איך להיפטר ממטען רגשי: 11 שיטות
13/01/2022 מאיה גמפל
מאיה גמפל | 17/04/2025 08:19העבודה הטיפולית עם מתבגרים מעמידה את המטפל בעין הסערה – לא רק הסערה הרגשית של גיל ההתבגרות, אלא סערה אתית, מקצועית ולעיתים אישית. בעוד שהנער או הנערה מבקשים מרחב בטוח לשתף, מבלי להישפט ומבלי לדווח להוריהם, אותם הורים מצפים בדיוק להפך: לדעת, להבין, ולפעמים גם לשלוט. הם הרי מממנים את התהליך. הם מרגישים שמדובר בילד "שברשותם". ובתווך – המטפל. או יותר נכון, המטפל שנדרש לשאת את המתחים של כולם.
לא מדובר כאן רק בהבדלי ציפיות. במובנים רבים, הטיפול במתבגר הוא טיפול משולש, ולא זוגי: המטפל, המטופל וההורים. כל אחד מהצדדים מגיע עם מערכת צרכים שונה, פרשנות שונה של המושג "עזרה", ודרכים שונות להבין התקדמות או כישלון. המתבגר יכול להרגיש חשד או ניכור כלפי המטפל שהוא תופס כשליח ההורים. ההורים עלולים לראות במטפל דמות מסתורית שמחזיקה במידע קריטי – אך לא משתפת. אלה לא כשלים תקשורתיים – זו הדינמיקה הבסיסית, הכמעט בלתי נמנעת של טיפול בגיל הזה.
המתח הזה עלול להתלקח במיוחד כאשר מתקיימים מצבים של סיכון או משבר. ההורה רוצה לדעת, לייעץ, לפעול – אך אינו נוכח בחדר. המתבגר רוצה להישאר ריבון על סיפורו, אך גם מחפש מבוגר אחראי. כאן נכנס עקרון החיסיון, שהוא תנאי יסוד לבניית אמון. המטפל נדרש להסביר את גבולות הסודיות: מתי נשמרת, ומתי היא תישבר – למשל, כשקיים חשש לפגיעה עצמית או באחר. השיחה הזו, שמתרחשת לרוב במפגש הראשון, אינה רק פורמלית – היא אבן יסוד. בהיעדרה, המטפל לא יוכל להוות מקום בטוח; ובהפרתה, הוא עלול לאבד את הברית שנרקמה בעמל רב.
השעה היא תשע בערב. בבית פורץ ויכוח על שימוש בסמים. אחד ההורים, מתוך תסכול, מטיח בבנו או בתו: "מה זה הדיבור הזה? מי בכלל עשה לך שטיפת מוח?" ואז נזרקת האמירה שמקפיאה את האוויר: "גם הפסיכולוגית שלי יודעת, והיא לא אמרה כלום." באותו רגע, השיחה כבר מזמן אינה על סמים – היא על אמון. על שבר. על ברית שהתערערה.
מול סצנות כאלה, המטפל נדרש לנווט בתוך מרחב טעון, שבו כל תנועה לא מדויקת עשויה להיחשב כבגידה. כל שתיקה – כהסתרה. כל גילוי – כחשיפת יתר. דמיינו את הנער שניגש לפגישה לאחר מסיבה בה התנסה לראשונה בעישון קנאביס. הוא מהסס. רוצה לספר, לא יודע אם אפשר. הוא לא בטוח אם יישפט, ואם הסוד יועבר הלאה. זהו רגע קריטי: כאן נבחנת הברית בין המטפל למטופל – לא רק האמון הבסיסי, אלא יכולתו של המטפל להחזיק את המורכבות מבלי לחרוג מגבולות החיסיון, ומבלי לבטל את דאגת ההורה.
מהצד השני, נמצא ההורה החרד, זה שמרגיש שהילד התרחק ממנו. הוא כבר אינו יודע מה עובר עליו, אילו סיכונים הוא לוקח, ואם בכלל מישהו שומר עליו. ההורה לא מבקש לפלוש – אלא להבין. להרגיש שיש מבוגר נוסף שנמצא שם. לא רק כמאזין, אלא גם כמי שירים דגל אם יידרש. הציפייה הזו מוצדקת, אך לא פשוטה ליישום. המתח הזה בין נאמנות לשקט הפנימי של המתבגר לבין נאמנות לרצון ההורי לדעת – הוא קו שבר מתמשך בכל טיפול מהסוג הזה.
כאן בדיוק נמדדת זהותו המקצועית של המטפל – ביכולתו להיות נוכח בשני העולמות מבלי להפוך לשייך באופן בלעדי לאף אחד מהם. לא לשכוח את המתבגר, אך גם לא להתנתק מההורה. זו לא משימה פשוטה – אבל בלעדיה, לא יכולה להתקיים עבודה טיפולית עמוקה עם מתבגרים, לא ברמה אישית ולא ברמה משפחתית.
המטפל במתבגרים לעיתים מוצא את עצמו בתפקיד כמעט בלתי אפשרי – להיות בו זמנית נאמן למטופל הצעיר, ולשמש גם כאיש הקשר מול ההורים. זהו מצב שאין לו תקדים בטיפול במבוגרים: המבוגר הבוחר ללכת לטיפול, מממן אותו, מכתיב את גבולות הסודיות בעצמו. לא כך בגיל ההתבגרות. כאן נוצר מצב פרדוקסלי: מי שזקוק ביותר להגנה רגשית, עלול להרגיש חשוף; ומי שדורש לדעת הכול, חש מושתק.
בפועל, המטפל הופך לעיתים לסוג של "סוכן כפול" – לא מתוך מניפולציה, אלא מתוך דרישה מערכתית. מצד אחד, עליו להחזיק את עולמו הפנימי של המתבגר במלוא כובדו, כולל סודות, חששות, פנטזיות והתנסויות חדשות. מצד שני, הוא נדרש לפעמים להרגיע את ההורים, להסביר בקווים כללים את כיוון הטיפול, ולשקף – מבלי להסגיר. לעיתים, עליו להחזיר את הסמכות להורים, אך לא מתוך שיתוף במידע, אלא מתוך הדרכה עקיפה, רגשית, על התמודדות נכונה יותר עם גיל ההתבגרות.
המושג "כפל נאמנויות" מקבל כאן משמעות כפולה: לא רק מקצועית, אלא מוסרית ורגשית. המטפל נדרש לשאול את עצמו בכל פעם מחדש: האם ההתערבות הזו משרתת את הטיפול? האם השתיקה הזו פוגעת באמון ההורי או מגינה על הליבה של הקשר הטיפולי? האם אני נוכח עבור כל הצדדים באופן שווה, גם אם לא שקוף?
העבודה עם מתבגרים מזמנת גם דילמות של זהות מקצועית: עד כמה אנו באמת מחויבים רק ל"מי שמולנו"? האם אנחנו רק שותפים לקשר עם הילד, או גם שותפים לדינמיקה המשפחתית כולה? כשהמתבגר אומר: "אני לא רוצה שתדברי עם אמא שלי יותר," והאם שואלת למחרת: "אבל מה שלומו?", על המטפל להחליט, לפעול, ולא להיעלם.
כל תשובה לשאלה הזו היא פרשנות של ברית טיפולית – והפרשנות הזו קובעת האם הברית תחזיק לאורך זמן, או תתפוגג בשבר האמון הבא.
גבולות החיסיון בטיפול נפשי הם אחד היסודות החשובים ביותר ליצירת מרחב טיפולי בטוח. אך כאשר מדובר בטיפול במתבגרים, הגבולות הללו הופכים לגמישים יותר, מורכבים יותר ולעיתים אף שבריריים. המתבגר מבקש הבטחה – שהמטפל יהיה שלו בלבד. ההורה מבקש ביטחון – שמישהו רואה את הילד שלו באמת, ויודע מתי להתערב. והמטפל נדרש להלך על חבל דק: להבטיח חיסיון, אך לא אבסולוטי; לבנות אמון, מבלי להתחייב לסודיות מלאה במצבי סיכון.
המשפט שאני נוהגת לומר בתחילת טיפול הוא פשוט, אך טעון: "כל מה שתספר לי נשאר בינינו, אלא אם תספר שאתה פוגע בעצמך, נפגע, או מישהו עומד להיפגע." זו אינה רק הבהרה משפטית – זו שיחת עומק על ניהול אמון. היא מניחה את התשתית לקשר העתידי, אבל היא גם חושפת סדק ראשון: החיסיון אינו מוחלט. וכאשר המטופל שואל "אבל מה תעשי אם אספר משהו כזה?", התשובה כבר אינה עוסקת רק במה מותר או אסור, אלא בשאלה המהותית של המרחב שהטיפול מציע לו.
המורכבות גדלה כאשר המתבגר מציב בקשה מפורשת: "אני רוצה לספר לך משהו, אבל תבטיחי שלא תגידי להורים שלי." ברגע כזה, התגובה אינה יכולה להיות טכנית. היא חייבת להיות אנושית, רגישה, ומכילה – ועדיין ברורה. "אני לא יכולה להבטיח הבטחות כאלה, אבל אני כן יכולה להקשיב." ברוב המקרים, עצם ההזמנה לשיחה פתוחה, ללא הבטחות שווא, מספיקה כדי שהמתבגר יחלוק גם את מה שמפחיד אותו ביותר.
אך אל נשכח: החיסיון בטיפול עם מתבגרים עלול להוות גם חרב פיפיות. כאשר המטפל מקפיד על שתיקה מחמירה מדי, הוא עלול לנתק את ההורים מהתהליך, ולהגביר תחושות של ניכור או דחייה. לעומת זאת, כאשר הוא משתף יתר על המידה, הוא מאבד את האמון של המטופל, שבונה לאט את עולמו העצמאי. הגבול הזה – בין הגנה לבין פגיעה – חייב להיות מנוהל בעדינות אין קץ, ובשיחה מתמדת עם שני הצדדים.
הרבה לפני שנטיית לבו של המתבגר נפתחת באמת בפני המטפל, קיימת זירה נוספת בה נדרשת נוכחות מקצועית – הקשר עם ההורים. לעיתים ההורים נתפסים בעיני המטפל כ"מפריעים": הם מתקשרים לשאול מה קורה, לוחצים לשמוע התקדמות, מציעים פרשנויות לאבחנות שלא ניתנו. אך התעלמות מהם אינה פותרת את הקונפליקט – אלא מחריפה אותו. אם ההורים לא מבינים את התהליך, הם עלולים לשבש אותו מחוץ לחדר: ללחוץ, להתרעם, או לבטל את חשיבות הטיפול כולו.
גישה טיפולית מיטיבה אינה מבקשת להרחיק את ההורים, אלא לשלב אותם באופן חכם. לא כמרגלים, לא כלקוחות – אלא כבני ברית. זהו אתגר, כיוון שהמתבגר עצמו עלול לפרש כל תקשורת עם ההורים כבגידה. אך אם ההורה נשאר מחוץ לתמונה לחלוטין, גם הילד נפגע: הוא נשאר הקול היחיד, וכובד המשקל הטיפולי מונח כולו על כתפיו.
דווקא כאן תפקידה של הפסיכולוגיה החינוכית הופך רלוונטי במיוחד – לא רק בקליניקה אלא גם במערכת הבית-בית ספר, שמקיפה את המתבגר מכל צדדיו. לעיתים שיחה מכוונת אחת עם ההורים, שמתמקדת לא במידע אלא במנגנונים – כמו גבולות, סבלנות, כבוד לתהליך – תורמת רבות לעומק הקשר עם המתבגר. היא מייצרת אוויר לנשימה. היא מסמנת גבולות שהם לא מאיימים, אלא מחזיקים.
למשל, כשנערה משתפת במחשבות קשות על הגוף שלה, תפקיד המטפל אינו רק להקשיב – אלא גם לתווך את המרחב שבו תגובות הוריות לא יהפכו לביקורת או ביטול. תיווך רגשי מול ההורים אינו בגידה בברית – אלא לעיתים חיזוק שלה. המטפל אינו חייב לפרט מה נאמר – אך כן יכול להנחות את ההורה כיצד להימנע מתגובות מזיקות ולבנות שיח חדש.
העבודה עם מתבגרים היא גם עבודה עם מעגלי השפעה – וההורים הם המעגל הראשון. להתכחש לכך פירושו לעיתים לחתור תחת היציבות שהטיפול מנסה לבנות.
גיל ההתבגרות הוא שלב שמבקש לפרום כדי לארוג מחדש. מערכת היחסים בין הילד להוריו – מערכת שהייתה פעם טבעית, קרובה, לעיתים סימביוטית – מתחילה להתפרק. זהו שלב בלתי נמנע, ואף חיוני, בדרך לבניית זהות נפרדת. התהליך הזה, כואב ככל שיהיה, מבטא תהליך של צמיחה. אך בעוד שהמתבגר לומד לאט לנסח את עצמו מחדש, ההורים חווים לא פעם אובדן, תסכול ובלבול: "הילד שהיה כל כך קרוב אלינו – לאן הוא נעלם?"
בתוך המשבר הזה, המטפל אינו רק שותף לתהליך הריפוי של המתבגר, אלא גם עד לשבר בין הדורות. האמירה של דונלד וויניקוט, "כדי לגדול – על הילד לדלג על גופתו של מבוגר", מתארת את העוצמה הרגשית של התהליך הזה. מדובר כאן לא רק בהתרחקות – אלא בהתקוממות. ההתבגרות היא פעולה של נפרדות רגשית. היא כורכת בתוכה אקט של דחייה, לעיתים של לעג, ולעיתים של שתיקה ממושכת. אל תוך השדה הזה נכנס המטפל – לפעמים כעד שותק, לפעמים כסוכן תיווך, ולפעמים כמטרה.
מה שמאפשר לתהליך הטיפולי להעמיק איננו פתרון הקונפליקט, אלא היכולת לשאת אותו. לא להאיץ פיוס, לא לקצר תהליכים, אלא להחזיק את המרחב שבו המתבגר יכול לחוש את עצמו מבלי לבטל את אהבת הוריו, ובו ההורה יכול להבין שהתנגדות אינה בהכרח שנאה, אלא קריאה לעצמאות. דווקא בנקודה הזו, טיפול במתבגרים הופך למשמעותי לא רק עבור הנער או הנערה – אלא גם עבור המשפחה כולה.
המרחב הטיפולי יכול להפוך לזירה שבה מתאפשרת לראשונה אמירה רגשית חופשית – גם אם כואבת, גם אם פרובוקטיבית – מבלי שההורים ייבהלו, ומבלי שהמתבגר ירגיש שאין לו לאן לחזור. זה איננו תהליך הרמוני. זו לא השלמה – זו החזקה אמיצה של מרחב נפשי חי. זהו היסוד שעליו נבנית זהות בריאה, וגם – באופן פרדוקסלי – קשר קרוב יותר בעתיד.
מעניין ומחדד נקודות חשובות בעבודה עם מתבגרים.
