פוסט טראומה מורכבת (C-PTSD)
05/10/2025 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 26/10/2025 14:05כשד"ר ריק דבלין מדבר על החומר MDMA הוא לא מתאר “סם”, אלא גשר. גשר בין פחד לאמון, בין סבל לחמלה. לפני ארבעים שנה הוא היה צעיר אמריקאי שחיפש משמעות, ונקלע לחוויה פסיכדלית ששינתה את תפיסת עולמו. “הבנתי שאפשר לגעת בטראומה בלי להתרסק”, סיפר בריאיון. מאותו רגע הקדיש את חייו להוכיח שמה שנחווה באינטואיציה יכול לעמוד גם במבחן מדעי.
החזון של דבלין היה רדיקלי לתקופתו: לקחת חומר שנאסר לשימוש בשנות השמונים, ולהפוך אותו לתרופה מבוססת ראיות. הוא הקים את ארגון MAPS, עמותה שמממנת מחקרים, מכשירה מטפלים, ומקדמת רפורמות בחוקי הסמים. דרכה נולדה אחת התוכניות השאפתניות בהיסטוריה של הפסיכותרפיה, להפוך את MDMA לכלי טיפולי רשמי עבור פוסט טראומה, דיכאון ופחדים עקשניים שמקורם באירועים קשים.
ד"ר ריק דבלין, מייסד עמותת MAPS
עבור דבלין, טיפול ב־MDMA איננו החלפה של שיחות בטיפול רגיל אלא הרחבה שלהן. המטרה היא לאפשר למטופל להרגיש בטוח מספיק כדי לגשת למקומות שהיו סגורים בפניו שנים. בניסויים קליניים מבוקרים שפורסמו ב־Nature Medicine, נמצא כי מעל מחצית מהמשתתפים שסבלו מ־PTSD עמיד לא עמדו עוד באבחנה לאחר שלושה מפגשים בלבד. לא מדובר באשליה רגעית אלא בשינוי עומק של חוויית העצמי.
ההצלחה הזו הציבה את דבלין בעמדה נדירה: חוקר עצמאי שמצליח לשנות שיח עולמי. אבל הדרך אל האישור הרפואי עוד ארוכה. ה־FDA האמריקאי דחה את הבקשה לאישור התרופה ודרש ניסויים נוספים. מבחינתו של דבלין, זו לא מכשלה אלא חלק מתהליך התבגרות של תחום שלם. “כמו כל מטופל, גם המדע צריך לעבור תהליך של אינטגרציה,” הוא אומר.
ישראל, אולי יותר מכל מדינה אחרת, הפכה בעשור האחרון לשדה ניסוי חי עבור חקר טראומה. מציאות מתמשכת של מלחמות, טרור ושירות צבאי יוצרת דור אחר דור של גברים ונשים הנושאים בגופם ובנפשם פצעים שאינם נראים לעין. בתוך המציאות הזאת נוחת ד"ר ריק דבלין עם חזון שמעורר סקרנות וגם מחלוקת: להפוך את הטיפול ב־MDMA לחלק אינטגרלי ממערכת הבריאות.
בישראל כבר נערכו ניסויי שלב מוקדם בחולים שסבלו מטראומה עמידה לטיפול, והם הראו שיפור משמעותי במדדי חרדה, שינה וזיכרון חודר. דבלין רואה בכך הזדמנות כפולה, מדעית וחברתית. “הטראומה הישראלית והפלסטינית היא ראי אחד של השני,” הוא אומר. “אם נוכל לטפל בשניהם באותה חמלה, נבנה לא רק ריפוי אישי אלא שינוי תרבותי.”
החזון החדש שהוא מקדם בארץ נוגע גם לטיפול קבוצתי: במקום שני מטפלים לכל מטופל אחד, קבוצות של חיילים, שורדי מתקפות או תושבים מעוטף עזה ישתתפו יחד בפרוטוקול מותאם תרבותית. המודל הזה, שנבחן בימים אלה ונועד להפוך את השיטה לנגישה ובטוחה יותר.
עבור המטפלים בישראל, ההתעניינות הגוברת בחומרים פסיכדליים מעלה שאלות מקצועיות ואתיות כאחד. כיצד משמרים גבולות טיפוליים במצב שבו המטופל חש פתיחות קיצונית? איך מתמודדים עם זיכרונות חודרים שמתעוררים לפתע? וחשוב לא פחות, איך מבטיחים שהמניפולציה הכימית לא תחליף את המפגש האנושי אלא תעמיק אותו?
ישראל עשויה להפוך למוקד ידע בינלאומי בתחום פסיכותרפיה פסיכדלית, אך גם לשדה ניסוי רגיש מבחינה ציבורית. דבלין מודע לכך היטב. מבחינתו, המדינה הקטנה הזאת היא מעבדה אנושית לא רק לטיפול בטראומה, אלא להבנת הקשר בין ריפוי אישי לריפוי קולקטיבי.
במשך שנים נחשב ה־MDMA לסם מועדונים שמעורר אופוריה ואמפתיה, אך מאחורי התחושות האלה מסתתר מנגנון מוחי עמוק שמרתק חוקרים. מחקרים עדכניים מצביעים על כך שהחומר משפיע על שחרורם של סרוטונין, דופמין ואוקסיטוצין, שלישייה ביוכימית שאחראית בין היתר על ויסות מצב רוח, תחושת אמון ויכולת חיבור לאחר. כאשר מטופל נוטל MDMA במסגרת טיפולית, רמות האוקסיטוצין הגבוהות מאפשרות לו להרגיש בטוח גם בנוכחות זיכרונות מאיימים.
הפרוטוקול של טיפול ב־MDMA מתוכנן כך שהמטופל עובר שלושה מפגשים של הכנה פסיכותרפית, ולאחר מכן שלוש סשנים ארוכים שבהם הוא מקבל את החומר בסביבה מבוקרת עם שני מטפלים. חלקים מהמפגש מתנהלים בשקט, כשהמטופל שוהה עם עיניים עצומות ומוזיקה שמלווה את התהליך, ובחלקים אחרים מתקיים דיאלוג רגשי פתוח. לפי דבלין, הייחוד של השיטה הוא בכך שהיא אינה עוקפת את הכאב אלא מאפשרת לאדם לשהות בו מבלי לקרוס.
דימות מוחי של משתתפים בניסויים מצא ירידה בפעילות האמיגדלה, האזור שמופעל במצבי פחד, ועלייה בקישוריות בין ההיפוקמפוס לקורטקס הקדם־מצחי, המעורבים בעיבוד זיכרון ובוויסות רגשי. המשמעות פשוטה אך מהפכנית: תחת השפעת MDMA המטופל מסוגל לעבד מחדש זיכרונות טראומטיים מבלי להציף את המערכת.
חוקרים מאוניברסיטאות סטנפורד ולונדון מציעים לראות ב־פסיכותרפיה פסיכדלית מסגרת שמאפשרת שינוי במוח דרך חוויה רגשית עמוקה. לא מדובר במולקולה שמרפאה לבדה אלא בשילוב בין הכימיה של אמפתיה לבין השפה של הנפש. זהו טיפול שמתקיים בו־זמנית בגוף, בתודעה ובקשר האנושי.
דבלין מרבה להזכיר שבלי המסגרת הטיפולית, אותו חומר עצמו יכול להוביל לבלבול ואף לנזק. “אין פה קסם”, הוא מדגיש, “יש אחריות עצומה להבין שמדובר בכלי עוצמתי. הוא יכול לפתוח דלתות, אבל גם לחשוף את מה שמאחוריהן.”
המעבר של טיפול ב־MDMA ממעבדה אל הקליניקה אינו רק עניין של רגולציה, אלא גם מבחן מוסרי. כשמטופל נמצא במצב תודעתי פתוח במיוחד, הגבולות בין חוויה רגשית להדרכה טיפולית עלולים להיטשטש. בעשור האחרון נחשפו מקרים בודדים שבהם מטפלים בתחום הפסיכדליה הפרו אמונים או התנהגו באופן לא ראוי כלפי מטופלים, והדבר עורר דיון עולמי על הצורך בקוד אתי ייחודי לתחום.
ד"ר דבלין מתמודד עם הביקורת הזו בגלוי. הוא היה מהראשונים שדרשו הכשרה ייעודית לכל מטפל שמשתמש ב־MDMA כחלק מטיפול, הכוללת תהליכי סופרויז'ן, סימולציות של מצבים רגישים ושמירה הדוקה על מסגרת פיקוח. לדבריו, האחריות היא כפולה: גם כלפי המטופלים שנפתחים לעומקם של זיכרונות טראומטיים, וגם כלפי המקצוע עצמו שצריך לשמור על אמון הציבור.
לצד שאלות אתיות קלאסיות, עולות גם סוגיות של שוויון ונגישות. האם רק מי שיכול לשלם אלפי שקלים יוכל לקבל טיפול פסיכדלי איכותי? מה יהיה תפקידן של קופות החולים והמדינה כשהתחום יהפוך לרשמי? בישראל, שבה טיפול נפשי ציבורי נמצא לעיתים על סף קריסה, השאלות הללו מקבלות ממד חריף במיוחד.
מתוך המציאות הזו עולה הצורך למסד תוכניות הכשרה למטפלים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים שמעוניינים להשתלב במהפכה הפסיכדלית. במרכזי ההכשרה החדשים נלמדים לא רק ההיבטים הפרמקולוגיים אלא גם תהליכים בין־אישיים עמוקים. הלימוד מדגיש את הקשר בין גבולות טיפוליים, ויסות רגשי ונוכחות אמפתית, שלוש אבני יסוד שבלעדיהן החוויה הפסיכדלית עלולה להפוך מסכנת חיים לסכנה נפשית.
דבלין חוזר ואומר כי האתיקה היא לב העניין. “פסיכותרפיה פסיכדלית”, הוא טוען, “יכולה לשנות את העולם רק אם היא תישאר קודם כל אנושית. אם נאבד את הענווה, נאבד את כל מה שבנינו.”
ישראל הפכה בשנים האחרונות למוקד עניין בינלאומי בתחום הטיפול בטראומה, לא רק בגלל ריבוי האירועים הקיצוניים אלא בשל היכולת שלה להפיק מחקר רפואי מהשטח. מאז אירועי השביעי באוקטובר נרשמה עלייה חדה בפניות לטיפול פסיכולוגי, ובתי החולים מדווחים על מצוקה מתמשכת בקרב חיילים, אנשי ביטחון ותושבים אזרחיים. לתוך המציאות הזו נכנס ד"ר ריק דבלין עם רעיון שנשמע נועז אך מדויק להפליא: לשלב טיפול ב־MDMA כחלק מתוכנית שיקום ממלכתית לנפגעי טראומה.
במשרד הבריאות ובמוסדות אקדמיים כבר נבחנות הצעות למחקרים קליניים מקומיים שיבדקו את יעילות השיטה בקרב שורדי קרב וחטופים לשעבר. דבלין מאמין כי השילוב בין טראומה קולקטיבית עמוקה לרמה גבוהה של מקצועיות בקרב המטפלים בישראל יאפשר לבחון את הפוטנציאל של פסיכותרפיה פסיכדלית בקנה מידה שלא נעשה כמותו בעולם.
מעבר לשדה המחקר, קיים גם מימד חברתי עמוק. במפגשים שקיים בארץ עם פסיכולוגים, פסיכיאטרים וסטודנטים, הוא מדבר לא רק על תרופה אלא על תפיסת עולם. בעיניו, ישראל היא מקום שבו ריפוי אישי וריפוי לאומי מתערבבים זה בזה. “כשחייל מצליח להתמודד עם פחד או אשמה בעזרת טיפול נכון,” הוא אמר באחד הראיונות, “הוא חוזר להיות אדם שמסוגל לאהוב. וברגע שזה קורה, גם החברה סביבו מתחילה להשתנות.”
החזון הזה אינו פשוט ליישום. במדינה שבה הדיון על סמים עדיין טעון פוליטית ותרבותית, כל אזכור של MDMA מעורר התנגדות. אבל גם כאן דבלין לא נרתע. הוא טוען שההבדל בין סם מסיבות לתרופה הוא לא בחומר עצמו אלא בהקשר: במינון, בהדרכה ובכוונה. “אם נדע להשתמש בו נכון,” הוא אומר, “הוא יכול להחזיר לחיים אנשים שאיבדו את עצמם במלחמות.”
המהפכה שהוביל ד"ר ריק דבלין כבר אינה שאלה של אם, אלא של מתי. עשרות מדינות בוחנות כיום דרכים להסדיר טיפולים פסיכדליים, והעולם המדעי מתחיל לראות בהם חלק לגיטימי מארגז הכלים הטיפולי. יחד עם זאת, ככל שהתחום מתרחב, האחריות של פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים הולכת וגדלה.
בעידן שבו מטופלים שומעים על טיפול ב־MDMA בחדשות או ברשתות החברתיות, חשוב שמטפלים יידעו להסביר מה נכון, מה עדיין ניסיוני ומה מסוכן. הידע הציבורי נוטה להתרגש מהמילה “פסיכדלי” ולדלג על העובדה שמדובר בהתערבות עדינה ומורכבת שמצריכה ניסיון קליני רב, הכשרה ייעודית ופיקוח רפואי הדוק. רבים מהמטפלים בארץ כבר מבינים שזו אינה אופנה חולפת אלא תחום שעתיד להשתלב בעבודתם בתוך שנים ספורות.
ד"ר ריק דבלין
בישראל ניכרת צמיחה הדרגתית של מסגרות לימוד להכשרת מטפלים בתחום הפסיכותרפיה הפסיכדלית. המטרה איננה לעודד שימוש חופשי בחומרים אלא ליצור קהילה מקצועית שיכולה לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של מחקר, אתיקה ורגולציה. חלק מהקורסים החדשים מדגישים את הקשר שבין חוויה טראומטית לבין תהליכי ריפוי קבוצתיים, מתוך הבנה שטראומה בישראל איננה רק עניין אישי אלא תופעה חברתית רחבה.
דבלין עצמו ממשיך לנסוע בין מדינות, להרצות וליצור קשרים עם גופים רפואיים ואקדמיים. הוא יודע שמה שהתחיל כחלום פרטי הפך לתנועה עולמית. “המדע יכול להיות גשר לשלום,” הוא אומר, “אם נשתמש בו כדי להבין את הכאב של האחר.”
לפסיכולוגים ופסיכותרפיסטים בישראל צפויה בשנים הקרובות אחריות יוצאת דופן: לשלב בין ידע רגשי עמוק להבנה מדעית עדכנית, לשמור על גבולות ברורים ועדיין להישאר פתוחים אל הלא נודע. אולי בכך טמון השיעור האמיתי של דבלין, שהריפוי מתחיל בדיוק ברגע שבו מפסיקים לפחד מהחושך.
