אנטומיה של נפילה במבט פסיכואנליטי
30/03/2024 Psychologim.com
Psychologim.com | 18/04/2023 09:52הפסיכואנליזה מציעה הבחנה בסיסית בין טראומה לעיבוד. טראומה, כך לפי פרויד ואחריו ז'אן לפלאנש, איננה רק אירוע חיצוני, אלא גם קריסה פנימית של היכולת להעניק משמעות. השואה, במובן זה, חורגת מגבולות הטראומה האישית – היא מתפקדת כ"על-טראומה", מאורע שמערער את התנאים הבסיסיים של קיום נפשי.
בכתיבתם של היינץ קוהוט, דבורה דניאלס, ג'ויס מקדוגל וקלינאים ישראלים מאוחרים יותר, מופיע הרעיון כי השואה יצרה סדקים שאינם ניתנים לאיחוי – לא רק בקרב הניצולים, אלא גם בעולם שבו הם נאלצו לשרוד. במקרים רבים, השתיקה הייתה הדרך היחידה לשאת את הכאב: לא לדבר, לא לזכור, לא להרגיש. מנגנוני ההגנה שהופעלו – ניתוק, הכחשה, הדחקה רדיקלית – לא היו סימן לפתולוגיה, אלא לבחירה קיומית של הישרדות.
ואולם, דווקא השקט הזה – זה שמילא בתים, משפחות, תרבות שלמה – הפך לחומר נפץ. הוא הועבר הלאה, לדור שלא ידע, אך חש. ילדיהם של ניצולים – ולעיתים גם נכדיהם – גדלו בתוך מרחב רווי סתירות: מצד אחד, חיים שנבנו מחדש; מצד שני, היעדר בסיס רגשי לעיבוד רגיל של חוויות.
לכן, מבט פסיכואנליטי על השואה אינו עוסק רק בזוועה עצמה, אלא בשתיקות סביבה. הוא בוחן את המנגנונים שדרכם אדם – או עם שלם – מגן על עצמו מפני התפרקות נפשית, ולעיתים עושה זאת במחיר של ניתוק רגשי, של הכחשת עבר ושל חזרה כפייתית במבנים אחרים של אלימות או בידוד.
מנגנוני ההגנה שתיארה הפסיכואנליזה הקלאסית – הדחקה, היפוך תגובה, השלכה, פיצול – הופכים, במצבים טראומטיים קיצוניים כמו השואה, למנגנונים של קיום. כלומר, הם אינם רק תגובה נפשית, אלא תנאי בסיסי להישרדות. במחנות, בגטאות, ואף לאחר השחרור, לא הייתה אפשרות להחזיק את המציאות הנפשית במלואה מבלי להתמוטט. האני, כדי לשרוד, נדרש לוויתור כמעט מוחלט על חוויה פנימית.
קלינאים כמו ברונו בטלהיים, ד"ר חנה יבלונקה וד"ר חווה אולדן טוענים כי רבים מהניצולים הפעילו מנגנוני הכחשה והסתגלות קיצוניים: היכולת להסתגל למציאות בלתי אפשרית הייתה תלויה, לעיתים, בדיכוי מוחלט של תחושת העצמי – בהפנמה של התוקפן או בהזדהות עם מי שנחשב "חזק".
מנגנון נוסף שהיה שכיח הוא דיסוציאציה – ניתוק בין חוויה רגשית לבין תפיסת המציאות. מי ששרד את אושוויץ, לדוגמה, לא בהכרח זכר את האימה כפי שהתרחשה, אלא כקטעים מנותקים, קפואים, לא מקושרים לזמן. פסיכואנליטיקאים עכשוויים רואים בכך "חור שחור" בנפש – אזור לא נגיש, שאליו אי אפשר לגשת מבלי לסכן את שלמות האני.
הזדהות עם התוקפן – מנגנון שפרויד תיאר כתגובה טראומטית – הופיע גם הוא לא פעם: הילד ששרד, הנער שעלה ארצה, נדרש להפוך ל"ישראלי חזק", לוחם, חסין, כדי לנתק עצמו מהפאסיביות וההשפלה של הקורבן. תהליך זה איפשר לאנשים לשרוד ולתפקד, אך לעיתים גם יצר התנכרות לזהות האותנטית, לבכי שלא נבכה, לסיפור שלא סופר.
בתוך כך, נבנתה בישראל תרבות של עמידה – אך גם של שתיקה. מבט פסיכואנליטי על תקופה זו מצביע על כך שההגנות לא התמוססו עם הזמן – אלא עברו טרנספורמציה. הן נכנסו לשפה, לערכים, לפוליטיקה, ואפילו למבני הטיפול. הריפוי, במובנים רבים, תלוי ביכולת לפגוש את ההגנות הללו – לא רק אצל המטופל, אלא גם בתרבות שבתוכה הוא חי.
אחד מהתרומות המרכזיות של הפסיכואנליזה להבנת השואה אינו מתמקד רק בניצולים עצמם, אלא בדורות שבאו אחריהם. ילדים ונכדים של ניצולי שואה, שגדלו בבתים שקטים מבחוץ אך טעונים מבפנים, חוו לעיתים קרובות טראומה שלא הייתה שלהם – אך הייתה נוכחת בכל נים ונים של הקיום.
בעשורים האחרונים, התגבשה ספרות מקצועית ענפה העוסקת בתופעה המכונה "טראומה בין דורית" או transgenerational transmission of trauma. לפי תפיסה זו, זיכרון השואה אינו עובר רק דרך סיפור או תיעוד, אלא באמצעות מנגנונים לא מודעים: דפוסי התקשרות, שתיקה טעונה, חרדה לא מוסברת, ואפילו סימפטומים פיזיים.
ילדי הדור השני, לדוגמה, תיארו תחושות של אשמה קיומית, צורך לפצות את הוריהם על סבלם, או פחד מתמיד שאסון עומד להתרחש – ללא הבנה מלאה של מקורו. במקרים אחרים, הזדהות עם הסבל הובילה לעכבות התפתחותיות, לחוסר יכולת למרוד, לבחור או לבנות חיים נפרדים באמת.
הדור השלישי, לעומת זאת, גדל לתוך מציאות שבה הסיפור כבר סופר – אך עדיין היה עטוף בטאבו רגשי. עבורם, התמודדות עם השואה הפכה להיות פעולה תרבותית, אמנותית ולעיתים פוליטית: ניסיונות לפרק את השתיקה, לשאול שאלות לא נוחות, או אפילו להתנגד לסגנון החיים שנראה ככפוי בידי העבר.
עבור הקליניקאים, אחת השאלות המורכבות היא כיצד להבחין בין טראומה אישית לטראומה תורשתית. האם חרדה של מטופלת בת של ניצולים נובעת מחוויות ילדותה האישיות, או שהיא נושאת בתוכה רגשות קפואים שאמה לא יכלה לעבד? האם המטופל, שמתקשה לנסוע לחו"ל, מגיב מתוך פחד אמיתי – או מתוך חזרתיות לא מודעת לזיכרון שלא היה שלו?
העברה בין־דורית מזמינה את המטפל להיות ער למה שאינו מדובר, למה שמועבר כ"שתיקה רגשית", או דרך טון, מחוות, מבטים. במקרים אלו, העבודה הטיפולית אינה רק נרטיבית – היא גופנית, סימבולית, ולעיתים אף דורשת שהמטפל יחזיק את מה שהמטופל אינו יודע שהוא נושא.
אחד המנגנונים הפסיכואנליטיים המרכזיים שמתעוררים בעקבות טראומה קשה הוא הזדהות עם התוקפן – תהליך בו הקורבן מאמץ מאפיינים של מי שפגע בו, כדי לשרוד או להחזיר לעצמו תחושת שליטה. בהקשר של ניצולי שואה, וביתר שאת בצאצאיהם, המנגנון הזה מקבל משמעויות טעונות, מורכבות ולעיתים בלתי נסבלות רגשית.
פרויד היה הראשון שהציע את רעיון ההזדהות עם התוקפן כתגובה למצוקה קיומית. אחריו הרחיבו אנליטיקאים כמו פרנצי, אנה פרויד והנס לוונטל את ההבנה, לפיה כאשר אין דרך ישירה להתמודד עם איום – הנפש "מתיישרת" לפי הדמות המאיימת, כאילו לומר: אם אהיה כמוהו – אולי לא יפגעו בי שוב.
במקרה של השואה, הזדהות כזו יכולה להתבטא בדרכים רבות: הקשיחות הרגשית, הערצת כוח, סלידה מחולשה, אידיאליזציה של סמכות, או העברת התוקפנות כלפי האחר – בין אם מדובר בילד, בן זוג, או קבוצה מוחלשת באוכלוסייה.
הדור השני – שגדל לעיתים בבית של שורדים נוקשים, ביקורתיים או שתלטניים – פיתח לעיתים קרובות מערכות יחסים שבהן הזדהות עם התוקפן התרחשה באופנים מורכבים. חלקם הפנימו את הציווי "לא לבכות", "לא להיות קורבן", "להיות חזקים" – והמשיכו להעביר את המסר הזה, מבלי לשים לב שהכוח הוא לעיתים מסכה של פחד.
גם במרחבים החברתיים והפוליטיים של ישראל, יש המצביעים על דינמיקה זו: הזדהות עם הכוח כהגנה מפני הזיכרון של חוסר האונים. שיח של עמידה במקום שיח של רוך, אתוס של "עוד לא אמרנו את המילה האחרונה", ולעיתים – חזרה לא מודעת על מנגנונים של הדרה, דה־הומניזציה ושליטה.
כמטפלים, עיסוק בהזדהות עם התוקפן מצריך רגישות כפולה: מחד, ההבנה שהמנגנון נועד להגן על אדם מפני קריסה; ומאידך, ההכרה בכך שהוא עלול להנציח דפוסי סבל ולהעביר אותם הלאה. הריפוי טמון באפשרות לפגוש את הקורבן הפנימי מבלי לחוש שוב מאוים, ולתת לו סוף־סוף קול, חמלה ומבט.
המרחב הטיפולי, כאשר הוא פוגש מטופלים הנושאים טראומה שקשורה לשואה – בין אם באופן ישיר או בין־דורי – הופך לאתר זיכרון חי. לא זיכרון קונקרטי בלבד, אלא זיכרון רגשי שנשמר בגוף, בתגובות, ביחסים. זהו מרחב שבו המטפל הופך לעיתים לדמות סמלית: עֵד, מציל, תוקפן, הורה נעדר, או אפילו ייצוג של "העולם שעמד מהצד".
מטופלים שנושאים את טראומת השואה מביאים לקליניקה רגשות קיצוניים של אשמה, בושה, בוז, פחד מהתמוטטות, ולעיתים – צורך עז להיות מובנים מבלי שיֵאמר דבר במפורש. במקרים מסוימים, הנוכחות של המטפל עצמו, במיוחד אם הוא נושא מאפיינים אתניים, תרבותיים או לאומיים מסוימים – עשויה לעורר רגשות סותרים: משיכה ודחייה, צורך בהזדהות לצד פחד מבגידה.
לשם כך נדרשת מהמטפל עמדה כפולה: נוכחות רגישה שמסוגלת להכיל גם את מה שאין לו מילים, לצד יכולת לשאת שתיקה, נתק, נוקשות או חזרה כפייתית. חשוב להבחין שהפירוש הטיפולי אינו תמיד מה שהמטופל מבקש – ולעיתים עצם הנוכחות היציבה והחומלת היא ההתערבות המשמעותית ביותר.
העברה והעברה נגדית סביב טראומת שואה עשויות לכלול רגשות עמוקים מאוד של חוסר אונים, תוקפנות מודחקת או אפילו הזדהות יתר. במקרים מסוימים, המטפל עשוי לחוש שהוא "לא עושה מספיק", או שהוא נכשל בניסיון להגיע למהות הכאב. אך במציאות, עצם היכולת לשאת את מה שההורים של המטופל לא יכלו לשאת – היא תיקון.
יש מטופלים שרק לאחר שנים של טיפול מתחילים לחשוף את הקשר האישי שלהם לשואה – ולעיתים כלל לא דרך סיפורים, אלא דרך חלומות, תחושות גופניות, פוביות או דפוסי קשר. חלקם לא יודעים למה הם מרגישים כפי שהם מרגישים – אבל הנפש יודעת. היא זוכרת גם כשאף אחד לא סיפר לה.
המרחב הטיפולי, אם כך, אינו רק מרחב לריפוי אישי – אלא מרחב המאפשר לנפש הפרטית לגעת בפצע הקולקטיבי. בכך יש תקווה: האפשרות לשבור את מעגל השתיקה מבלי להתמוטט, ולהפוך את הסבל למשהו שניתן לשאת – ואולי גם לעבד.
אחד האתגרים הגדולים ביותר של המבט הפסיכואנליטי על השואה הוא ההכרה בכך שאין דרך "להשלים" עם טראומה כזו. בניגוד לאירועים טראומטיים אחרים, השואה מציבה את הפסיכואנליזה בפני גבול היכולת לעבד – כי היא שייכת למה שנקרא הבלתי ניתן לייצוג. ודווקא מתוך ההכרה הזו, עולה שאלה עמוקה: האם ניתן, למרות הכול, לדבר על תקווה?
אנליטיקאים רבים, בהם דורית אורבך, חנה סגל ואילן קנפל, מציעים כי התקווה אינה תוצאה של עיבוד מלא – אלא של האפשרות לקיים קשר אנושי אמיתי במקום שבו התרחש ניתוק מוחלט. ברגע שבו מישהו מצליח להרגיש, לחלום, לשתף או אפילו לבכות על מה שלא נאמר – נפתחת תנועה חדשה בנפש.
גם ההכרה שהשבר לא ניתן לתיקון – יש בה ערך תרפויטי. היא מאפשרת למטופל לא להילחם עוד על תיקון בלתי אפשרי, אלא לארגן את חייו סביב פצע מוכר, מבלי שהוא ישתלט על כל הווייתו. זהו רגע שבו הכאב כבר אינו האויב, אלא חלק מהנוף הפנימי – כזה שאפשר לחיות לצידו.
במובנים רבים, המטפל הופך לדמות היסטורית־רגשית: הוא נושא עדות, אך גם פותח אופק. הוא מזכיר שהעבר חי בנפש, אך גם מאפשר תנועה לעבר עתיד שבו לא הכול מוכתב על ידי ההעברה הבין־דורית. תהליך כזה עשוי לא רק להקל על הסבל, אלא ליצור זהות חדשה – לא זהות שנולדה מהכחשה, אלא זהות שנולדה מתוך מפגש.
המרחב הקליני, ובמובן מסוים גם החברה כולה, מוזמנים לשאול: האם אנו מאפשרים מקום לשבר – מבלי לנסות לאחות אותו בכוח? האם אנו יכולים לשאת את הזיכרון מבלי להיאחז בו או להכחיש אותו? אולי שם, במרחב שבין ידיעה לאי־ידיעה, בין כאב לשפה, מתחילה האפשרות האנושית ביותר: לקיים חיים – דווקא במקום שבו היו אמורים להיגמר.
