הגירה מתוך שבר: בין זהות, שייכות והכמיהה למרחב בטוח

בזמן האחרון, יותר ויותר ישראלים מחליטים לעזוב את הארץ. חלקם עושים זאת ממניעים כלכליים, מקצועיים או משפחתיים, אך קבוצה הולכת וגדלה בוחרת בהגירה מתוך תחושת מועקה קיומית עמוקה. עבורם, ירידה מהארץ איננה פריבילגיה אלא הכרעה קשה, כואבת ולעיתים בלתי נמנעת. לא מדובר באנשים שכרתו ברית עם ארץ אחרת, אלא באלה שנפרדים מישראל בלב כבד – עם זיכרון עמוק של אהבה, שייכות ותחושת בית, שנותרו בגדר חלום שהתרסק.

לנטוש מקום שהוא חלק מהזהות שלך, להתרחק מהנופים, מהשפה, מהקולקטיב שהיית שייך לו — זה לא מעשה קל. אבל כשמגיע הרגע שבו אתה מרגיש שהמדינה שגידלה אותך כבר לא מגנה עליך, לא מכירה בך, או אפילו פועלת נגד הערכים שאתה מאמין בהם — ההחלטה לעזוב הופכת ממעשה של בריחה, למעשה של הישרדות נפשית. וזה לא ויתור. זה לא אומר שהפסדת. זה גם לא בהכרח לתמיד. יש רגעים שבהם הדבר הכי נכון הוא ללכת כדי להישאר שלם. להישאר שלם עם מי שאתה, עם התקווה שלך, עם הערכים שלך — גם אם אתה נושא אותם איתך למקום אחר. הרבה מהמהפכות הגדולות של העולם לא התחילו דווקא מתוך המרכז, אלא ממי שיצא החוצה, נשם אוויר אחר, הסתכל על המציאות מהצד, ובחר לחזור — או לא לחזור — מתוך חופש. הכאב שאתה מרגיש עכשיו הוא אות של אהבה. מי שלא אהב, לא היה כואב. אבל גם אהבה לפעמים צריכה מרחק כדי לא למות.

עזיבת ישראל מהווה מצע נפשי מורכב להיווצרות של תגובות רגשיות סוערות. תהליך זה אינו מסתכם בהחלטה פרקטית אלא כולל גם עיבוד של פרידה – לעיתים אף אבל – אשר נוגע ברבדים עמוקים של זהות. אנשים שראו בעצמם שליחים, אזרחים מעורבים, תורמים או מגינים – חווים את העזיבה לא כהישג אלא כפצע, כאכזבה כפולה: הן מן המדינה והן מעצמם. ההגירה, על אף שהיא מספקת הקלה קיומית, אינה פוטרת את הקונפליקט הפנימי אלא משאירה אותו תלוי ועומד, מגיח לעיתים בזיכרונות, בחדשות, בשיחות עם הקרובים שנותרו.

ההתערבות פסיכולוגית במקרים אלו צריכה להיעשות ברגישות יתרה. המטפל נדרש להכיר בכך שעזיבת ישראל אינה דומה לשום תהליך הגירה אחר. היא נושאת עמה מורכבות ייחודית של נרטיבים סותרים: שחרור ובגידה, הקלה ובושה, נאמנות ונטישה. הטיפול אינו שואף למחוק את הקשר עם הארץ, אלא לעזור למטופל לבנות סיפור חדש של שייכות – כזה שאינו מבוסס על מיקום גאוגרפי, אלא על זהות פנימית משוקמת.

הגירה וירידה מהארץ: ההשלכות הפסיכולוגיות

עזיבת ישראל , בין אם כצעד של הגירה מתוכננת ובין אם כתגובה למציאות פוליטית וחברתית מורכבת, מהווה תהליך נפשי עמוק ורב-שכבות. ההחלטה לעזוב את הארץ אינה רק שינוי גאוגרפי, אלא גם שינוי בזהות, בשייכות ובתחושת הביטחון האישי והקולקטיבי. מחקרים בתחום בריאות הנפש מצביעים על כך שהגירה, במיוחד כאשר היא נובעת מתחושת ניכור או איום, יכולה להוביל לתגובות רגשיות מורכבות, כולל חרדה, דיכאון, ואפילו תסמינים פוסט-טראומטיים.

במאמר שפורסם ב-2021 בכתב העת Frontiers in Psychology, הוגדרה טראומה פוליטית כתגובה נפשית לאירועים המונעים ממניעים פוליטיים, אשר עלולים להשפיע על הבריאות הנפשית של הפרט והקהילה. המאמר מציין כי טראומות אלו יכולות להוביל לתחושות של חוסר אונים, ניכור ואובדן אמון במוסדות המדינה.

הגירה וירידה מהארץ, כאשר הן נובעות מתחושת ניכור פוליטי או חברתי, עשויות להוות תגובה לטראומה כזו. המהגרים עשויים לחוות קונפליקט פנימי בין הרצון לביטחון אישי לבין תחושת האשמה על עזיבת הקהילה והמשפחה. תחושות אלו יכולות להתבטא בקשיים בהשתלבות במדינה החדשה, בדיכאון ובתחושת אובדן זהות.

האתגר הטיפולי במקרים אלו הוא לסייע למטופלים לעבד את תחושות האובדן והניכור, ולבנות מחדש תחושת שייכות וביטחון עצמי. הטיפול צריך להתמקד בהכרה בכאב ובטראומה, תוך מתן כלים להתמודדות עם המציאות החדשה ולבניית זהות מחודשת במדינה החדשה.

אשמה, שייכות ומבט מבחוץ: יחסי הגומלין בין המהגר למדינה שעזב

הגירדה אינה רק פעולה של חציית גבול פיזי – היא שינוי במבנה העמוק של תחושת השייכות. מהגר שירד מהארץ אינו נפרד רק מהשפה והנוף אלא גם מה"אנחנו" שמהווה את ליבת הזהות שלו. הקונפליקט הפנימי שנוצר בין תחושת נאמנות לבין תחושת הישרדות עלול להותיר אותו במצב רגשי מתמשך של אשמה. זוהי אינה אשמה חוקית, פוליטית או מוסרית גרידא – אלא חוויה רגשית קיומית, שבה נוכחותה של המדינה לשעבר ממשיכה לפעול בתודעתו כמו קול פנימי שאומר: נטשת.

האשמה הזו אינה מתפתחת רק בשל הקשרים המשפחתיים או החברתיים שנותרו מאחור, אלא גם מתוך מנגנון עמוק יותר של אידאליזציה וחרטה. ההגירה יכולה להיתפס כהגנה עצמית, אך לעיתים גם ככישלון אישי, כויתור על מאבק, כבריחה מהחזית. רבים מהעוזבים ממשיכים לעקוב אחרי החדשות, לתמוך מבחוץ, או להישאב לוויכוחים ברשתות החברתיות כאילו לא עזבו כלל. דווקא עזיבת ישראל חושפת עד כמה העזיבה אינה שלמה – וכמה הקשר למקום, גם אם סדוק, נותר חי ופועם.

המבט מבחוץ, עם הזמן, עשוי לעורר גם תהליך של התפכחות. כאשר המהגר מביט על ישראל מרחוק, הוא נחשף לאופנים חדשים של חשיבה, נרטיבים אחרים, ולעיתים גם לביקורת שעד כה לא היה מסוגל להכיל. תחושת השייכות הכפולה – הן למקום שעזב והן למקום שאליו הגיע – יוצרת לעיתים מצב של תלישות או זהות "מרובת קצוות": ישראלי בחו"ל, מהגר בין עולמות, לא שייך לגמרי לאף אחד מהם. עבור חלקם, ירידה מהארץ יוצרת תחושת חופש שטרם הכירו, אך אצל אחרים – היא מעמיקה את תחושת הזרות.

האתגר בטיפול אינו רק לאפשר למטופל לעבד את האשמה אלא גם לעזור לו להגדיר מחדש את הקשר שלו למדינה שעזב. לא חייבים להמשיך להילחם בה, אך גם אין הכרח למחוק אותה מהתודעה. עבור רבים, זהו תהליך של אבל על מה שיכול היה להיות. הגירה היא לעיתים לא פרידה ממקום, אלא פרידה מהאפשרות לאהוב אותו כפי שהוא. בתוך כך, נוצר מרחב חדש – לא של נאמנות למדינה אלא של נאמנות לעצמי: לא לארץ האידיאלית שפעם חלמו עליה, אלא לאדם שהפכו להיות כשעזבו אותה.

מרחב טיפולי נודד: על אתגרי הקליניקה עם מהגרים מישראל

בקליניקה, טיפול רגשי באנשים שעברו תהליך של ירידה מהארץ מציב את המטפל מול מורכבות שאינה דומה לשום תהליך הגירה אחר. מדובר במטופלים שלרוב לא ניתקו את הקשר הנפשי עם הארץ, גם אם עזבו אותה בפועל. הקולקטיב ממנו באו ממשיך להתקיים בתוך נפשם – בלשון, בגעגוע, בזיכרון הקולקטיבי, ואף בתחושת שליחות שנותרה כואבת. מהגר ישראלי איננו נושא רק סיפור של גולה, אלא של אדם שנעקר מרקמה זהותית שצמחה בתנאים טעונים של שייכות, אידיאולוגיה ומשבר.

הקליניקה נדרשת לשמש לא רק כמרחב של הקשבה, אלא גם כמרחב נודד – שמכיר בזהות המשתנה של המטופל בין המקום שעזב לבין המקום שאליו הגיע. עבור פסיכולוגים שאינם מהגרים בעצמם, יש קושי ממשי להבין את תמהיל הרגשות: האהבה המעורבת בבוז, הדאגה שמעורבת בכעס, תחושת האובדן שכרוכה בחופש. ירידה מהארץ איננה רק עזיבה של אזרחות – אלא של שפה פנימית, של מבט על העולם, ולעיתים אף של קוד מוסרי.

חלק מהמהגרים חווים רגרסיה רגשית דווקא לאחר שמצאו יציבות תפקודית במדינה החדשה. המעבר בין הישרדות לבין ביטחון מייצר לעיתים קריסה של מנגנוני הגנה שהחזיקו אותם לאורך שנים. במקום שבו כבר לא צריך להילחם כל יום, מתעוררים כאבים ישנים: טראומות ילדות, תחושות קשות של ערעור זהות, ופחד מהפיכה ל"אדם ריק" בעולם שאין לו בו שורשים. הגירה מתוך שבר נפשי או אידיאולוגי עלולה לעורר את כל החרדות שניסו להימנע מהן – דווקא כשנדמה שהסכנה חלפה.

העבודה הטיפולית במקרים אלו דורשת גמישות, צניעות ואיזון עדין בין הכלה לבין סימון גבולות. המטפל צריך להיות מסוגל להחזיק את המרחב של געגוע וכאב, מבלי להיגרר להזדהות אידיאולוגית עם הנרטיב של המטופל. עליו לדעת להיות עד לעומק הפצע, מבלי להפוך עצמו ל"מקום מפלט" במובן הלא מודע. הגירה, במיוחד כזו שמתרחשת כתוצאה ממשבר ערכי עמוק, זקוקה לאוזן שאינה שופטת אך גם אינה ממהרת להרגיע. מה שהמהגר מבקש – פעמים רבות – הוא להחזיר לעצמו את האפשרות להשתייך מחדש, גם אם לא במובן הלאומי או הדתי, אלא כאדם שלם בתוך סיפור מורכב.

משפחות חצויות ודורות נודדים: ההשלכות הבין-דוריות של ירידה מהארץ

אחת ההשלכות העמוקות ביותר של ירידה מהארץ היא התפרקותה של מערכת השייכות המשפחתית. כאשר אדם מחליט לעזוב, הוא אינו עושה זאת בחלל ריק: מאחוריו נשארים הורים, אחים, ילדים, ולעיתים גם מערכות של זיכרון קולקטיבי שאין להן תחליף. ההגירה יוצרת מצב שבו הזהות אינה נבנית עוד מתוך רקע משותף אלא מתוך פערים הולכים וגדלים – בין מי שנשארו בארץ וממשיכים לחיות בה מתוך הכורח או הבחירה, לבין מי שהחליטו שמסגרת החיים הקיימת אינה עוד נסבלת. הקשרים המשפחתיים נבחנים מחדש: לעיתים במרחק נוצר געגוע עמוק שמחזק קשרים, אך פעמים רבות צפים דווקא רגשות של ניכור, שיפוט הדדי, או כעס על הבחירה "לברוח".

במשפחות רבות, הגירה מביאה עמה גם שינוי דרמטי במבנה הדורי. ילדים שנולדים או גדלים במדינה אחרת מפתחים זהות שונה באופן עמוק – לא רק מבחינת שפה ותרבות, אלא גם בתחושת שייכות ובתודעה היסטורית. בעוד ההורה נושא עמו את סיפור העבר, הטראומות והכמיהות הלא פתורות מן הארץ שעזב, הילד בונה את עצמו מתוך חוויית הווה נטולת עוגנים קודמים. לעיתים נוצר פער בין מה שההורה מנסה להנחיל כזיכרון, לבין מה שהילד תופס כמסע רגשי זר שאינו שייך לו. תחושת הזרות הזו עלולה להוביל לקונפליקטים זהותיים לא מבוטלים, במיוחד כאשר הילדים מפתחים זהות מקומית שונה, ואף עוינת כלפי הארץ ממנה הגיעו הוריהם.

במקרים מסוימים, ההגירה אף מעוררת רגשות עמוקים של חוסר שייכות בין-דורי: הורים שחשים אשמה על שהרחיקו את ילדיהם מהשורשים, או שדווקא מנסים להאחז בעבר באופן נוקשה. ילדים, מצידם, עשויים לחוות את ההיסטוריה של משפחתם כנטל או כמשהו שעליהם להשתחרר ממנו כדי לבנות זהות אותנטית משלהם. ירידה מהארץ אינה רק תנועה בין מדינות – היא תנועה בין דורות, שמאתגרת את התפיסה הקלאסית של משפחה, מסורת ושייכות.

עבור המטפל, חשוב להכיר במתח הדורי שנוצר סביב מהלכים של הגירה. הקשיים אינם רק פרטיים או זוגיים – הם נוגעים למרקם של כוליות משפחתית שהשתנתה. הטיפול עשוי להתמקד הן בעיבוד רגשות האובדן והגעגוע, והן בבניית גשר בין עולמות – כזה שמאפשר גם להורים וגם לילדים לחיות את זהותם מבלי למחוק זה את זה. ההבנה שההגירה יצרה "עולם חדש" היא תנאי להמשכיות רגשית – לא על בסיס אחידות, אלא על בסיס כבוד הדדי להבדלים.

תקווה במרחב אחר: כשהגירה הופכת לשיקום זהותי

למרות הכאב, הגעגוע והמורכבות הרגשית שמאפיינים ירידה מהארץ, יש מהגרים שמדווחים על תהליך של ריפוי פנימי דווקא לאחר שעזבו. ההתרחקות מהקונפליקט, מן המתחים החברתיים והפוליטיים, ולעיתים גם מהתחושה המתמשכת של כישלון מערכתי – מאפשרת מרחב חדש לחשיבה, להתפתחות אישית, וליצירת סיפור חיים שונה. הגירה אינה בהכרח נטישה; לעיתים היא דווקא ביטוי של חירות עמוקה – האפשרות להגדיר מחדש את החיים על פי ערכים פנימיים, לא לפי ציפיות לאומיות, משפחתיות או דתיות.

ישנם מהגרים שמדווחים על התעוררות מחודשת של יצירתיות, של חיבור עצמי, של שלווה שלא הייתה אפשרית בעודם בתוך המערכת הישראלית. חלקם מפתחים קריירות חדשות, מערכות יחסים בריאות יותר, או פשוט תחושת רווחה שאינה תלויה עוד בזהות הקולקטיבית. חשוב להבין שלא מדובר בהכרח בניתוק – אלא ביצירת אפשרות. החירות שנולדת מהמרחק מאפשרת לרבים מהם לעצב זהות שאינה עוד מוכתבת על ידי מדינה, תרבות או עבר – אלא צומחת מתוך בחירה.

עם זאת, תקווה אינה מגיעה מיד. היא לרוב תוצאה של עבודה פנימית עמוקה, הכוללת הכרה באובדן, פרידה מהציפיות הישנות, ויכולת לאחוז בעתיד מבלי למחוק את העבר. במובנים רבים, ההגירה יכולה לשמש לא רק כתגובה למשבר אלא כבסיס להחלמה נפשית – לא דרך מחיקה אלא דרך אינטגרציה מחודשת. זהו תהליך שאינו מתאים לכל אחד, ואינו פותר את הכאב – אך מעניק אפשרות לחיים שלמים, גם אם הם חיים אחרים ממה שתוכנן.

למטפלים המלווים מהגרים, חיוני לזכור כי ירידה מהארץ היא תהליך דינמי – רגשי, ערכי, תרבותי וזהותי. היא דורשת מאיתנו להחזיק מרחב טיפולי שאינו שיפוטי, שמכיל את הפיצול, את הדואליות, את האפשרות לאהוב ולהתאכזב בו זמנית. מתוך המרחב הזה עשויה לצמוח לא רק הבנה, אלא גם חמלה – כלפי העצמי, כלפי המקום שנעזב, וכלפי הסיפור האנושי המורכב שמבקש להמשיך להתהוות, גם הרחק מהמקום שבו הכל התחיל.

ביבליוגרפיה

Becker, D. (2014). Trauma and the Political Body: A New Perspective on Human Rights and Humanitarian Aid. University of Toronto Press.

Bhugra, D. & Becker, M. A. (2005). Migration, cultural bereavement and cultural identity. World Psychiatry, 4(1), 18–24.

Hassan, G., Kirmayer, L. J., Mekki-Berrada, A. (2021). Culture, Context and the Mental Health and Psychosocial Wellbeing of Syrians: A Review for Mental Health and Psychosocial Support Staff Working with Syrians Affected by Armed Conflict. UNHCR & WHO.

Silove, D., Ventevogel, P., & Rees, S. (2017). The contemporary refugee crisis: an overview of mental health challenges. World Psychiatry, 16(2), 130–139.

Neria, Y., Galea, S., & Norris, F. H. (2009). Mental Health and Disasters. Cambridge University Press.

Javanbakht, A., & Rosenberg, D. (2021). Mental health in immigration: Challenges and the need for policy reforms. Current Psychiatry Reports, 23(12), 79.

Tang, W., Hu, T., Yang, L., & Xu, J. (2021). When politics meets pandemic: Impact of COVID-19 on refugees and migrants’ mental health. International Journal of Environmental Research and Public Health, 18(11), 5819.

Santiago, C. D., Kaltman, S., & Miranda, J. (2013). Poverty and mental health: How do low‐income adults and children fare in psychotherapy? Journal of Clinical Psychology, 69(2), 115–126.

Zalta, A. K. et al. (2021). Political violence and mental health: A systematic review. Frontiers in Psychology, 12, 790950.