מה אם אבא ימות במילואים?

המציאות הביטחונית הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים האישיים בישראל, השיח סביב שירות מילואים חורג מגבולות הבית הפיזי ונכנס אל תוך עולמם הרגשי של ילדים צעירים. פסיכולוג חינוכי, הפוגש ילדים במערכת החינוך או בליווי הורי, נדרש להתמודד עם אחת השאלות הקיומיות המורכבות ביותר שילד יכול להעלות: "מה אם אבא ימות?" מדובר בשאלה שמערערת על תחושת היציבות והביטחון, ולעיתים מערבת תגובות פיזיות כמו חוסר שינה, רגרסיה, בכי או הימנעות. במרכז ההתמודדות נמצא הקונפליקט הבלתי פתיר של ההורה: הוא אינו יכול לשקר, אינו יכול להבטיח, ולעיתים גם אינו יכול להימנע מהיציאה לשירות. בתוך סיטואציה זו נדרש מענה פסיכולוגי שיחזיק יחד את מורכבות המציאות לצד עולמו הפנימי של הילד.

התגובה הרגשית של ילד לשירות מילואים של ההורה שונה מהתגובה למעבר זמני של הורה מטעמים אחרים (כמו נסיעה לחו"ל). היא נושאת עמה מרכיב קיומי ברור, כזה שמערב את המושג "מוות" באופן בלתי אמצעי. לעיתים, תגובות אלו מקבלות ביטוי מוקצן דווקא אצל ילדים בגילאי 6–8, כשהתפתחות החשיבה מאפשרת הבנה מופשטת של מוות מחד, אך עדיין לא כוללת יכולת וויסות רגשית מספקת מאידך. הפסיכולוג החינוכי נדרש, אם כן, לספק כלים גם להורה המתמודד עם הסיטואציה, ולעיתים גם לאנשי חינוך, גננות או מורים, השומעים את הפחדים של הילד במהלך יום הלימודים.

השיח סביב תגובה מותאמת לשירות מילואים של הורה מעלה את הצורך בהנכחה רכה של המציאות לצד שמירה על תחושת קביעות. על המטפל לעזור להורה לבנות דיאלוג שאינו מרחיק את המציאות, אך גם אינו מפקיד את הילד לבדו מול סבל קיומי שאינו מסוגל להכילו. כאן נדרשת הבנה עדינה של מנגנוני חרדה, שלב התפתחותי, יכולות שיח של הילד, וכן המצב הרגשי של ההורה עצמו, שייתכן וחווה גם הוא חרדה פנימית. הצורך בבניית תשובה שמחזיקה גם אמת וגם הרגעה הופך לאתגר מקצועי מהותי, במיוחד לאור ההשפעות האפשריות של חרדה קיומית בילדות על דפוסי התקשרות, ויסות רגשי ותפיסת ביטחון לטווח הארוך.

תגובה הורית אמפתית שאינה מכחישה את המציאות

אחת מהתפניות המרכזיות במפגש בין פסיכולוגים חינוכיים להורים המתמודדים עם חרדת ילדיהם בעקבות שירות מילואים, היא ההכרה בכך שאין בנמצא תשובה "נכונה" אחת. הילד, המביע פחד ממשי לאובדן, אינו מחפש הרגעה טכנית או הבטחות מרגיעות אלא זקוק לחוויה של מישהו שמבין את עוצמת רגשותיו ויודע להחזיק אותם איתו. תגובה הורית מותאמת, במובן זה, אינה נבחנת לפי עוצמת ההרגעה או הבהרת הנתונים, אלא לפי היכולת שלה לגעת ברגש של הילד ולחזק את הקשר איתו — גם ברגע של איום קיומי. השיח סביב תגובה לשירות מילואים אינו עניין של ידע בלבד אלא של נוכחות רגשית.

במקרים רבים, ההורה עצמו מוצף מהצורך להחזיק את פחדיו שלו ושל ילדו במקביל. שירות מילואים אינו אירוע ניטרלי; הוא טעון, מסוכן, ומעורר תגובות פוסט־טראומטיות אצל לא מעט אבות. היכולת לומר לילד משפט כמו: "גם אני לפעמים מפחד, אבל אני יודע איך להתמודד עם הפחד הזה" מאפשרת לילד לחוות את ההורה כדמות אותנטית, שאינה משקרת אך גם אינה קורסה תחת העומס. תגובה הורית כזו מבססת קו ישיר של תקשורת שבה הילד מרגיש שהוא לא לבד עם הפחד שלו — שיש לו עם מי לחלוק אותו.

עבור הפסיכולוג החינוכי, הליווי של ההורה במצבים כאלה אינו רק הדרכה מילולית, אלא תהליך של ביסוס אמפתיה הורית פעילה. לעיתים, ההורה צריך לקבל אישור מקצועי לכך שהאמירה "אני לא יכול להבטיח כלום, אבל אני תמיד חושב עליך" היא לא ביטוי לחולשה הורית אלא להפך — לדמות הורה שמכיר ברגשות הילד וגם במציאות עצמה.

ישנה חשיבות רבה לעבודה מול ההורה על ניסוח מילים פשוטות, לא מתחכמות, שמשדרות רצינות כלפי הפחד של הילד לצד יציבות הורית. במצבים בהם החרדה גורמת לילד לקושי בשינה, התקפי בכי או היצמדות קיצונית, יש מקום לחשוב גם על תגבור התמיכה — באמצעים מוחשיים כמו חפץ מעבר שהילד נותן לאביו או ציור משותף שמתלווה אליו. התגובה הרגשית של ילד להורה היוצא לשירות מילואים לעיתים אינה ניתנת "לפתרון", אך היא יכולה לקבל מענה. התפקיד של הפסיכולוג החינוכי הוא להאיר את הדרך למענה הזה, בלי לבטל את הרגש, בלי להיבהל ממנו, ובלי להפוך אותו למשהו שצריך לתקן.

מילים שמחזיקות אמת ונותנות ביטחון רגשי

המרחב שבו הילד מבטא את פחדיו מהאפשרות שאביו לא ישוב משירות מילואים, הוא לעיתים המפגש הראשון שלו עם תכנים קיומיים שאינם ניתנים לפתרון פשוט. חוסר הוודאות, האיום על המשכיות החיים, והחרדה מפני נטישה — כל אלו מופיעים בעוצמה רגשית שלעתים קשה לילד להכיל בעצמו. תגובה מותאמת לשירות מילואים אינה עוסקת רק בשיח הרציונלי אלא בשאלה: האם הילד מרגיש שיש מי שנשאר איתו רגשית בתוך הסערה, גם כשאין הבטחות ברורות?

כאשר פסיכולוג חינוכי מלווה הורה במצב כזה, הוא עשוי להציע "גשרי שפה" — ניסוחים שמאפשרים להורה להגיב בכנות מבלי להפיל את עול החרדה על הילד. ביטויים כמו: "אני לא מבטיח כלום, אבל אני כן מבטיח שאני חושב עליך כל הזמן", או "יש אנשים ששומרים עליי, וגם אני שומר על עצמי בשבילך" — מציעים אמת רגשית שמייצרת קרבה. לא מדובר בטשטוש המציאות אלא במינונה ובהצבתה בתוך מסגרת רגשית של קשר, נראות ותחושת יציבות יחסית.

חשוב להבחין בין הדחף ההורי להרגיע באמצעות הכחשה — לבין היכולת לספק עוגנים נפשיים בתוך מציאות מורכבת. ילד בן שבע שמעלה פחד מהמוות זקוק לאב שמכיל את הפחד שלו מבלי להיבהל ממנו, שמסביר מבלי להטיף, ושנשאר נוכח גם כשאין פתרון. שירות מילואים, עבור ילדים רבים, הוא לא רק פרק זמן שבו ההורה נעדר, אלא שבר זמני בתחושת ההחזקה ההורית. עוצמת הפחד אינה נובעת רק מהסכנה אלא מהשבר האפשרי באמונה שילד מפתח — שהוריו תמיד שם, תמיד יחזרו, תמיד ישמרו.

תגובות מותאמות לשירות מילואים אינן נמדדות רק בתוצאה (האם הילד הפסיק לבכות), אלא בתהליך שנוצר: האם הילד מרגיש שהוא מובן, שיש לו מרחב לבטא רגשות בלי להידחות, והאם הקשר עם ההורה נשאר חי ונושם גם מרחוק. מענה רגשי כזה אינו פשוט ודורש תמיכה מקצועית להורה, במיוחד כשגם הוא מתמודד עם פחדים משלו. תפקיד הפסיכולוג החינוכי כאן הוא לאפשר להורה להרגיש בטוח להשתמש במילים אמיתיות, מבלי לחשוש שיפגע בילד, ולהבין שהאמת אינה בהכרח חודרת — אלא יכולה גם לעטוף.

עוגנים מוחשיים לשמירה על הקשר בזמן ההיעדרות

כאשר הורה יוצא לשירות מילואים, עולמו של הילד מתערער לא רק בגלל הפחד המופשט מהמוות, אלא גם בשל השבר בתפיסת הרציפות והנוכחות ההורית. הילד הצעיר מתקשה להחזיק בראשו דמות נוכחת גם בהיעדר פיזי, והמרחק מעורר תחושת נטישה, געגוע וחרדה קיומית. על כן, אחת מהתגובות המשלימות החשובות לתגובה רגשית מותאמת לשירות מילואים היא יצירת עוגנים מוחשיים שנשארים עם הילד בזמן ההיעדרות – פריטים, סמלים או פעולות שמחברים אותו להורה ברמה החושית והרגשית גם כשהוא רחוק.

עוגנים מסוג זה יכולים להיות מגוונים: חפץ קטן של ההורה שנותר עם הילד (למשל חולצה ריחנית, מחזיק מפתחות, או פריט סמלי אחר), פתק אישי שההורה משאיר לקריאה יומית, יומן משותף שבו כל אחד כותב כשהוא מתגעגע, או ציור שהילד מכין וההורה לוקח איתו בתיק הצבאי. לפעמים עצם ההכנה של העוגן, עוד לפני העזיבה, היא הרגע החשוב ביותר — רגע שבו נוצר טקס פרידה בטוח ומוגן שמכיל את הקושי מבלי לברוח ממנו. תגובה מותאמת לשירות מילואים אינה נשארת רק ברמת הדיבור, אלא מקבלת גם מבע גופני, יצירתי וחושי.

פסיכולוגים חינוכיים יכולים להציע להורים כלים פשוטים מהתחום ההתפתחותי והרגשי שיעזרו לבנות את העוגנים הללו, ולהתאים אותם לגיל הילד וליכולת ההכלה שלו. חשוב שהעוגן לא יהפוך ל"תנאי" לקשר — למשל, לא לטעון "אם תהיה ילד טוב אני אקח את הציור שלך" — אלא שיהיה ביטוי לאהבה יציבה שאינה תלויה בהתנהגות. ילד שחי עם תחושת המשכיות וקשר גם בהיעדר פיזי של ההורה יצליח לבטא געגוע וחרדה בצורה מווסתת יותר, ולפתח יכולות התמודדות רגשית שיכולות לשמש אותו גם בהתמודדויות עתידיות.

בתוך השיח סביב תגובה מותאמת לשירות מילואים יש מקום להבין שעוגנים מוחשיים אינם פיצוי על ההיעדרות, אלא כלי חיבור — הם עוזרים לילד לבנות גשר בין תחושת הפחד לבין החוויה שההורה עדיין אתו, בלב, בזיכרון, בריח, בדמיון. ככל שהפסיכולוג החינוכי יוכל להנחות את ההורה בבחירה מדויקת של עוגן רגשי שמתאים לעולם של ילדו, כך יוכל להפחית את תחושת האובדן המוחשי ולהעניק לילד תחושת רציפות וביטחון, גם בתוך מציאות בלתי יציבה.

שיתוף הצוות החינוכי והעבודה המערכתית סביב חרדת פרידה קיומית

כאשר ילד מבטא חשש שאביו ימות במהלך שירות מילואים, מדובר בתוכן רגשי שמלווה אותו גם אל תוך מסגרת בית הספר או הגן, ומופיע בצורות שונות: קושי להיפרד בבוקר, רגרסיה התנהגותית, התפרצויות בכי, פגיעה בריכוז, או ביטויי דאגה כלפי מבוגרים משמעותיים נוספים. תגובה מותאמת לשירות מילואים אינה מתמצה רק בהתמודדות של ההורה והילד, אלא מצריכה גם שיתוף פעולה רגשי, חינוכי ותקשורתי עם המסגרת שבה הילד מבלה את רוב שעות יומו.

כחלק מהתיווך הפסיכולוגי, חשוב לעודד את ההורה לשוחח עם הצוות החינוכי — מחנכת, גננת, יועצת או פסיכולוג בית־הספר — כדי לעדכן על הרקע הרגשי שעומד מאחורי ההתנהגות. במקרים רבים, הצוות רואה רק את "התוצאה" (הילד לא מתפקד, בוכה, מתפרץ), ואינו מודע למקור החרדה. ברגע שיש שיתוף ושקיפות, ניתן להפעיל כלים מותאמים למסגרת: לאפשר לילד להביא איתו חפץ מעבר, לארגן מרחב רגשי קצר בהפסקות עם דמות קבועה, או לקבוע שגרה של תקשורת עם האב (כגון מכתב קצר, הקלטה או שיחת טלפון בשעה קבועה — אם הדבר מתאפשר).

גם במצבים בהם לא ניכרת מצוקה חריגה לעין, שיח פתוח עם הילד במסגרת החינוכית סביב תחושותיו יכול למנוע התפתחות של חרדה כרונית, תחושת בדידות או חוויות נטישה מודחקות. הפסיכולוג החינוכי, בתפקידו כיועץ וכמנחה צוותים, נדרש להחזיק את המתח בין תמיכה פרטנית לילד ובין הדרכה מערכתית למבוגרים סביבו. במקרים מסוימים, יש מקום אף להעלות את הנושא באופן רגיש בשיח קבוצתי, במיוחד בכיתות שבהן מספר ילדים חווים שירות מילואים של אחד ההורים.

תגובה מותאמת לשירות מילואים אינה רק עניין של שיח רגשי בתוך התא המשפחתי, אלא גם פעולה מערכתית שמטרתה להנכיח את הילד בתוך הקונטקסט החינוכי — לא כ"בעייתי", אלא כמי שמתמודד עם קושי ממשי. ככל שהמערכת החינוכית תכיר את המצב ותתמוך בו בצורה אמפתית ומקצועית, כך ניתן לצמצם את הסיכון לפיתוח חרדה מתמשכת, דימוי עצמי פגוע או בעיות התנהגות הנובעות מקושי רגשי בלתי מדובר.

השלכות ארוכות טווח של תגובה מותאמת או לא מותאמת

חרדת פרידה קיומית, כמו זו שמתעוררת אצל ילדים בעת שירות מילואים של אחד ההורים, אינה אירוע רגעי בלבד. תגובה מותאמת לשירות מילואים אינה רק תיווך מיידי, אלא תשתית שמניחה אבני יסוד להתמודדות רגשית עתידית. כאשר ילד חווה שהפחדים שלו מקבלים לגיטימציה, שיש מי שמכיל אותם מבלי להיבהל, ושאפשר לדבר על מוות מבלי להרגיש מאוים — הוא מפתח חוסן רגשי שילווה אותו בהמשך חייו, גם מול פרידות אחרות, אי ודאויות או מצבים קיומיים מורכבים.

לעומת זאת, תגובות הוריות או מערכתיות לא מותאמות — כמו הכחשה, זלזול, הסחת דעת מופרזת או הבטחות שווא — עלולות להשאיר את הילד לבד מול חרדתו. בדידות זו אינה רק רגשית אלא גם התפתחותית: ילד שלומד ש"אי אפשר לדבר על פחד", עלול להפנים שהעולם אינו מקום בטוח רגשית, מה שיכול להוביל בעתיד לקשיים בהתקשרות, הימנעות מאינטימיות, התקפי חרדה, הפרעות שינה או דפוסי הסתגלות בעייתיים במצבים של פרידה.

היכולת של הילד להחזיק פחדים ולתפקד לצידם אינה תוצר של חוסן מולד אלא של חוויה חוזרת של החזקה רגשית על ידי דמויות מטפלות. במובן זה, כל תגובה מותאמת לשירות מילואים היא תרגול של התמודדות עם איום לא פתיר, תוך הישענות על קשר בטוח. זוהי הזדמנות לעבודה מעמיקה עם ההורה, לא רק כמטפל בילדו אלא גם כמי שעובר תהליך פנימי של הכלת רגשותיו שלו, ומוליך אותם הלאה באחריות ובנוכחות.

הפסיכולוג החינוכי, המלווה את הילד והוריו, מחזיק תפקיד כפול: טיפול במובן המיידי, ומתן פרספקטיבה רחבה למהלך ההתפתחותי. כאשר הוא מאפשר להורה להרגיש שמותר לדבר אמת גם כשהיא קשה, ושמותר לפחד יחד בלי להיבהל, הוא מניח תשתית לחוסן רגשי ולדיאלוג אותנטי גם בעתיד. תגובה מותאמת לשירות מילואים אינה מסירה את הפחד, אך היא משנה את האופן שבו הילד חי איתו.

ביבליוגרפיה

Ben-Ari, A. T., & Levanon, A. (2011). Children’s perspectives on parental reserve duty in the IDF: Emotional responses and coping strategies. Journal of Child and Family Studies, 20(6), 717–726.

Cohen, E. (2019). Parental absence and children’s emotional security: Lessons from military families. Journal of Child Psychology and Psychiatry, 60(2), 115–127.

Lieberman, A. F., & Van Horn, P. (2008). Psychotherapy with infants and young children: Repairing the effects of stress and trauma on early attachment. Guilford Press.

Shorer, M., & Leibovich, L. (2017). Emotional regulation in Israeli children during times of conflict: The role of parental mediation. International Journal of Psychology, 52(3), 176–183.

Walsh, F. (2016). Strengthening family resilience (3rd ed.). Guilford Publications.