חזרה כפייתית - למה אנחנו שבים אל הפצע?

חזרה כפייתית ככשל ולא כבחירה

אחת התופעות המטלטלות ביותר בנפש האנושית היא אותה נטייה לחזור שוב ושוב אל חוויות פוגעניות, אף שבמודע האדם מבקש להתרחק מהן. התופעה, המכונה בפסיכואנליזה “חזרה הכפייתי” (Repetition compulsion), מתארת מנגנון שבו אדם שב ונקלע למצבים דומים לאלו שפצעו אותו בעבר, לעיתים מתוך תחושת היכרות, לעיתים בתקווה לשינוי, ולעיתים מתוך יצר שאיננו נרגע עד שלא ישוב לגעת בכאב הראשוני. המנגנון הזה איננו בחירה, ואף לא רצון סמוי להתענות. זוהי פעולה של נפש שמסרבת להניח לטראומה, אולי מתוך תקווה עמוקה לפגוש שם סוף-סוף תיקון.

אין מדובר כאן בנוסטלגיה רגשית, אלא במערכת שלמה של תפיסת עולם, שמסבירה את ההווה דרך העבר, ודרכו בלבד. כאשר ילד פוגש מציאות בלתי ניתנת לעיכול, הורה פוגע, התעללות מתמשכת, השפלה כרונית או נטישה, נפשו אינה מצליחה לעבד את החוויה, ולכן היא "קופאת" סביבה. החוויה הטראומטית נהפכת לציר מארגן של האישיות, והנפש מפתחת דפוסים של משיכה חוזרת למצבים המזכירים את הטראומה המקורית.

מאמר שיכול לעניין אותך:

חוזרים ונפגעים מתארים לא פעם דפוסים קבועים: שוב מערכת יחסים אלימה, שוב חוויית נטישה, שוב תפקיד של מישהי שלא רואים אותה. גם כאשר התודעה מתקוממת, המהלך הפנימי כבר התרחש, הבחירה כבר נעשתה מבלי שיתאפשר לה לעבור דרך הסינון של ההיגיון. התוצאה היא תחושת כישלון עצמי, בושה, ולרוב גם השלכת האשמה פנימה. המטופלת שואלת את עצמה: איך ייתכן שאני שוב כאן? למה לא למדתי?

אבל השאלה הנכונה איננה "למה שוב?", אלא מה מושך בחזרה. מה חסר כדי שהנפש תוכל, אולי לראשונה, לבחור בחיים שלא סובבים סביב הפצע. האם יש דרך לחלץ את עצמה מהכוח הפנימי שמחזיר אותה לאחור? זהו לא מסע של כוח רצון אלא של תיקון עמוק, ובמקרים רבים, רק פסיכותרפיה יכולה להתחיל את המהלך הזה.

הזדהות עם התוקפן כמנגנון הישרדות

"הזדהות עם התוקפן" הוא אחד המנגנונים הנפשיים המורכבים והכואבים ביותר שתיארה הפסיכואנליזה, והוא פעיל במיוחד בקרב מי שנפגעו בשלבים מוקדמים של חייהם. התופעה מתרחשת כאשר ילד חסר אונים, החשוף לפגיעה פיזית, מינית או רגשית, איננו מצליח להתמודד עם העובדה שמי שאמור להגן עליו, פוגע בו. כדי לשמר תחושת המשכיות, הגנה או שייכות, הילד מעדיף להזדהות עם התוקפן: להבין אותו, להאשים את עצמו, ולהאמין ש"אם רק אתנהג אחרת, הוא יפסיק".

ההזדהות הזאת איננה תהליך מודע, אלא מנגנון הישרדות עתיק. עדיף להיות בצד החזק, גם אם הוא הרסני, מאשר להיוותר שוב ושוב חסר שליטה מול אלימות שאין לה הסבר. באופן פרדוקסלי, ברגע שהילד מאמץ את העמדה של הפוגע, גם אם רק פנימית, הוא משיב לעצמו תחושת שליטה, מדומה ככל שתהיה.

מאמר שיכול לעניין:

המנגנון הזה איננו נשאר בילדות. הוא מתגלגל לבגרות, ומופיע בצורות רבות: נשים שחוו הורה נוטש עשויות להפוך לאימהות נוטשות; גברים שגדלו באווירה של השפלה חוזרים לבזות אחרים, לעיתים מבלי להבין למה. גם כאשר הסביבה משדרת להם שהם פוגעים, הם עשויים להצדיק את עצמם ולחזור שוב על דפוסים ישנים.

וזהו לב העניין: אין מדובר כאן בהיעדר מצפון או רצון להזיק, אלא בחוסר גישה פנימית לאפשרות אחרת. האדם יודע מה הרס אותו, אך הוא איננו יודע איך נראית אלטרנטיבה. זה הדפוס היחיד שמוכר. מי שנשבע "שלא יהיה כמותם", מוצא את עצמו בעמדה זהה לזו של הפוגעים בו, לא כי בחר בכך, אלא כי לא הייתה לו שפה אחרת לארגן קשר.

שיקום אמיתי מחייב פיתוח עדין ועמוק של עמדת סובייקט נפרד, שיכול להרגיש גם כאב, גם כעס, וגם חמלה, מבלי להתמזג שוב עם הפוגע או להתנתק מעצמו.

בין קורבן לתוקפן, כשהפיצול מכתיב את המציאות

אחת ההשלכות הקשות של טראומה מוקדמת היא הקיבעון של הנפש בתפיסה בינארית של המציאות: יש רעים ויש טובים, יש תוקפים ויש קורבנות, ואין דבר ביניהם. זהו פיצול שאינו מאפשר מורכבות, אלא כופה על האדם לבחור תמיד באחת משתי עמדות: או שאתה בצד שפוגע, או שאתה בצד שנפגע. כל ניסיון לתפוס את עצמך כמשהו מורכב, משתנה, עדין, פשוט לא קיים כמושג.

כאשר התודעה מאורגנת דרך הפיצול הזה, גם אירועים שגרתיים לחלוטין עלולים להתפרש כמתקפה או כהשפלה. כל אי־הסכמה נתפסת כבריחה מאהבה. כל בקשת גבול מובנת כדחייה מוחלטת. וכל רגע שבו מתעוררת תחושת חולשה, דוחף את האדם להפעיל כוח, שליטה או התנתקות.

הפיצול הזה מכתיב לא רק תגובות, אלא גם בחירות. מטופלת שנחוותה בילדותה כ"מביכה", כזו שצריך להסתיר אותה, עשויה לבחור שוב ושוב באנשים שמתביישים בה. היא תראה בזה אהבה כי זה הדפוס שהיא מכירה. ואם יופיע מישהו שרואה אותה באמת, ללא תנאים, היא עלולה לחוות אותו כמשעמם או אפילו כמאיים, כי אין לה תשתית רגשית להכיל קירבה שאינה כרוכה בביקורת.

במובנים רבים, הפיצול הזה הופך לצורה שבה הנפש מארגנת את עצמה: כשהיא מרגישה ראויה, היא חשה אשמה על כך שאינה "המוכה"; כשהיא חשה כוח, היא מיד חוששת שנהפכה לתוקפנית. אין מקום לחוויה של נפרדות בטוחה או של קשר שאינו בנוי על שליטה או פחד.

בממד החברתי, מבנה כזה הופך לקולקטיב שמזהה את עצמו רק דרך עוול או גבורה. חברה שלא מצליחה להכיל את עצמה כקהילה עם סתירות, טעויות ויופי בו זמנית, תזדקק תמיד לאויב חיצוני שיגדיר אותה.

החלצות מהפיצול הזה היא אולי התנאי המרכזי לא רק לריפוי אישי, אלא ליכולת של חברה שלמה לדמיין עתיד שאינו רק שחזור של עבר פגוע.

הכוח המשחזר והאשליה שבתיקון

חזרה כפייתית לטראומה אינה רק תוצאה של הרגל רגשי או מבנה נפשי מוקדם. לעיתים קרובות, היא נובעת מאשליה עמוקה של תיקון: האדם שב אל המקום שבו נפגע מתוך משאלה לא מודעת לכתוב סוף אחר. אם רק אצליח לעבור שוב את אותו הנתיב, הפעם בצורה שונה, אולי אצליח לרפא את מה שנשבר.

האשליה הזו נפוצה במיוחד במערכות יחסים. מטופלים מתארים שוב ושוב כיצד בחרו בני זוג שמזכירים במידה מצמררת את ההורה הפוגע. הם לא בחרו במודע, אבל כשהופיע מישהו שמבקר, דוחה, או נע בין חום לקור קיצוני, משהו בתוכם נמשך מיד. הם לא רוצים את הכאב, הם רוצים הזדמנות לנצח את הכאב.

הרעיון הזה, שאם רק אצליח לגרום לפוגע לאהוב אותי, להכיר בי, להגן עליי, אז כל מה שנחווה בילדות יתוקן, שואב את כוחו מהצורך הבסיסי של הילד במושיע. זהו לא תיקון אמיתי, אלא חזרה על אותו מחזה, בתקווה שהפעם הסצנה תסתיים אחרת.

אבל המציאות כמעט תמיד שונה. מי שנמשכת לגבר ביקורתי כי הוא מזכיר את אביה, תגלה שגם הוא יפגע. מי שנמשך לאישה נרקיסיסטית מתוך משאלה שהיא תראה אותו סוף-סוף, ימצא את עצמו שוב לא קיים. כך נולדת תחושת כישלון כפולה: לא רק שלא תוקן העבר, אלא שגם הניסיון לתקן אותו נרמס.

ברמה החברתית, מדינות שנפגעו קשות עלולות ליפול לאותה מלכודת. הן מבקשות שליטה מוחלטת כדי לא לחוות שוב השפלה. הן פועלות באגרסיביות מתוך תקווה שתהפוך לריפוי, אך בפועל הן מעמיקות את הפצע הלאומי.

שחרור אמיתי מחזרה כפייתית מחייב להכיר בכך שהתיקון לא יתרחש באותו הזירה של הפגיעה. הוא יוכל להיוולד רק כאשר הנפש תוכל להישאר עם הכאב, מבלי לפעול ממנו. רק אז יתחיל תהליך ריפוי אמיתי.

בין טראומה לאידיאולוגיה, כשהנפש הלאומית נשברת

כשטראומה מוקדמת אינה מעובדת, היא עלולה להפוך למנגנון זהותי שלם, לא רק עבור אדם יחיד אלא גם עבור קולקטיב שלם. מדינה, כמו אדם, יכולה לבנות את עצמה סביב פצע. כשהזיכרון הקולקטיבי של אובדן, השפלה, רדיפה והשמדה הופך למבנה מאורגן של זהות, כל מפגש עם האחר נחווה כאיום על עצם הקיום. כך מתעצבת אידיאולוגיה שניזונה לא מהעבר כזיכרון, אלא מהעבר כציווי: "לעולם לא עוד", אך לא במשמעות של מוסר אוניברסלי, אלא כקריאה להפעיל כוח, להכות ראשונה, להרחיק, לבודד ולהתבצר.

בתודעה קולקטיבית פוסט טראומטית, גבולות בין טוב ורע הופכים לחדים, לעיתים אלימים. כל ערעור על הדימוי העצמי הקורבני־צודק נתפס כהתפוררות. מי שמעז לומר שיש גם כאב של האחר, שיש גם סבל שאיננו שלנו, נתפס כ"בוגד". זו אינה תגובה פוליטית, אלא תגובה נפשית של מערכת שמסרבת להכיר בעובדה שיש חיים גם מחוץ לפיצול בין תוקפן לקורבן.

במצב כזה, המדינה חדלה מלהיות ישות ריבונית הפועלת לפי עקרונות של צדק, חוק ותקווה. היא מתפקדת כגוף מגיב: מגיב לאיום, מגיב לפחד, מגיב לעוול. גם כשהוא איננו ממשי. היא שואבת עוצמה מהיכולת "לשלוט בגורל", אך איננה שולטת ברגש, ולכן פועלת מתוך סערת רגשות בלתי פוסקת: חרדה, אשמה, זעם ושכול.

המציאות הזאת באה לידי ביטוי באינספור פעולות: סלקציה של מתים, אלו הראויים לאבל פומבי ואלו שלא; חלוקה בין שכול קדוש לשכול מביך; מנגנוני תגמול לאזרחות ממושמעת לעומת הדרה של אזרחים ביקורתיים. שיח מוסרי מוחלף בשיח חשדני, אינסטרומנטלי, לפעמים משיחי.

הבעיה העמוקה היא שהמדינה, כמו אדם בטראומה, אינה יודעת שהיא בטראומה. היא מדמיינת את עצמה כמציאותית, בעוד שבפועל היא פועלת ממעמקי הפצע. רק תודעה שמכירה בכך שהיא פגועה יכולה להתחיל לתקן.

אפשרות לשיקום, האחר המופיע בתוך התהום

למרות עומק הקיבעון שחוזר ומכונן את הנפש סביב טראומה, בתוך אותה תנועה כפייתית עצמה חבויה תקווה. הנפש אינה רק שורדת, היא גם מחפשת תיקון. פעמים רבות, דווקא המקום שבו הכאב מציף ביותר, הוא גם המקום שבו יש סיכוי להופעתו של “אחר מסייע”, מישהו שיסכים להישאר, לראות, לשאת את הכאב מבלי לברוח ממנו או לשחזר אותו.

מושג ה"אחר המסייע" מוכר הן בתיאוריה ההתייחסותית בפסיכואנליזה, והן בתהליכים של ריפוי חברתי. זהו דמות או כוח נפשי שאינו שופט, אינו ממהר לתקן, אלא פשוט נמצא. לא מתוך אדישות, אלא מתוך נכונות להיות עם הזולת בתוך הסבל, לא כפתרון, אלא כעדות חיה לכך שהחוויה ניתנת להכלה.

אדם שנפגע שוב ושוב, זקוק לא רק למילים או לאבחנה, אלא לנוכחות שמסרבת להיעלם גם כשכואב, גם כשהוא דוחה, גם כשהוא חוזר להרוס. רק כאשר הנפש חווה קשר יציב ובלתי מתמסמס, גם בתוך שבר, היא יכולה להתחיל לוותר על ההכרח לחזור לטראומה שוב ושוב.

גם קהילה או מדינה יכולה לפגוש "אחר מסייע": קול ציבורי שמסרב להתלהם, שמציע סולידריות במקום שיסוי, שמוכן לשאת את המורכבות בלי להיבהל ממנה. לפעמים זה מתבטא במנהיגות אמיצה, לפעמים בקולות חריגים בציבוריות. תמיד זו פעולה חתרנית במובן העמוק, כזו שמציעה דרך שלישית, שלא נלכדת בין תוקפן לקורבן.

שיקום לא מתחיל בהכרזה על חזון חדש, אלא באקט שקט של נוכחות אחרת. לא של מי שיודע הכול, אלא של מי שמוכן להיות. זהו תנאי מקדים לפירוק חזרה כפייתית, וליצירת זהות שמבוססת לא על כאב אלא על בחירה.

אולי אי אפשר לרפא את העבר. אבל אפשר להתחיל להפסיק לחזור אליו בלי הרף. זהו רגע האפשרות, גם אישי, גם לאומי.

ביבליוגרפיה

• Freud, S. (1920). Beyond the Pleasure Principle. London: Hogarth Press.
   
• Ferenczi, S. (1933). Confusion of Tongues Between the Adults and the Child.
   
• Fairbairn, W. R. D. (1952). Psychoanalytic Studies of the Personality. London: Routledge.
   
• Laub, D., & Felman, S. (1992). Testimony: Crises of Witnessing in Literature, Psychoanalysis and History. New York: Routledge.
   
• Benjamin, J. (1995). Like Subjects, Love Objects: Essays on Recognition and Sexual Difference. New Haven: Yale University Press.
   
• Orange, D. M. (2011). The Suffering Stranger: Hermeneutics for Everyday Clinical Practice. New York: Routledge.
   
• Stolorow, R. D. (2007). Trauma and Human Existence: Autobiographical, Psychoanalytic, and Philosophical Reflections. New York: Routledge.