בין צדק לשיקום: שחרורו המוקדם של יובל כרמי והשלכותיו

ב-26 במרץ 2025 דחה בית המשפט המחוזי בלוד את ערעור הפרקליטות, והורה על שחרורו המוקדם של הפסיכולוג יובל כרמי, שהורשע בביצוע עבירות מין בשתי מטופלות. אחת מהן, קים אריאל ארד, חשפה את זהותה מהיום הראשון והובילה מאבק ציבורי ומשפטי מתמשך, שבו התעקשה כי שחרור מוקדם של אדם שפגע בה ממעמד כה רם – מעביר מסר מסוכן לנפגעות אחרות ולחברה כולה. "הוא עשה לי את זה בטיפול", חזרה ואמרה בריאיונות ובבית המשפט, והבהירה כי בעיניה, הפגיעה טרם הסתיימה – כל עוד המערכת מתייחסת אל המעשה כתקלה במקום כהפרה יסודית של חוזה טיפולי.

המקרה של כרמי מעלה בעוצמה את השאלה מהו מרחב טיפולי בטוח, ומה קורה כאשר המטפל – זה שאמור להכיל, לשמור, ולתווך כאב – הופך עצמו למי שפוגע. בטיפול פסיכולוגי מתקיימים יחסי כוח מובהקים: המטפל מחזיק בידע, בפרשנות ובסמכות, בעוד המטופל מגיע במצב של חשיפה ופגיעוּת. קווים אתיים הוגדרו בדיוק כדי למנוע ניצול של חוסר סימטריה זה, והם מדגישים את האחריות הכבדה של המטפל לייצר גבול ברור, גם – ואולי בעיקר – כשהמטופל מבקש קרבה, אישור או מגע.

כאשר מטפל חוצה גבול מיני, הפגיעה חורגת מיחסים לא מותאמים – היא מכה בלב הזהות. המטופלת נותרת עם תחושת בלבול קיומית: האם אכן נעניתי מרצון? האם הטיפול היה אמיתי או מניפולטיבי? כיצד אבטיח שמרחב טיפולי עתידי לא יהפוך שוב לזירת ניצול? אלו שאלות שנשארות גם לאחר גזר הדין – ולעיתים מתעצמות דווקא כשמתקבלת ההחלטה לשחרר את הפוגע, כאילו עברו "די שנים", בעוד שהנזק המנטלי נמשך הרבה מעבר לזמן המאסר.

הפער בין הדין הפלילי להבנה הקלינית של פגיעה נפשית

מערכת המשפט הפלילית נדרשת להכריע האם נעברה עבירה, מהי חומרתה, ומהו העונש ההולם לה – על פי ראיות, עדויות והליך דיוני סדור. אך כאשר מדובר בפגיעות מיניות במסגרת טיפול פסיכולוגי, הדין הפלילי מתקשה לעיתים לתפוס את מלוא עומק הפגיעה. הוא עוסק בשאלת "מה קרה" ו"האם הייתה עבירה", בעוד הפסיכולוגיה שואלת "כיצד נחוותה הפגיעה" ו"אילו השלכות יש לה על התפתחות הנפש". כאן נוצר פער, ולעיתים קרע, בין תחושת הצדק של הנפגעת לבין מה שהמערכת מסוגלת לספק.

במקרה של פסיכולוג שפוגע מינית במטופלת, עצם ההסכמה – גם אם קיימת לכאורה – מאבדת תוקף רגשי ואתי. הסכמה שניתנת תחת יחסי כוח כה מובהקים היא פעמים רבות תולדה של בלבול, צורך עז בקִרבה, רצון לרַצות, או תקווה שמישהו "סוף סוף רואה אותי". הנפגעת עלולה לפרש את הקרבה כמשהו שהיא יצרה או בחרה בו, מה שמייצר תחושת אשמה ובושה המרחיקה אותה מהגדרה עצמית ברורה כ"קורבן". כאן נדרשת הסתכלות קלינית עדינה, שאינה בהכרח מתיישבת עם הקטגוריות הבינאריות של החוק הפלילי.

החלטה על שחרור מוקדם של פוגע, בפרט כשהוא שייך לקבוצה מקצועית שייעודה הוא להיטיב, מעצימה את תחושת הבגידה של הנפגעת – לא רק מהפוגע עצמו אלא גם מהמערכת שאמורה להגן עליה. כאשר המדינה מאותתת כי תהליך שיקומי של הפוגע גובר על ההכרה המתמשכת בכאב של הנפגעת, היא מחזקת את התחושה שהפגיעה לא הייתה חמורה די הצורך, או גרוע מכך – שהיא איכשהו אשמה בכך. הפער הזה בין ההבנה המשפטית לקלינית אינו רק עקרוני, אלא נוגע בלב חוויית הטראומה ומסמן את גבולות האחריות המקצועית, החברתית והמערכתית כלפי נפגעים בטיפול.

אתיקה מקצועית ושיקולי שחרור מוקדם – האם המערכת יודעת לשמור על גבולות?

בפני פסיכולוגים, כמו כל אנשי מקצוע אחרים בתפקידים רגישים, מוטלת אחריות אתית כבדה בהגדרת גבולות ברורים, ובשמירה עליהם לאורך כל תהליך הטיפול. זהו חלק בלתי נפרד מהחוזה הטיפולי – התמקדות בהשגת טובת המטופל, תוך שמירה על הקווים המפרידים בין טיפול אישי לבין אינטרסים אחרים, ובמיוחד כאשר מדובר בקשרים אינטימיים ורגשיים. כאשר אותם גבולות נחצים, התוצאה אינה רק פגיעה במטופל או במטופלת – היא משמעה פגיעה בעצם האמון בהליך הטיפולי ובמערכת כולה.

במקרים של פגיעות מיניות במסגרת טיפולית, מתעוררת שאלה נוקבת: האם המערכת יודעת להפעיל אקטיביזם מוסרי במקרים אלו, או שהיא נשארת מנוטרלת וניתנת לשיקולים שיקומיים בלבד? המערכת המשפטית, שהחליטה להחמיר בעונש למי שפוגע מינית – עשויה, אם כך, גם להיבחן בהשפעתה על תפיסות קליניות של טיפול, תיקון ותחלופה. האם כל תהליך שיקום של אדם שפוגע הוא בהכרח הוכחה על יכולת שינוי? האם קיימת אפשרות אמיתית לתקן את הפגיעה בנפגעת, במקביל להחזרת הפוגע לתוך חברה שבה הוא שוב יכול להיות רופא, פסיכולוג, או אדם בעל סמכות?

שחרור מוקדם של אדם שביצע פגיעה כזו – אף אם הוא מצביע על תיקון בחלקו האישי – לא בהכרח משדר מסר של צדק עבור הנפגעות. דווקא תהליך שיקומי ארוך, שמכבד את הכאב שנגרם, עשוי להיות תנאי לשיח ציבורי אמיתי על יחסי כוח, על ההבדל בין פרופיל השפעה למרפא, ועל הכבוד שמגיע לכל אדם במערכת הטיפול. גם אם השחרור של כרמי נעשה תוך שקילת מסוכנות נמוכה, נשאלת השאלה כיצד המערכת שוקלת את המשמעות הרחבה יותר של הפגיעה ואת הכאב הבלתי נראה שנוצר בעקבותיה.

הפגיעה בזהות המקצועית של הקהילה הטיפולית

כאשר פסיכולוג מורשע בעבירות מין כלפי מטופלים, הפגיעה חורגת בהרבה מעבר למקרה הפרטי – היא זולגת אל תוך מרקם הזהות של הקהילה המקצועית כולה. פסיכולוגים רבים חווים במצבים כאלה תחושות עמוקות של בגידה: כיצד אחד מאיתנו, אדם שעבר את אותן הכשרות, שדיבר בשפת הטיפול, שנשא את ערכי האתיקה המשותפים, חצה גבולות כה יסודיים? שאלה זו מטלטלת לא רק את האמון באדם, אלא את היכולת שלנו להמשיך ולחזיק בתפיסה שאנחנו עוסקים במקצוע מרפא, מוגן ומוסרי.

עבור חלק מהמטפלים, חשיפת פגיעה כזו מעוררת תהליך של רפלקציה פנימית: באילו מצבים אנחנו עצמנו חווים קרבה עודפת? האם אנו ערים ליחסי הכוח? האם אנחנו מחזיקים את הגבול באותה חדות שבה אנחנו מדברים עליו? במובן הזה, המקרה של יובל כרמי יכול – וצריך – לשמש כקריאה להתבוננות עצמית נוקבת, לא כאקט של חשדנות הדדית, אלא כהבנה עמוקה שכולנו פועלים בשדה טעון, ושמירה על גבולות אינה מובנת מאליה, אלא דורשת עבודה יומיומית.

אולם ישנו ממד נוסף, ולעיתים מודחק, של בושה קולקטיבית. החשיפה התקשורתית, המשפט הציבורי, ותגובות החברה – לעיתים מטלטלות את תחושת השליחות, ומובילות מטפלים להסתגרות או אפילו לציניות. חלק מהמטפלים תוהים כיצד יוצגו מעשיהם אם יפורשו לא נכון, כיצד תיתפס כל מחווה של חום או רוך. תחושות אלה, אם לא יובהרו ויעובדו בתוך הקהילה המקצועית, עלולות להוביל לריחוק רגשי ממטופלים, להחמרה נוקשה בגבולות, ואף לפגיעה באיכות הטיפול.

במצבים כאלה, האחריות המערכתית אינה רק בהוקעת הפוגע, אלא גם בבנייה מחודשת של האמון הפנימי של אנשי המקצוע במקצוע עצמו – דרך פיתוח אתיקה חיה, לא רק כקוד חיצוני אלא כמצפן פנימי. רק כך ניתן להתחיל להשיב את כבודה של מערכת הטיפול, מבלי לטשטש את עומק הפגיעה שנעשתה.

ההשלכות על נפגעות ועל נפגעים פוטנציאליים – טראומה חוזרת ואובדן אמון

כאשר פגיעה מינית מתרחשת במרחב טיפולי, היא מותירה אחריה הד עמוק שנמשך שנים ולעיתים חיים שלמים. לא מדובר רק בזיכרון של פגיעה מינית, אלא בטראומה מתמשכת של חוסר יציבות נפשית, אובדן אמון, וערעור של כל מערכת היחסים עם ריפוי, תמיכה וסמכות. עבור נפגעות כמו קים ארד, ההתמודדות אינה מסתיימת עם ההרשעה. להפך – שחרורו המוקדם של הפוגע מחדד את התחושה שהמערכת כשלה פעם נוספת, הפעם לא רק בטיפול המקצועי אלא גם במנגנון שמבקש לתקן.

נפגעות רבות מדווחות על כך שלא הצליחו לשוב לטיפול במשך שנים – ולעיתים ויתרו עליו כליל. הקרקע שעליה נבנה אמון בטיפול היא דקה ושברירית מלכתחילה, וכאשר היא נסדקת על ידי פגיעה, גם מערכת העצבים עצמה מגיבה אחרת: הגוף מזהה סביבה טיפולית כסכנה, הקירבה נתפסת כאיום, והעולם הפנימי ננעל. מעבר לכך, גם קרובי משפחה של נפגעות – בני זוג, ילדים, הורים – סופגים את ההשלכות. הקשרים הבין-אישיים של הנפגעת משתנים, היכולת לחוות ביטחון רגשי מתערערת, ולעיתים נבנית תשתית מתמשכת של בידוד נפשי.

בנוסף, המקרה מעביר מסר עוצמתי לנפגעות ונפגעים פוטנציאליים: ייתכן שלא יאמינו לך. ייתכן שתצטרכי להיאבק שנים. ייתכן שיום אחד תגלי שהוא שוחרר – בזמן שאת עדיין לא נרדמת בלילה. המסר הזה לא רק מרתיע מהגשת תלונה, אלא מקשה על עצם ההגדרה של מהי פגיעה. יש משהו במהות של פגיעה ממטפל שהופך את הקורבן לעמום: היא עלולה לתהות אם מה שקרה לה אכן נחשב לפגיעה – או שמא זו הייתה מערכת יחסים מורכבת, או טעות בשיפוט שלה. בלבול זה הוא לב הטראומה, ושחרור מוקדם מחריף אותו.

אחריות מוסדית, תודעה ציבורית ושיקום אמיתי – לאן ממשיכים מכאן

במבט מערכתי, פרשת יובל כרמי איננה מקרה פרטי של פסיכולוג שפגע. מדובר באירוע שדורש התבוננות רחבה ומורכבת על האופן שבו מוסדות – אקדמיה, רגולציה, קופות חולים, מערכת המשפט והתקשורת – מתמודדים עם מקרים שבהם הפגיעה מגיעה מתוך הבית. האחריות של המוסדות אינה מתמצה בהשעיה, פסילת רישיון או כתב אישום. היא טמונה בראש ובראשונה ביצירת אקלים שבו כל סימן לאי-אתיות זוכה להתייחסות, כל מטופל ומטופלת יודעים שיש להם למי לפנות – וכל מטפל יודע שמעליו לא רק אתיקה כתובה אלא מצפן מוסרי פעיל.

במרחב הציבורי, המקרה עורר שיח ער ורגשי במיוחד. התגובות נעו בין זעם כלפי המערכת המשפטית על קלות העונש, אכזבה מהמערכת הטיפולית על שתיקה רבת שנים, ותחושת קרבה ואחווה כלפי הנפגעות שהעזו לדבר. התחושות הללו מצביעות על צמא עמוק לשיח פתוח, כן, ואחראי – שמכיר בכך שגם מערכת הטיפול עלולה להיכשל, אך לא מתוך חוסר ערך אלא מתוך היותה אנושית ומורכבת. ככל שנרחיב את השיח הציבורי מבלי ליפול לבינאריות של "פסיכולוגים טובים" מול "פוגעים מסוכנים", נוכל לטפח קרקע חדשה שבה אפשר לדבר על גבולות, על תשוקה, על כוח – גם בתוך קשר טיפולי.

ולבסוף – שאלת השיקום. האם ניתן לשקם אדם שפגע במסגרת כה אינטימית כמו טיפול? ומהו בכלל שיקום? האם מדובר בשיקום מוסרי? רגשי? מקצועי? לא ניתן להציע תשובה אחת. אך ברור כי שיקום אמיתי אינו יכול להתקיים במנותק מהכרה מלאה בעומק הפגיעה, מנטילת אחריות אמיצה – לא רק במסגרת הליך טיפולי בכלא, אלא גם בשיח פתוח מול הקהילה שנפגעה ממנו. כל עוד מהלך כזה אינו מתקיים, שחרורו של הפוגע – גם אם מוצדק משפטית – נותר חף מהקשר, וטעון מוסרית באופן שדורש התייחסות פעילה מצד כולנו.