טיפול פסיכולוגי? אין בעיה, התור הקרוב בשנה הבאה

הפער הבלתי נסבל בין עוצמה לבושה

בקיץ 2025 ניהלה מדינת ישראל מבצע צבאי מהמורכבים בתולדותיה, תוך ימים בודדים השתלטו כוחותיה על המרחב האווירי של איראן, ניטרלו סוללות הגנה, שיתקו מתקנים אסטרטגיים ושבו בשלום. הצלחת המבצע עוררה השתאות בעולם והחזירה את התחושה שישראל יודעת להגן על עצמה, ולא רק להגן, אלא לשלוט, ליזום, להפתיע. אלא שבאותו זמן ממש, אלפי הורים בישראל ניסו לשווא למצוא טיפול רגשי לילד עם אוטיזם, פסיכולוג למתבגרת במצוקה, או קלינאית תקשורת לפעוטה שלא מדברת. וכולם גילו שאין. אין תורים. אין אנשי מקצוע. אין תשובה.

השאלה שנשאלת, ואי אפשר לברוח ממנה, היא איך ייתכן שמדינה שמפגינה עליונות טכנולוגית, מבצעית ומודיעינית בקנה מידה עולמי, נותרת כושלת, איטית ואדישה בכל הנוגע לטיפול בנפשה של החברה. זהו לא רק כישלון מנהלתי. זה כישלון מוסרי. כי לא מדובר בבעיות "רכות" אלא בכאב חד של ילדים והורים, במצוקות אמיתיות, בייאוש הולך ומעמיק של אזרחים שמבקשים רק לשרוד, ולא מצליחים.

בריאות הנפש, ולא רק הביטחון הפיזי, היא חלק בלתי נפרד מחוסן לאומי. ומדינה שלא מבינה את זה, תשלם, בסוף, גם בזירה שהיא כן יודעת לנהל.

המערכת הציבורית קורסה, והפרטית נשענת על עצמה

כדי להבין את עומק הכישלון, צריך להביט במבנה שירותי בריאות הנפש בישראל. על הנייר, לכל אזרח יש זכות חוקית לקבל טיפול רגשי דרך קופות החולים. בפועל, המתנה לפסיכולוג קליני דרך הקופה אורכת לעיתים מעל שנה. פסיכיאטרים ילדים כמעט אינם בנמצא בפריפריה. מספר התורים לשירותים פרא, רפואיים כמו קלינאות תקשורת וריפוי בעיסוק לא תואם את מספר הילדים שזקוקים להם. הורים עייפים מוצאים את עצמם שוב ושוב נאלצים להוציא אלפי שקלים בחודש על טיפולים פרטיים, לעיתים תוך ויתור על צרכים בסיסיים אחרים. ובתוך כל זה, המדינה נעלמת. לעיתים אפילו מברכת על הפתרון הפרטי כ"שחרור עומסים".

אלא שכעת, כשמנסים להסדיר את התחום ברפורמות שאוסרות על מימון טיפולים פרטיים ומבקשות להחזיר את הכול לתוך הקופה, מתגלה האמת המרה: אין למערכת הציבורית יכולת אמיתית לקלוט את כל הביקוש. אין מספיק מטפלים, אין מספיק קליניקות, אין מערכת ניהול ראויה, ואין מנגנון איכות שמוודא שהשירות לא רק יינתן, אלא גם יהיה אפקטיבי. במקום להודות בכשל ולהשקיע בבניית תשתית ציבורית משמעותית, המדינה מתכסה בסיסמאות של צדק ושוויון, אך מותירה את המשפחות חסרות אונים, הפעם גם בלי מענה פרטי.

כשמערכת הביטחון מזהה איום, היא פועלת מיד, בלי דיחוי. כשמערכת הבריאות מזהה מצוקה, היא ממלאת טפסים, מנסחת תקנות, ומבקשת סבלנות. זהו ההבדל שבין תפיסת חובה לתחושת רשות.

מתי כאב נפשי נחשב לחרום?

בתודעה הישראלית, כאב פיזי מתקבל כעובדה. שבר ברגל, זיהום חמור, התקף לב, כל אלה מזעיקים טיפול מיידי, גם במערכת ציבורית עמוסה. אבל מה באשר לנפש שבורה? מה באשר לילד שלא יוצא מהמיטה, למתבגרת עם מחשבות אובדניות, לאישה עם טראומה מינית שמחפשת שמישהו יראה אותה באמת? כאן כבר אין תגובה חירומית. לעיתים אין תגובה בכלל.

רבים בישראל למדו בשנים האחרונות על בשרם את ההבדל בין קריאה לעזרה לבין קבלה אמיתית שלה. גם כשמגיעים לטיפול, גם אחרי חודשים של המתנה, פעמים רבות המטפל מתחלף, החוזה מוגבל במספר מפגשים, הקשר נקטע בגלל סיבות אדמיניסטרטיביות, ולא פעם התחושה היא שהמערכת עסוקה בעצמה יותר מאשר במי שפונה אליה.

וזה המקום שבו נולדת השאלה הקשה ביותר: מי מגדיר מהו מצב חירום? במדינה שיודעת לזהות איום ביטחוני בכל פינג של אנטנה בפריפריה האיראנית, אין פרוטוקול מסודר שיקבע מהי מצוקה נפשית חמורה, אין תגובה מערכית למצבי קצה, ואין גוף אחראי שמרכז את כל הטיפול בתחום הזה. התוצאה היא שאנשים מתפרקים בשקט, בבתים, בלילות, בפינות נסתרות, לעיתים עד ש"האיום" מתממש בצורת ניסיון אובדני או קריסה משפחתית.

המסר שמועבר הוא ברור: רק כשכואב לך בגוף, תוכל לזכות בטיפול. וכשכואב לך בנפש? תצטרך להוכיח שוב ושוב שאתה באמת סובל, ושלא מדובר "סתם ברגשות".

הון, שלטון ובריאות הנפש, מי באמת קובע?

כששואלים מדוע בריאות הנפש לא מקבלת עדיפות לאומית, אי אפשר להתעלם מהשיקולים הכלכליים והפוליטיים שמעצבים את סדרי העדיפויות בישראל. מדובר בתחום שלא מייצר רווחים, לא מעלה דירוגים פוליטיים, ולא מביא כותרות נוצצות. אף שר ביטחון מעולם לא נפל בגלל חוסר טיפול באוכלוסייה מוחלשת, אבל שר רווחה? אף אחד לא זוכר אפילו את שמו. ולכן, גם כשקיימים תקציבים, הם לא תמיד מופנים למקומות שבהם הכי נדרש מענה.

הרפורמות שמוחלות על תחום בריאות הנפש מגיעות לרוב מלמעלה, מבלי להיוועץ באנשי שטח, מבלי לבחון את תנאי הסף בשטח, ובעיקר, מבלי לדמיין את התוצאה הסופית דרך עיניו של המטופל. במקום בנייה הדרגתית, הקצאת משאבים ויצירת רצף טיפולי, המערכת פועלת מתוך אידיאולוגיה כלכלית ניאו, ליברלית שמעדיפה לקצץ, להפריט, ולבזר אחריות לגופים חיצוניים, והמטופלים? שיחפשו לבד פתרון.

גם ההון משחק כאן תפקיד. מרפאות פרטיות פורחות, קליניקות נפתחות בכל פינה, והורים מיואשים משלמים מאות שקלים לשעה כדי "לפצות" את הילד על מה שהמדינה לא מצליחה להעניק. הפסיכולוגים בקליניקה הפרטית לעיתים קרובות הם אותם אנשי מקצוע שפרשו מהמערכת הציבורית, לא מתוך תאוות בצע, אלא מתוך ייאוש. תנאי העבודה הלא אפשריים, השכר הנמוך והעומס הרגשי מביאים רבים מהם לפרוש ממערכת שהפכה לא מתגמלת ולא מוסרית.

וכך נוצר מעגל סגור: מי שיש לה, תקבל מענה. מי שאין לה, תחכה, תקרוס, או פשוט תשתוק. כל עוד הקול שלה לא נשמע בחדשות, המערכת תוכל להמשיך להעמיד פנים שהכול "בשליטה".

השתיקה המושתקת, למה הציבור לא יוצא לרחובות?

לנוכח מצב כה חמור, מתבקש היה לצפות למחאה עממית, לתנועה רחבה שתדרוש מהמדינה להשקיע בנפשם של אזרחיה לא פחות משהיא משקיעה בביטחונם. אך בפועל, המחאה על בריאות הנפש נותרת שולית. יש קמפיינים, יש עצומות, יש הורים שמדברים ברשתות החברתיות, אך לא נוצרת תנועה של ממש. מדוע?

אחת הסיבות היא אופייה של המצוקה. עוולות מוחשיות כמו אלימות משטרתית או יוקר מחיה, הסבל הנפשי הוא שקט, פרטי, חבוי. רבים מהמתמודדים מתביישים, מסתירים, שומרים על שגרה כלפי חוץ. גם מי שסובלת ממחלה נפשית לעיתים לא מגדירה את עצמה ככזו, וודאי שלא רואה בעצמה חלק ממאבק פוליטי. לכך מצטרפת הסטיגמה, זו שמקשה על הורים לילדים עם אוטיזם, נפגעי טראומה, או צעירים עם דיכאון, לבקש עזרה, לחשוף את סיפורם או להזדהות עם מאבק ציבורי שעלול להפוך אותם לחשופים ופגיעים עוד יותר.

מול כל אלה ניצבת מדינה עם אינטרס ברור לשמר את השתיקה. ככל שפחות ידברו על זה, כך פחות יצטרכו להשקיע. פחות יחשפו את עומק הכישלון. גם התקשורת, שלעיתים כן מסקרת את התחום, עושה זאת בדרך כלל דרך סיפורים אינדיבידואליים, מבלי לחבר את הנקודות לכדי ביקורת מערכתית.

ובסופו של דבר, גם אנחנו התרגלנו. התרגלנו לכך שלא ניתן לקבוע תור לפסיכיאטר, שילדים מחכים חודשים לקלינאית תקשורת, שקריסה נפשית מתקבלת כרע הכרחי. התרגלנו לשתוק, והשתיקה הזו מאפשרת למערכת להמשיך לאכזב.

חזון אחרית הנפש, מה אפשר וצריך להשתנות

למרות התמונה הקשה, אין מדובר בגזירת גורל. מדינות אחרות בעולם המערבי כבר הוכיחו שאפשר להקים מערכת ציבורית איתנה בתחום בריאות הנפש. אפשר לקבוע סטנדרטים לאומיים, להגדיל את מספר המטפלים על ידי הסרת חסמים להכשרה, לתגמל את העובדים בצורה שמכבדת את תרומתם, ולהציע שירותים זמינים, נגישים ורציפים, גם בפריפריה, גם למי שאין לה קשרים או אמצעים.

המהלך הראשון חייב להיות תודעתי: הבנה ברורה שבריאות הנפש איננה מותרות, אלא תשתית של חברה מתפקדת. הצבא לבדו לא ישמור על גבולות המדינה אם אזרחיה נשחקים מבפנים. ביטחון לאומי אינו מתחיל ונגמר ביירוט טילים, אלא גם ביכולת של אמא להתאושש מדיכאון אחרי לידה, של מתבגר לקבל עזרה לפני שהוא שוקע בסבל, של אדם מבוגר למצוא מענה לקולות שמטרידים אותו בלילה. זו משוואה פשוטה: בריאות נפשית שווה יציבות, תפקוד, תקווה.

כדי שזה יקרה, דרושה החלטה אמיצה מצד הנהגת המדינה להפוך את התחום הזה למוקד השקעה ממשי. לא עוד רפורמות קוסמטיות שמבוססות על קיצוץ ותיעול עומסים, אלא מהלך עומק: מיפוי צרכים, חקיקה חדשה, פיקוח הדוק, ותכנון אסטרטגי לטווח הארוך. דרושה גם פעולה ציבורית רחבה, שתשבור את הסטיגמה, שתחבר בין קבוצות שונות של מתמודדים ומשפחות, שתהפוך את המאבק הזה ממאבק שקט של בודדות למאבק חברתי של כולנו.

כי מדינה שיודעת לפרוץ מערכות רדאר איראניות בתוך שעות, בהחלט מסוגלת לפרוץ גם את החומות סביב הנפש. היא רק צריכה לבחור בזה באמת.