התמכרות לפורנו: כאב במסווה של תשוקה

התמכרות לפורנו כתופעה אנושית

התמכרות לפורנו היא תופעה שלא נעים לדבר עליה. היא מתקיימת כמעט בכל מקום, אבל נדירה מאוד בקליניקה הפתוחה. פורנוגרפיה זמינה לכל מי שיש לו טלפון נייד וחיבור לאינטרנט, היא חלק מהתרבות המודרנית, ובחלק מהמקרים נתפסת אפילו ככלי להתנסות מינית. מצד שני יש אנשים שמרגישים שהצפייה משתלטת עליהם, שהמסך גובר על הקשר האנושי, שהם מאבדים שליטה. השאלה אם מדובר בהרגל רגיל או בהתנהגות כפייתית אינה פשוטה בכלל.

מטופלים מתארים שוב ושוב את אותו מעגל מוכר. צפייה, ריגוש, הקלה רגעית,  ואז ריקנות, בושה, תחושת כישלון. חלקם מנסים להפסיק, מצליחים שבוע או חודש, ואז חוזרים לאותה נקודה. יש מי שמתאר את זה כתחושת חוסר אונים, יש מי שמשווה את זה לדיאטה שלא מחזיקה מעמד. וככל שהאשמה גוברת, כך הפנייה חזרה לפורנו הופכת מהירה יותר.

המדריך DSM לא מכיר בהתמכרות לפורנו כהפרעה נפרדת, בעוד ה־ICD כבר עשה את הצעד הזה והכניס אבחנה בשם Compulsive Sexual Behavior Disorder. זה לא רק עניין סמנטי. עצם העובדה שהדיון עובר משדה של מוסר לשדה רפואי משנה את כל התמונה. כבר לא שואלים אם זה "חטא" אלא האם זה פוגע באיכות החיים.

ועדיין, האבחנה רחוקה מלהיות פשוטה. מה שנראה נורמטיבי בתל אביב או בלונדון יכול להיחשב לסטייה ביישוב דתי או במדינה שמרנית. התרבות עוטפת את השיח המיני, והחברה היא זו שמגדירה מה חריג ומה מקובל. לכן השאלה אינה כמה סרטונים נצפו אלא מהי התחושה הפנימית של האדם,  האם הוא מרגיש חופשי לבחור או לכוד בתוך מעגל כפייתי.

בסופו של דבר התמכרות לפורנו אינה מספר או נתון סטטיסטי. היא מתרחשת בתוך חיים שלמים, עם קשרים, משפחות, תחושות של ערך עצמי ופחדים שלא תמיד נאמרים בקול. וזו אולי הנקודה שצריך לזכור כל הזמן: מאחורי כל "מקרה" יש אדם שנאבק לא רק בהרגל, אלא גם בבושה שמלווה אותו.

המנגנון הפסיכולוגי של התמכרות לפורנו

כשמנסים להבין מה בעצם קורה במוח ובנפש של מי שמדבר על התמכרות לפורנו, מגלים שמדובר במשהו הרבה יותר עמוק מצפייה בסרטונים. זה לא רק "הרגל רע". ברגעי בדידות, חרדה או לחץ, המסך הופך למפלט. מישהו לוחץ על פליי ומרגיש הקלה מיידית. לפחות לכמה דקות.

הבעיה היא שההקלה הזו קצרה מאוד. כמעט מיד אחריה באה תחושת ריקנות. חלק מהמטופלים מתארים אותה כמו בור בבטן, אחרים מספרים על גל של בושה. ואז מגיע שוב הדחף לחזור אל אותו מקום, כי אולי בפעם הבאה זה ירגיש אחרת. כמובן שזה לא קורה, וכך נבנה מעגל שחוזר על עצמו.

מבחינה נוירולוגית, זה די ברור, הדופמין במערכת התגמול של המוח קופץ בכל פעם שמופיע גירוי חדש. אבל אחרי זמן מה צריך גירוי חזק יותר כדי לקבל את אותה תחושה. כמו התמכרות להימורים, כמו התמכרות למדיה חברתית. האדם מנסה לשחזר ריגוש שכבר התרחק ממנו, ותוך כדי כך הוא מגדיל את המינון.

אבל זה לא רק מוח. זה גם נפש. רבים מהמטופלים מתארים תחושת חוסר ערך עצמי, תחושה שהם "פגומים". המשפט הזה חוזר שוב ושוב: "אם הייתי בסדר, לא הייתי נגרר לזה". החוויה הזו של אשמה ובושה היא לא רק תוצאה של ההתמכרות, אלא גם מה שמחזק אותה. הבדידות שנוצרת מהסתרה, מהסוד, מהשקר הקטן לבן הזוג, כל אלו מחזקים את המעגל.

הגישה הפסיכודינמית מציעה לראות את ההתמכרות לא כעודף מיניות אלא כתחליף לקשר רגשי. מין כדרך לעקוף אינטימיות אמיתית, מין כדרך לברוח מהסכנה שבחשיפה רגשית. זה מסביר למה אדם יכול לחוות עונג עצום מול מסך אך להרגיש קיפאון מול בן או בת זוג אמיתיים.

כלומר, התמכרות לפורנו היא שילוב בין כימיה מוחית, רגשות של בושה ואשמה, וצורך עמוק שלא קיבל מענה, הצורך בקרבה אנושית. ואם לא רואים את שלושתם ביחד, קשה מאוד להבין את התופעה, ובוודאי שקשה לטפל בה.

התמכרות לפורנו בהקשרים מגדריים ותרבותיים

התמכרות לפורנו לא מתרחשת בוואקום. היא תמיד יושבת בתוך הקשרים של מגדר ותרבות. מה שנחשב "נורמלי" עבור גבר צעיר בתל אביב, עשוי להיתפס כסטייה מוסרית חמורה בכפר דתי בצפון, או בקהילה שמרנית במדינה אחרת. והאדם שנמצא בתוך זה, הוא זה שנקרע בין הדחפים לבין איך שהחברה רואה אותו.

גברים מדווחים יותר על שימוש כפייתי בפורנו. לא מפתיע. החברה מלמדת אותם מגיל צעיר שמיניות היא חלק מהגבריות, שכיבוש מיני שווה ערך לכוח. כשגבר אומר שהוא צופה הרבה, לא פעם זה נשמע כמו סיפור גאווה. רק כשהוא מתאר את תחושת הבדידות שאחרי, או את חוסר היכולת להיות נוכח באמת בקשר זוגי, נחשף עומק הפגיעה.

נשים, לעומת זאת, כמעט שלא מדברות על זה בפומבי. לא כי זה לא קיים, אלא כי הסטיגמה כבדה פי כמה. אישה שמספרת על שימוש כפייתי בפורנו נתקלת לא רק בשיפוט אלא גם בהחפצה מחודשת: "מה זה אומר עליה?" רבות פשוט שותקות. הנתונים המחקריים מטשטשים את ממדי התופעה, כי מי שתודה בכך חוששת להיתפס כחריגה, מופקרת או "לא נורמלית".

גם זהות מינית משנה את התמונה. מחקרים הראו שגברים הומוסקסואלים מדווחים יותר על שימוש כפייתי בפורנו. אפשר להבין למה: חוויות של דחייה, ניכור או צורך להסתיר את הזהות מביאים לחיפוש חוזר אחר חיזוק מיידי ובטוח. גם בקרב הקהילה הלהטבית בכלל, הפורנו יכול להפוך לכלי של בריחה ולא רק של הנאה.

והתרבות הרחבה? היא תמיד שם. במדינות מסוימות עצם הצפייה בפורנו נחשבת חטא. בחברות אחרות רק כשהשימוש פוגע בתפקוד יומיומי זה נחשב בעיה. ההבדלים האלו יוצרים מציאות מורכבת: אותו אדם יכול להיות מאובחן אחרת לגמרי בהתאם למקום שבו הוא חי ולערכים של הפסיכולוג שיושב מולו.

כל זה מלמד שההתמכרות לפורנו היא לא רק עניין של ביולוגיה או פסיכולוגיה פרטית. היא נוגעת גם בזהות, במעמד חברתי ובנורמות תרבותיות. מי שרוצה להבין אותה באמת חייב להביט על כל הרבדים יחד, האדם, החברה והמסרים התרבותיים שמקיפים אותו.

התמכרות לפורנו בעידן הדיגיטלי

אי אפשר לדבר על התמכרות לפורנו בלי להזכיר את המהפכה הדיגיטלית. בעבר מי שרצה לצפות בתוכן מיני היה צריך להתאמץ. לקנות מגזין, להשכיר קלטת וידאו, ללכת לחנות אפורה בסמטה צדדית. היום זה כבר לא סיפור. מספיק טלפון בכיס, שתי נגיעות במסך,  והכול נגיש, חינמי ואנונימי.

הזמינות הזו שינתה הכול. מי שנמצא בקושי רגשי לא צריך לחכות או להתאמץ. בלילה, בבוקר, אפילו באמצע עבודה, הגירוי שם, מחכה. וזה לא רק הגירוי עצמו, אלא הציפייה למה שעוד רגע יופיע. החוקרים קוראים לזה עקרון התגמול המשתנה. כמו במכונת מזל, כל גלילה או קליק מביאים הבטחה חדשה. דווקא חוסר הוודאות הוא זה שמחזיק את ההתנהגות, כי אולי הפעם זה יהיה מפתיע יותר, עוצמתי יותר.

אבל המחיר מגיע מהר. מטופלים מתארים שהם התרגלו לתוכן קיצוני, שכבר קשה להם להתרגש ממפגש מיני אמיתי. יש כאלה שאומרים בפשטות: "אני נמשך למסך, לא לאדם שמולי". מצב שבו המיניות מתנתקת מהאינטימיות, ותחושת התשוקה לא מוצאת לה מושא ממשי.

מצד שני חשוב לזכור שלא כל שימוש בפורנו הופך להתמכרות. יש אנשים שמצליחים לשלב את זה כחלק קטן מחייהם מבלי שזה פוגע בהם. הבעיה מתחילה כאשר הצפייה הופכת לטקס כפייתי, כשכל רגע פנוי ממולא בחיפוש גירוי חדש, וכאשר המסך מחליף מגע אנושי.

העידן הדיגיטלי יצר פרדוקס. מצד אחד פורנו הפך לחלק טבעי מהמרחב הווירטואלי. מצד אחר הוא נעשה מסוכן יותר בדיוק בגלל אותה נגישות. הגבול בין שימוש מהנה לבין התמכרות כמעט ואינו מורגש, ורק כשהאדם מגלה שההרגל שולט בו, הנזק כבר נוכח בחייו.

דרכי טיפול בהתמכרות לפורנו

התמכרות לפורנו היא אתגר טיפולי לא פשוט. אי אפשר להציע הימנעות מוחלטת, כמו שממליצים במקרים של סמים או אלכוהול. מין הוא חלק מהחיים, צורך טבעי, ולכן המטרה אינה ביטול אלא מציאת דרך חדשה ובריאה יותר לחיות עם המיניות.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי הוא אחד הכלים הנפוצים ביותר. מטופלים לומדים לזהות את הטריגרים שמובילים אותם לצפייה, להבין את המחשבות שמחזקות את הדחף ולתרגל דרכי תגובה אחרות. לפעמים עצם הכתיבה ביומן מעקב, או יצירת סדר יום קבוע, מאפשרת תחושת שליטה מחודשת. היתרון בגישה זו הוא היכולת לספק כלים ברורים ומעשיים. החיסרון הוא שהיא לא תמיד נוגעת בשורשים הרגשיים של ההתמכרות.

במקרים שבהם הפורנו הפך תחליף לקשר רגשי עמוק יותר, טיפול דינמי עשוי להועיל. כאן ניתנת למטופל אפשרות לדבר על תחושות של בדידות, על חוויות ילדות, על הקשרים בין מין לבושה או לפגיעות. עצם היכולת לשתף בלי להישפט יוצרת מרחב שבו אפשר להתחיל לרפא את מה שנמצא מתחת לפני השטח.

יש מטופלים שמוצאים עוגן דווקא בקבוצה. קבוצות תמיכה הפועלות על פי מודל שנים עשר הצעדים מספקות שפה משותפת ומקום שבו אנשים חולקים את אותו מאבק. עבור חלקם זו מסגרת מחזיקה שמאפשרת כוח שלא נמצא בטיפול פרטני. עבור אחרים, דווקא המפגש הקבוצתי מעורר בושה גדולה מדי, ולכן חשוב לבחור בזהירות.

במקרים מסוימים יש גם מקום להתערבות תרופתית, בעיקר כאשר קיימת חפיפה עם מצבים של דיכאון או חרדה. מדובר בדרך כלל בתרופות שמפחיתות את עוצמת הדחף המיני או מאזנות את מצב הרוח. ההחלטה הזו חייבת להתקבל על ידי רופא פסיכיאטר בלבד, תוך התאמה אישית זהירה.

המכנה המשותף לכל הדרכים הוא יצירת איזון. לא להעלים את המיניות, אך גם לא לאפשר להרגל להשתלט. כשמטופל לומד להתבונן במיניות שלו כחלק טבעי ומורכב מחייו, ולא כבעיה שיש להדחיק או למחוק, נפתחת אפשרות אמיתית לשינוי.

שיח ציבורי, סטיגמה ועתיד ההתייחסות הקלינית

התמכרות לפורנו לא מתקיימת רק בתוך חדר הטיפול או במחשבות של אדם בודד. היא חיה גם בשיח הציבורי, בתרבות הפופולרית, באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות. לעיתים מדובר בנושא שמופיע בהומור, כמעט כבדיחה, ולעיתים הוא מוצג כבעיה מוסרית כבדה המאיימת על החברה כולה. שתי הקצוות הללו מייצרות מציאות לא פשוטה למי שחי את הקושי הזה בפועל.

מטופלים רבים מספרים כי הבושה הגדולה ביותר שלהם אינה נובעת מהצפייה עצמה אלא מהחשש שיגלו את ההרגל. הם חוששים להיתפס כחסרי שליטה, מוזרים או לא מוסריים. התחושות הללו מרחיקות אותם מהאפשרות לפנות לעזרה מקצועית. כך נבנה מעגל נוסף של בידוד, שבו הסוד נשמר בקפידה ומעצים את ההתמכרות.

בשנים האחרונות נעשה צעד משמעותי כאשר ארגון הבריאות העולמי הכיר באבחנה של התנהגות מינית כפייתית בספר האבחנות הבין לאומי. ההכרה הזו מאפשרת לראות את התופעה לא ככישלון אישי אלא כבעיה קלינית הדורשת טיפול. מעבר זה משנה את השיח: פחות דגש על חטא ומוסר, יותר דגש על מצוקה נפשית אמיתית.

לצד ההכרה הקלינית מתפתחות גם שיחות ביקורתיות על עצם קיומה של תעשיית הפורנו. יש הטוענים כי חלק גדול מהתכנים משעתק דפוסים של כוח ושליטה, ולעיתים אף אלימות כלפי נשים. אחרים מזהירים מפני הרחבה יתרה של המושג התמכרות, שעלולה להכניס לתוכו גם אנשים שחיים מיניות חופשית ובריאה. שני הקולות הללו חשובים, כי הם מזכירים שהשיח על פורנו אינו רק אישי אלא גם חברתי ופוליטי.

המגמה שמסתמנת בשדה הקליני היא מגמה של איזון. פחות שיפוט מוסרי ויותר ניסיון להבין את החוויה הפנימית של האדם. ככל שהשיח הופך פתוח ונטול סטיגמות, כך אנשים מרגישים בטוחים יותר לבקש עזרה. לצד זה מתפתחות יוזמות חדשות, החל מקבוצות תמיכה מקוונות ועד תוכניות חינוכיות לנוער שמטרתן ללמד על ההבדל בין דימוי למסך לבין אינטימיות ממשית.

אפשר להניח שבעתיד נראה שילוב של גישות טיפוליות אישיות עם שיח ציבורי פחות שיפוטי. רק כך יהיה אפשר לאפשר לאנשים לצאת ממעגל הבושה ולחוות מיניות כחלק חיובי מהחיים ולא כמשהו שיש להסתיר או להתבייש בו.

ביבליוגרפיה

American Psychiatric Association. (2022). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fifth Edition, Text Revision (DSM 5 TR).

Griffiths, M. D. (2012). Internet sex addiction: A review of empirical research. Addiction Research and Theory, 20(2), 111 124.

Kraus, S. W., Voon, V., & Potenza, M. N. (2016). Neurobiology of compulsive sexual behavior: Emerging science. Neuropsychopharmacology, 41(1), 385 386.

Kraus, S. W., Martino, S., & Potenza, M. N. (2016). Clinical characteristics of men interested in seeking treatment for use of pornography. Journal of Behavioral Addictions, 5(2), 169 178.

World Health Organization. (2019). International Classification of Diseases for Mortality and Morbidity Statistics, 11th Revision (ICD 11).

Zillmann, D., & Bryant, J. (1988). Pornography’s impact on sexual satisfaction. Journal of Applied Social Psychology, 18(5), 438 453.