טיפול זוגי – מה קורה כשזה באמת עובד?
22/06/2025 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 30/06/2025 08:58* המאמר נכתב בלשון נקבה אך פונה לכולם – נשים, גברים וכל מי שחווה דפוסים דומים של קשר ורגש.
זה התחיל כמו הרבה סיפורים אחרים שפסיכולוגים מכירים היטב. זוג באמצע החיים, שלושה ילדים, עשרים שנות זוגיות מאחוריהם, ורשימה ארוכה של תלונות הדדיות, מרירות כרונית ומאבקי כוח סמויים וגלויים. כמו רבים אחרים, גם הם חיו בתוך מערכת שמייצרת יותר שחיקה מאשר קרבה, יותר תגובתיות מאשר הקשבה. כל אחד מהם היה בטוח שהשני הוא הבעיה. היא רצתה שהוא יטופל. הוא אמר שהיא צריכה טיפול. אף אחד מהם לא חשב שהפתרון מתחיל בו עצמו. וכמו שקורה לא אחת, דווקא הוא, שנחשב לזה ש"לא יילך אף פעם לטיפול", זה שצחק על פסיכולוגים וקרא להם "מאבחני אופי בתשלום", היה הראשון שעשה את הצעד.
הוא פנה למטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מתוך מחשבה תחילה שזה לא טיפול זוגי – אלא עזרה בלבנות את הטיעונים שלו טוב יותר. אך עם הזמן, המטפלת לא הצדיקה אותו ולא לקחה צד. להפך, היא שיקפה דפוסים, פערים, רגשות מודחקים. במשך שנה שלמה הם עבדו יחד. הוא החל לראות את חלקו, להבין לעומק את תנועות הנפש שחוזרות על עצמן, להכיר בכאב שלו – ובעיקר להכיר ברצון לחיים אחרים. בתום אותה שנה, הוא קיבל החלטה: הוא רוצה להתגרש. לא מתוך נקמנות, לא מתוך כעס – אלא מתוך בהירות.
כאן השתנה כל הסיפור. כששיתף את אשתו בהחלטה, היא לא הצליחה להכיל את השבר. במקום להיאחז באבל, היא נאחזה בזעם. מבחינתה, הוא לא זה שבחר לעזוב – המטפלת היא זו ששלחה אותו אליה. היא החלה להאשים את המטפלת בהשפעה מכוונת, ב"הרעלת הבאר", בליבוי פירוק הקשר. ההשלכה הייתה מיידית, טוטאלית וחד־ערכית: אם הוא השתנה – כנראה שמישהו שכנע אותו לעשות את זה. אם הוא עזב – מישהי שכנעה אותו להרוס.
כמעט כל פסיכולוגית או פסיכולוג שעובדים עם זוגות, מכירים את הרגע שבו אחד מבני הזוג פונה לטיפול פרטני מתוך רצון להציל את הזוגיות – ומסיים אותו עם תובנה שהפרידה היא הבחירה הנכונה. זהו תהליך שאינו נדיר, ולעיתים דווקא מייצג הצלחה טיפולית: שיקום תחושת העצמי, בירור גבולות, חיבור לרצונות עמוקים, ומתן לגיטימציה לתנועה. אבל מה קורה כשבצד השני של הקשר לא מתהווה תהליך מקביל? מה מתרחש כשהאישה נותרת באותו המקום, ומוצאת את עצמה בבת אחת מול מציאות שלא בחרה בה?
במקרים רבים, תגובת האדם שנעזב איננה רציונלית – היא הישרדותית. האישה בסיפור שלנו לא הצליחה להכיל את תחושת האובדן, תחושת האשמה שהחלה לפעפע, והאפשרות שאולי גם היא לא רצתה את הקשר – אבל כעת חשה שהבחירה ניטלה ממנה. בתנאים כאלה, מתעורר צורך פסיכולוגי עמוק למצוא אשמה חיצונית, מישהו או מישהי ש"עשו את זה". המטפלת הפכה מיידית למטרה. לא מפני שהיא שכנעה – אלא מפני שהיא אפשרה. היא יצרה סביבה שבה הגבר יכול היה לבחון את עצמו באמת, והיא זו שבעיניי האישה נתפשה כמי ש"גנבה" לה את השליטה.
השלכה היא מנגנון הגנה פרימיטיבי אך חזק. לפי התאוריה הפסיכואנליטית, כאשר רגשות קשים מדי לעיבוד פנימי – כמו קנאה, חוסר אונים או תחושת נטישה – הם מושלכים החוצה על אובייקט אחר. המטפלת במקרה זה לא רק הפכה לכלי הגנה, אלא גם לאיום ממשי: אישה עם השפעה, סמכות מקצועית, ולדעתה של האישה – גם ברית סודית עם בן זוגה. זהו תסריט שכיח מאוד בטיפול פרטני בהקשר זוגי, במיוחד כאשר רק אחד מהשניים עובר תהליך נפשי משמעותי.
בקרב פסיכולוגים, שאלת הגבול האתי במצבים כאלה מורכבת במיוחד: האם המטפלת הייתה צריכה לעודד פנייה לטיפול זוגי משותף? האם תהליך פרטני שמוביל לפרידה הוא מנוגד למטרות של טיפול משפחתי? או שמא תפקידה לאפשר תנועה נפשית אותנטית גם אם המחיר שלה הוא פירוק הקשר?
בתוך דינמיקה זוגית רוויית קונפליקט, המטפלת עשויה להתפס בתפקידים שונים לחלוטין מאלה שהיא מזהה בתוכה. אף שהיא פועלת ככל האפשר לפי עקרונות מקצועיים של ניטרליות, אמפתיה ואתיקה טיפולית, עבור בני הזוג – ובעיקר עבור בן או בת הזוג שלא יזמו את התהליך – היא עלולה להפוך לדמות מאיימת. המטפלת בסיפור שלנו נתפסה בעיני האישה לא כאשת מקצוע מלווה אלא כשופטת סמויה שמצאה את הגבר זכאי – ואת האישה אשמה.
הניסיון של פסיכולוגים ומטפלים זוגיים מלמד כי זהו מצב נפשי של השלכת דימויים פנימיים. האישה, שחשפה עצמה שנים בתוך קשר קשה, חוותה תחושת פגיעות עמוקה כשבן הזוג בחר להתרחק ממנה דווקא בעזרת מישהי אחרת, גם אם אותה מישהי אינה צד בקשר. בדמיונה, המטפלת לא אפשרה תהליך אלא סיכלה אותו. השיפוט העצמי הפנימי – שלפעמים קשה ובלתי נסבל – מומר בזעם כלפי מי שנתפשת כמאשרת את ההרס.
כאן נוצרת אחת הסכנות השכיחות ביותר בטיפול פרטני שנוגע בקשר זוגי: המטפלת עלולה להפוך מגשר לאויב. במקרים קיצוניים, תיתכן הסתה גלויה מצד בן הזוג שנפגע, כולל שיימינג או תלונות מקצועיות – לא מתוך תוקפנות פרועה, אלא מתוך כאב שמבקש מושא. אישה או גבר הנעזבים מרגישים לעיתים חסרי אונים כמו ילד שננטש, והדחף להחזיר לעצמם שליטה מתבטא בהפניית אצבע מאשימה כלפי הדמות שנתפסת כמעורבת בהחלטה.
המורכבות הזו מצריכה מהמטפלת לא רק זהירות אלא גם הבנה עמוקה של האופן שבו בני זוג מקודדים חוויה טיפולית דרך משקפי היחסים הקודמים שלהם. עבור מי שגדלו בתחושת פיקוח תמידי או בחרדה מנטישה, עצם קיומה של מטפלת קשובה בצד השני של הסיפור יכול להתפרש כבגידה.
אחד האתגרים הגדולים בעבודתן של פסיכולוגיות ומטפלות זוגיות הוא ההבחנה בין טיפול פרטני שעוסק באדם לבין טיפול פרטני שמגלם בתוכו קשר שלם. פעמים רבות, גם כאשר בן הזוג השני אינו נוכח בחדר, הקשר הזוגי כולו מונח על הספה. כך קורה שהשאלות, התובנות, הסיפורים והכאבים אינם רק חומר אישי – אלא ביטוי של מערכת יחסים חיה, מורכבת, ולעיתים מתפוררת.
במקרה שלפנינו, הגבר הגיע במוצהר כדי להבין את הקשיים בזוגיות וללמוד "איך לתקן את המצב". הוא לא ביקש להתגרש ולא הגיע עם כוונה להיפרד. עם הזמן, דווקא מתוך כך שהתאפשר לו מרחב שקט, לא שיפוטי, שבו יכול היה לחשוב בקול רם, להרגיש בלי להידחות, ולבחון לעומק את הבחירות וההחמצות בחייו – עלה בו קול פנימי חדש. קול שדיבר על מיאוס, על שחיקה עמוקה, ועל תחושת חידלון מתמשכת. תהליך ההבנה היה הדרגתי וכואב, אך אותנטי. הוא לא היה תוצאה של שכנוע אלא של התהוות.
עבור פסיכולוגים, תהליך כזה מחייב משנה זהירות. כאשר העבודה נוגעת ישירות בקשר, וההחלטות של המטופל צפויות להשפיע דרמטית על בני משפחתו, יש לשקול מתי נכון להזמין את בן הזוג לתוך המרחב הטיפולי, גם אם המטרה איננה בהכרח שיקום הקשר. היכולת לתת מקום גם לקולו של הצד שאינו נוכח, תוך עמידה אתית לצד המטופל, היא מהלך מאתגר אך חיוני.
במקביל, חשוב לאפשר למטופל לזהות את מנגנוני ההכחשה וההאשמה הפנימיים שלו. במקרים רבים, הבחירה להאשים את הצד השני בכל תחלואי הקשר משקפת קושי להכיר באחריות משותפת. כשהמטפלת מצליחה לסמן גם את החלקים הלא פתורים של המטופל עצמו, היא שומרת על מורכבות ועל עומק – גם במחיר של התנגדות זמנית או אכזבה.
אלא שכאשר בן הזוג שאינו בטיפול חווה את כל זה מהצד, לעיתים קרובות אין לו כלים להבין את המהלך. מה שנראה למטפלת ולמטופל כתהליך של גילוי עצמי נראה לבן הזוג כהשתלטות על אדם אהוב, כהתערבות מבחוץ, כהרס מכוון. כאן נולדת לעיתים הפנטזיה שהמטפלת היא זו ששברה את הקשר.
כאשר מטפלת זוגית ומשפחתית מוצאת את עצמה מואשמת בפירוק קשר, השאלה הראשונה שאיתה היא נאלצת להתמודד אינה תמיד מקצועית – אלא רגשית. תחושת האשמה שמתעוררת אצל אנשי טיפול כשהם הופכים לדמויות מושלכות, עלולה להיות עמוקה במיוחד. עבור רבים מהם, הבחירה במקצוע נובעת מהזדהות חזקה עם סבלם של אחרים, ולעיתים קרובות גם מרצון לא מודע "להציל" מערכות יחסים. כשמטופלת או אשתו של מטופל מטיחות האשמות ישירות, כשהן מספרות שהמטפלת הרסה את הקשר, זה עלול לגעת בדיוק בנקודות הפגיעות האלו.
פסיכולוגים נדרשים לשמור על עמדה מקצועית שמכירה בהשלכות מבלי להיגרר לתוכן שלהן. אין טעם להפריך, להתגונן או לנסות לשכנע שהכוונה לא הייתה לפרק. להפך – דווקא ההכרה בכך שתחושת הבגידה של בן הזוג שאינו בטיפול היא חוויה ממשית ועמוקה, מאפשרת להכיל את ההשלכה מבלי להיבהל ממנה. זוהי נקודת מפתח בעבודה הטיפולית: להישאר יציבים גם כשהאחר משליך עלינו את כאבו.
יחד עם זאת, יש כאן גם אחריות מקצועית. ברגע שמטפלת מבינה שבקשר הזוגי נוצר סדק עמוק כתוצאה מהתהליך, עליה לבדוק עם עצמה האם ניתנה למטופל האפשרות המלאה לבדוק את כל כיווני הפעולה – האם נשקל שיקום הקשר? האם הייתה שיחה על הזמנת בת הזוג לפגישה אחת לפחות? האם אפשר היה לאפשר פרידה אחרת, שלא תיתפס כהרסנית?
אם התשובה לכך חיובית – האחריות מתאזנת. התהליך שנעשה היה כן, פתוח, והוביל את המטופל להכרה שייתכן והקשר אינו בר־חיים. אם לא – ייתכן ויש מקום לחשבון נפש מקצועי, או לפחות לשיח הדרכתי מעמיק על הגבול בין טיפול פרטני לתהליך שמשפיע על כל המערכת.
המטפלת אינה מחליטה אם זוג יישאר יחד, אך האופן שבו היא מתווכת את ההתרחשויות – גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ – משפיע רבות על הדרך שבה יתפרש הטיפול. במיוחד כאשר מדובר במצבים טעונים רגשית שבהם ילדיהם של בני הזוג נמצאים בתווך, חובה אתית להחזיק בתמונה המורכבת של כל הצדדים, גם כאשר רק צד אחד נוכח בחדר.
פרידה זוגית היא כמעט תמיד אירוע נפשי עמוק – אבל כאשר היא מתרחשת בתוך או בעקבות טיפול, היא מקבלת רובד נוסף של עיבוד, השלכה והשלמה. המקרה שהובא כאן ממחיש את המורכבות הרבה שבין תהליך פרטני לבין רגש זוגי מתמשך. דווקא מטפלת משפחתית וזוגית, שנכנסת לתוך סיפור חייו של צד אחד בקשר, הופכת לעיתים מראה מאיימת לאחר, ולעיתים גם עבור המטופל עצמו – ברגעים שבהם עולות רגשות אשם או חשש מהתוצאות.
כאן נדרשים פסיכולוגים ומטפלים לשני כיווני ראייה במקביל: האחד מופנה אל האדם שמולם – מטופל שמבקש הכרה, בירור ובחירה. האחר מופנה אל המרחב שמחוץ לחדר – משפחה, ילדים, בת זוג שמרגישה מופקרת או מודרת, עולם שלם שהמטפל לעיתים קרובות לא יפגוש פנים אל פנים, אך יפגוש דרך הדהוד רגשי עוצמתי.
התפקיד הטיפולי, במיוחד כאשר הוא נוגע בנקודות של שינוי חד כמו גירושין, מחייב אחיזה עדינה אך תקיפה באמת הפנימית של המטופל. אין מדובר בעידוד פרידה או בחיפוש פתרון – אלא בליווי תנועה נפשית, גם כאשר תוצאתה אינה מתיישבת עם אידיאלים זוגיים. כאשר המטפלת מצליחה לשקף גם את הכאב של הצד שאינו נוכח, כאשר היא מאפשרת למטופל להכיר גם במחירים של בחירותיו ולא רק בצדקתן – היא הופכת את התהליך למורכב יותר, אנושי יותר, ועמוק יותר.
ולבסוף, נדרשת גם יכולת לשאת את האשמה – לא כעובדה אלא כחוויה מושלכת. להבין שהאשמות המוטחות כלפי מטפלים ומטפלות אינן עדות לכישלון אלא עדות לעוצמת ההתרחשות. דווקא במקום שבו יש כאב חזק כל כך, יש גם תנועה חזקה של שינוי. האחריות המקצועית היא לאפשר שינוי כזה להתרחש בלי לכפות אותו, בלי להסתתר ממנו, ובלי להירתע מהרגשות העזים שהוא מעורר.
