הסודות האפלים מאחורי הבמה של אייל גולן
10/01/2025 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 03/07/2025 09:14הבוקר הותר לפרסום שמו של הבכיר החרדי שנעצר אתמול עם נחיתתו בישראל: חיים רוטר, ראש ארגון "השומרים", שפעל במשך שנים ברחובות בני ברק ככוח שיטור אזרחי. רוטר, דמות בעלת השפעה רבה בקהילה, חשוד שביצע עבירות מין בקטינים ובקטינות תוך ניצול יחסי מרות ומעמד ציבורי. על פי המשטרה, החקירה נפתחה בעקבות מספר תלונות שהוגשו לאחרונה, וחלה התפתחות משמעותית עם פרסום סדרת התחקירים על יהודה משי זהב, שכנראה עודדה קורבנות לצאת לאור.
העובדה שמי שנשא על כתפיו תפקיד של מגן ומפקח הופך כעת לחשוד בפגיעות חוזרות ונשנות בילדים מייצרת הלם כפול. ראשית, בשל הפער העצום בין הדימוי הציבורי לבין המעשים המיוחסים לו. שנית, בגלל התלות של הקורבנות בדמות הזו לא פעם מתוך אמונה שהוא מייצג חוק וסדר. במילים פשוטות, כשהמגן הופך לפוגע, הקרקע נשמטת לא רק מתחת לרגלי הקורבן, אלא גם מתחת לרגלי הקהילה כולה.
במקום לספק ביטחון, רוטר לפי החשדות ניצל את כוחו כדי לדכא, לאיים ולפגוע. הקורבנות, רובם קטינים בעת ביצוע העבירות, חששו להתלונן. החשש לא נבע רק מהבושה או מהכאב, אלא גם מהכוח הפוליטי, המשטרתי והחברתי שהיה לרוטר. לפי עורך הדין של אחד הנפגעים, מדובר בדמות שניהלה "חיילים שהולכים ברחובות", ושתפקדה כגורם מפחיד ומרתיע. כך נוצרת מערכת סגורה של פחד: הקורבנות שותקים, הקהילה מגוננת, והפוגע פועל באין מפריע.
אין זו הפעם הראשונה שבה דמות בולטת בציבור החרדי נחשדת בפגיעות מיניות חמורות. המקרה של רוטר מצטרף לרשימה כואבת ועמוסת דם של מקרים קודמים, בהם הסופר החרדי המפורסם חיים ולדר, שנמצא מת לאחר שפורסם תחקיר שקשר אותו לעשרות מקרים של פגיעות בנשים וקטינות, ויהודה משי זהב, מראשי זק״א, שהתאבד לאחר סדרת עדויות קשה.
הדפוס דומה מדי מכדי להיות מקרי. דמויות מפתח, כריזמטיות, אהודות, לעיתים אף נערצות, פועלות לאורך שנים בתוך קהילה סגורה ללא מנגנוני פיקוח חיצוניים אפקטיביים. הן נהנות מחסינות לא רשמית, לעיתים מתמיכה מפורשת של רבנים או נבחרי ציבור, ובמקביל בונות לעצמן רשתות של שליטה, שתיקה ואימה. ככל שהתפקיד רם יותר כך הפחד להתלונן גדול יותר.
רוטר, כמו ולדר, פעל ממעמד סמכותי שנשען על מעגלים של קשרים עם שוטרים, קציני מרחב, עסקנים ואנשי תקשורת. העובדה שארגון "השומרים" קיים פגישות עבודה שוטפות עם מפקדים במשטרה, לפי תחקיר "כאן" מ־2019, ממחישה עד כמה קשה היה לקורבנות לדמיין בכלל אפשרות של הגשת תלונה. לא פלא, אם כך, שרבים בחרו לשתוק עד שהשם התפרסם או עד שראו אחרים שמעזים לדבר.
החוליה המקשרת בין כל המקרים הללו היא לא רק מעמדו של החשוד, אלא גם המנגנון שמונע מהנפגעים לפנות לעזרה. זוהי שתיקה קהילתית שמונעת לא רק על ידי בושה אלא גם על ידי פחד הישרדותי אמיתי. שתיקה שממשיכה לגבות חיים, ולעיתים כמו במקרה של ולדר גם מובילה לסיום חיים בדרך טרגית.
בחברה החרדית קיימים קודים קהילתיים נוקשים מאוד בנוגע למה שמותר ומה שאסור להוציא החוצה. העדפת טיפול פנימי, הימנעות מהפניית אצבעות כלפי אנשי ציבור, ופחד עמוק מהתערבות של גורמי אכיפה חילוניים יוצרים מציאות שבה הקורבן הופך למוקצה, ואילו הפוגע זוכה להגנה.
הפרשה הנוכחית ממחישה היטב את המצוקה הזו. אחד הנפגעים סיפר לעורך דינו: "אני לא מוכן שיוודע השם שלי בשום צורה, כי אני לא אוכל לשרוד בקהילה שלי". מדובר לא רק בפחד אישי, אלא בחרדה קיומית של ממש. אדם שחושש שיאבד את בית הספר, השידוך, הקשר עם הוריו או המעמד החברתי יעדיף פעמים רבות לשתוק, גם במחיר של סבל נפשי עמוק, ואף אובדני.
לכך מצטרפת העובדה שרוטר נחשד בעבר גם בפרשות פליליות אחרות, בהן חשד למעורבות בעסקאות סמים, מה שלא מנע את חזרתו לעמדת כוח עם שובו לישראל. העובדה שלא הושע מיידית מהנהגה ציבורית עם פתיחת התלונות מצביעה על כשל מערכתי עמוק: מערכת שלא מגיבה לחשדות כפי שמצופה ממנה, ושמאפשרת לפוגעים להמשיך ולפעול במסווה של שליחות ציבורית.
ככל שהציבור החרדי לא יכיר בצורך במנגנוני בקרה חיצוניים, בכתובות ברורות לפנייה, ובשינוי עומק בתרבות הארגונית פרשות נוספות כמו זו של רוטר ימשיכו להתרחש. הקורבנות ימשיכו לשתוק, והחברה תמשיך להכחיש, עד שתגיע הטרגדיה הבאה.
באקלים של שתיקה, פחד והסתרה לפסיכולוגים יש תפקיד חיוני. לא רק כגורם טיפולי-קליני עבור הנפגעים, אלא ככוח חברתי, אתי וציבורי. הפסיכולוג אינו רק מי שמקשיב הוא גם מי שיכול לשמש גשר בין העולם הפנימי של הנפגע לבין עולם שאינו מאמין לו. הוא יכול להחזיק את הפער בין הסוד לבין האמת, בין הבושה לבין הזכות לדבר.
כאשר מדובר בקורבנות מתוך קהילות דתיות סגורות, על המטפל להכיר מקרוב את המערכת התרבותית, החברתית והרוחנית שבתוכה פועל המטופל. טיפול יעיל במצבים כאלה כולל לא רק הכלה, אלא גם תמיכה בהחלטות קונקרטיות: האם לצאת עם הסיפור, למי לפנות, כיצד לשרוד את ההשלכות, ואיך לבנות מחדש זהות שנרמסה על ידי מי שנשא תפקיד מגן.
יותר מכך, פסיכולוגים יכולים וצריכים להשמיע קול ברור בשיח הציבורי. הם יכולים לפרסם מאמרים, לדבר בפאנלים, להופיע בתקשורת החרדית ולייצר נראות שמציעה לנפגעים משהו אחר: כתובת, הבנה, שפה טיפולית ולא שיפוטית. ככל שיותר אנשי טיפול יבחרו להיות נוכחים בדיון הזה, כך יגבר הסיכוי לשבירת השתיקה, לחשיפת האמת ולתיקון עומק.
כיום יותר מתמיד ברור שמלחמה בפגיעות מיניות היא גם מלחמה על מבנה חברתי. היא דורשת מערך שלם של אנשי מקצוע, מהפסיכולוג הקליני ועד הפעילה החברתית, שיחברו יחד להצביע על השבר ואז להתחיל לרפא אותו.
*שימוש בצילומים בה בעל זכות היוצרים אינו ידוע לפי סעיף 27א
מה שאני ראיתי בצורה מאוד ברורה בתחקיר על משי זהב זה כמה שהחברה במאה שערים זרקה אותו לכל הרוחות ואיך שמשטרת ישראל דווקא טיפחה ואיתרגה אותו,
הכי קל זה להפיל הכל על 'השונה' יהיה זה החרדי, הערבי או כל תת קבוצה אחרת,
אתם גם כותבים דברים לא נכונים במטרה להציג מצב מסוים,
רוטר ממש לא היה מראשי הקהילה החרדית,
אני באמצע העשור השלישי לחיי ומעולם לא שמעתי את שמו עד להתפוצצות הפרשה, ואני גרתי גם תקופה בבני ברק כבוגר, הוא היה מאכער ובעל כוח, ממש לא אדם מכובד בקהילה, הוא גם התחתן בגיל מבוגר עם בחורה בשידוך שלא מקובל במגזר (היא מזרחית והוא אשכנזי מבית גזעני) משום שאף אחד לא רצה אותו.
חוסר ההבנה והרדידות של אנשים שאמורים להיות משכילים ומלומדים רק מראה כמה גרוע המצב בו נמצאת החברה הישראלית ביחסי חרדים חילונים ולאן פניה מועדות.
אתם לא ראויים להיות פסיכולוגים משום שיש בכם הרבה משנאת האחר, אני מאוד מקווה שכותבי המאמר לא מקבלים לטיפול את בני המגזר, ואם כן אני יכול לתאר לעצמי איך זה יראה ועל מה יפלו הבעיות.
הכותב בצער רב הינו חרדי, אוהב אדם ואחד שמשתדל מאוד להיות הוגן
