חרדה ודיסוציאציה בתוך קשר

מבוא תיאורטי - החרדה שמופיעה דווקא כשהקשר מתהדק

חרדה ודיסוציאציה בתוך קשר הן אחת התופעות הקליניות השכיחות והמורכבות ביותר בטיפול נפשי. מדובר במצב שבו הקרבה הרגשית, שאמורה לעורר ביטחון וחיבור, מפעילה דווקא תגובה של ריחוק, קיפאון או ניתוק. מנקודת מבט פסיכודינמית, זהו ביטוי של קונפליקט לא מודע בין צורך בהתקשרות לבין פחד מהיעלמות העצמי בתוך הקשר. מנקודת מבט נוירופסיכולוגית, ניתן לראות בכך ביטוי של מערכת עצבים שמגיבה לעומס רגשי באמצעות דיכוי תודעתי.

התופעה מאתגרת במיוחד משום שהיא אינה נראית כחרדה גלויה. לעיתים האדם מתאר ריק רגשי, עייפות, בלבול או תחושת ניכור, ולעיתים הוא כלל אינו מזהה שהתגובות הללו הן ביטוי של חרדה. כפי שמציינת פרופ’ דנה אמיר, דיסוציאציה פועלת לעיתים במרחב הלשוני עצמו, דרך שינוי באינטונציה, בהבעה או בבחירת מילים שמסמנות ניתוק.

במצבים אינטימיים, החרדה אינה מתמקדת באובדן הקשר אלא בהיעלמות העצמי בתוכו. במילים אחרות, האדם אינו מפחד לאבד את האחר, אלא להיבלע על ידו. זהו שורש דיסוציאציה הרגשית בקשרים זוגיים ובטיפול: כאשר האהבה נתפסת כאיום על תחושת הרציפות העצמית, הנפש מגיבה בניתוק.

עבור המטפל, זו תופעה חמקמקה. המטופל עשוי להיראות נינוח אך נוכחותו הרגשית דועכת. הקול נעשה שקט, הדופק יורד, המבט מתרוקן. מדובר בחרדה שאינה מתבטאת בצעקה אלא בהיעלמות. ההבנה שהחרדה הזו היא תגובה אוטומטית של מערכת ההתקשרות, ולא בחירה מודעת, היא המפתח לעבודה טיפולית מדויקת.

דפוסי התקשרות והיווצרות ניתוק רגשי

הבסיס להבנת חרדה ודיסוציאציה בתוך קשר מצוי בתיאוריה של ההתקשרות. מחקריהם של מריו מיקולינצר ושותפו פיליפ שייבר מראים כי דפוסי התקשרות לא בטוחים נוצרים כאשר הדמות המטפלת אינה מצליחה לווסת את מצבי המצוקה של הילד. בהמשך החיים, אותם דפוסים מתעוררים בכל פעם שמופיעה קרבה משמעותית.

אדם בעל התקשרות חרדה עשוי לחוות התפרצויות רגשיות, פחד מדחייה ותלות. לעומתו, אדם בעל התקשרות נמנעת ייטה להתרחק רגשית, לבטל את הצורך בקרבה ולהתנתק כשהיחסים נעשים אינטימיים מדי. שני הדפוסים יכולים להוביל לדיסוציאציה, אך בדרכים שונות. הראשון חווה הצפה שמביאה לקיפאון, השני ניתוק שמדמה שליטה.

דיסוציאציה משמשת כאן מנגנון הגנה מתקדם. כפי שכתבה אמיר (2025), הנפש מפצלת בין חוויה לגוף, בין קול למשמעות, כדי לשמר תחושת זהות במצבים שבהם הקרבה נחווית כאיום. ברמה הפסיכופיזיולוגית, מערכת העצבים מפעילה תגובת קיפאון, המוכרת מהמודל של “חלון הטולרנס”. האדם ממשיך לתפקד, אך נוכחותו הפנימית מצטמצמת.

בישראל, שבה יחסי משפחה וקהילה נושאים מטען רגשי ותרבותי חזק, דפוסים אלה מתעצמים לעיתים. התרבות המקומית מעודדת ביטוי רגשי וחיבור, אך אינה תמיד סובלנית לצורך במרחב. מטופלים רבים מתארים בלבול בין תלות בריאה לבין היבלעות, ובין קרבה לבין ויתור על אוטונומיה.

המנגנון הדיסוציאטיבי - הגנה מפני עודף קרבה

פרופ’ אלי זומר מתאר את הדיסוציאציה כמנגנון שמאפשר לאדם לשרוד חוויה המאיימת על תחושת הרציפות של העצמי. בעוד שבספרות הקלאסית היא נקשרה בעיקר לטראומה חמורה, כיום ברור כי ישנם מופעים דיסוציאטיביים עדינים בהרבה, במיוחד במצבים של קרבה רגשית.

במקרים של חרדה ודיסוציאציה בתוך קשר, האדם חווה את האחר כקרוב מדי או חודר מדי. כדי לשמר שליטה, הנפש יוצרת מרחק פנימי. לעיתים זה מתבטא בתחושת ניתוק מהגוף, ולעיתים בתחושת “אוטומטיות” של התקשורת. המטופל מדווח שהוא אומר את הדברים הנכונים, אבל לא באמת מרגיש אותם.

הניסיון הקליני מלמד כי הדיסוציאציה אינה אויב אלא ניסיון נואש לשמור על יציבות. היא מסמנת שהרגש חזק מדי לעיבוד מודע. ברגע שהמטפל מצליח למסגר זאת כך, מתאפשר מעבר מהתנגדות להבנה. היכולת לראות בדיסוציאציה ביטוי לפחד מקרבה ולא סימפטום פתולוגי משנה את כללי המשחק.

במרחב הזוגי, הדינמיקה הזו יוצרת מעגל חוזר: בן הזוג מפרש את הניתוק כקור או דחייה, מה שמגביר את חרדת הנטישה שלו, וזו בתורה מעמיקה את הניתוק. המטפל הזוגי נדרש לזהות מתי המאבק הוא בעצם תגובה הגנתית של שתי מערכות עצבים שמגיבות לאיום על הקשר, לא בהכרח על האחר.

ביטויים קליניים והעברה נגדית

בקליניקה, חרדה ודיסוציאציה בתוך קשר מתגלות לעיתים דרך נוכחות רגשית משתנה. המטופל עשוי להגיע נרגש ולדבר בחופשיות, אך ברגע שהטיפול נוגע באזור אינטימי, משהו בו קופא. המטפל חש ריקנות, תחושת עייפות, או אובדן עניין רגעי. זו אינדיקציה להעברה נגדית דיסוציאטיבית.

דנה אמיר תיארה שלוש צורות של דיסוציאציה לשונית: סומטופורמית, מטונימית ומטאפורית. שלושתן מופיעות גם בחדר הטיפול, במיוחד כשמדובר ביחסים קרובים. כאשר המטפל שם לב לאופן שבו השפה משתנה,  איך משפטים נעשים שטוחים, איך טון הדיבור נעלם, הוא מזהה שהחרדה עוברת דרך השפה.

עבור המטפל, ההתמודדות עם ניתוק מחייבת יכולת לשאת עמימות. אי אפשר "להחזיר" את המטופל בכוח. נדרשת נוכחות עקבית, שקטה, כזו שמעבירה למערכת העצבים של המטופל מסר שהקרבה בטוחה. החזרה לחוויה הרגשית נעשית בהדרגה, דרך שיום עדין של התחושות שעולות בזמן אמת.

פסיכותרפיסטים ישראלים שעובדים עם טראומה מתמשכת מדווחים כי עבודה כזו מחייבת התאמה תרבותית. בחברה שבה ביטוי רגשי חזק הוא נורמה, ניתוק עלול להיראות כ"היעדר בעיה". חשוב להכשיר מטפלים לזהות גם נוכחות דוממת כדפוס של הגנה, לא כשלווה אמיתית.

טיפול ויישום קליני בישראל

העבודה עם חרדה ודיסוציאציה בתוך קשר מצריכה גישה רב שכבתית. בשלב הראשון נדרש ייצוב, חיזוק תחושת הקרקע הפנימית והביטחון במרחב. בשלב השני מתאפשר עיבוד רגשי זהיר של החוויה המאיימת, ובשלב השלישי מתבצעת אינטגרציה שבה האדם לומד להחזיק קרבה מבלי לאבד את עצמו.

במרכזים טיפוליים ברחבי הארץ, פסיכולוגים רבים משלבים כיום בין גישות שונות: עבודה גופנית עדינה, טיפול ממוקד רגש (EFT), ואלמנטים של מיינדפולנס לשם חיזוק נוכחות. בחלק מהמקרים נעשה שימוש גם במודלים סומאטיים שפותחו בהשראת עבודתם של אוגדן ומינטון, המדגישים קשב לגוף כדרך לשוב לחוויה רגשית.

בקהילה המקצועית בישראל מתגבשת הבנה כי הדיסוציאציה אינה רק תופעת לוואי של טראומה, אלא גם תגובה לתרבות של עומס רגשי וחוסר ויסות. מטפלים מציינים עלייה במקרים שבהם אנשים מתארים ריקנות דווקא בתוך זוגיות יציבה. יש הרואים בכך תוצאה של עומס קוגניטיבי וחשיפה מתמדת לגירויים, אך גם של דפוסים התקשרותיים מוקדמים שלא עובדו.

העבודה הקלינית מתמקדת ביצירת מרחב שמאפשר רגרסיה מבוקרת. המטופל מוזמן לחוות מחדש את הקונפליקט בין צורך בקרבה לבין פחד מאובדן שליטה. המטפל מתפקד כאן כמצע בטוח, המאפשר לנפש ללמוד חיבור הדרגתי בין רגש, גוף ומשמעות.

תובנות תיאורטיות ועתיד המחקר

הדיון העכשווי בדיסוציאציה עובר מתפיסה דיכוטומית של “נוכח או לא נוכח” להבנה של רצף. כפי שמציעים ואן דר הארט ועמיתיו, יש להבחין בין דיסוציאציה מבנית ראשונית, שבה חלקי האישיות נפרדים, לבין מופעים חלקיים יותר של ניתוק רגשי זמני. חרדה ודיסוציאציה בתוך קשר נמצאות בדיוק באמצע הרצף הזה.

בעידן שבו יחסים אינטימיים הופכים מורכבים יותר, מטפלים רואים עלייה במופעי ניתוק עדינים: אנשים שמתקשים לשמור על חיות רגשית לאורך זמן. יש בכך היבט תרבותי מובהק, עומס גירויים, תקשורת דיגיטלית, דחף מתמיד לביצוע, כל אלה מקשים על יצירת קרבה שקטה.

הכשרה של מטפלים חייבת לכלול רכיב חווייתי שבו הם עצמם מתנסים בזיהוי תגובות ניתוק בתוך הקשר הטיפולי. רק כך ניתן להעמיק את ההבנה של ההעברה הנגדית ושל התפקיד הרגשי שהדיסוציאציה ממלאת. שילוב בין תיאוריה של התקשרות, פסיכואנליזה מודרנית וידע נוירופסיכולוגי מציע מסגרת אינטגרטיבית להבנת התופעה.

בישראל, שבה מחקרי דיסוציאציה עדיין מועטים יחסית, תרומתם של אמיר, זומר ומיקולינצר בולטים כיסודות לפיתוח המשגה מקומית. המשך המחקר יידרש לשלב בין נתונים אמפיריים למדדים גופניים, כדי להבין כיצד החרדה מתורגמת לפעילות עצבית בזמן אמת, וכיצד ניתן למדוד את תהליך השיקום הרגשי במהלך טיפול מתמשך.

ביבליוגרפיה

Amir, D. (2023). Metaphoric, metonymic, and psychotic somatoform dissociation. Psychoanalytic Psychotherapy, 37(4), 429–442.
Bowlby, J. (1988). A Secure Base: Parent-Child Attachment and Healthy Human Development. Basic Books.
Liotti, G., & Farina, B. (2011). Suffering, Emotion and Psychopathology. Oxford University Press.
Mikulincer, M., & Shaver, P. R. (2016). Attachment in Adulthood: Structure, Dynamics, and Change. Guilford Press.
Ogden, P., Minton, K., & Pain, C. (2006). Trauma and the Body: A Sensorimotor Approach to Psychotherapy. Norton.
van der Hart, O., Nijenhuis, E. R., & Steele, K. (2006). The Haunted Self: Structural Dissociation and the Treatment of Chronic Traumatization. Norton.
Zomer, E. (2022). Guidelines for the Treatment of Dissociative Identity Disorder. University of Haifa Press.