גרשקוביץ, מטפלת זוגית ומשפחתית ומטפלת מינית בהתמחות