האם היום הזה הגיע?

אי אפשר לנתק בין בריאות הנפש והפוליטיקה

בשעות שבהן אנחנו כמעט לא נושמים, עוקבים בדריכות אחר כל עדכון ומצפים לראות את אחרון החטופים חוזר הביתה, נדמה שכל ניסיון לדבר על משהו אחר הוא כמעט בלתי אפשרי. אבל דווקא ברגעים כאלה, כשהכאב הציבורי חונק את הגרון והלב הלאומי פועם מתוך חרדה מתמדת, אי אפשר עוד להעמיד פנים שהנפש והפוליטיקה נפרדות.

אנחנו יודעים שיהיו מי שיקראו את המילים האלה ויאמרו, אל תכניסו פוליטיקה לתוך עולם בריאות הנפש. אבל זו טעות עמוקה. הנפש אינה מתקיימת בוואקום, היא נושמת את האוויר של המדינה שבתוכה היא חיה. כשחברה שלמה מתמודדת עם פחד, אובדן וחוסר אמון, כל חדר פסיכותרפיה הופך לשדה רגיש שבו הדיסוציאציה הלאומית פוגשת את הדיסוציאציה האישית. כל מטפל יודע שבין השורות של סיפור אישי מסתתר תמיד גם ההקשר החברתי, המדיני והתרבותי שממנו הוא נובע.

המאמר הזה נכתב מתוך הבנה שהשיח הציבורי על בריאות הנפש לא יכול להיות מנותק מהשיח על מי אנחנו כחברה. מתוך ידיעה מראש שיהיו מי שיכעסו, מי שיאמרו שאנחנו מערבבים עולמות שאסור לחבר ביניהם. אבל מי שמנסה לשמור את הטיפול נקי מפוליטיקה, לעיתים רק מחזק את הפיצול וההדחקה שהביאו אותנו עד הלום. שתיקה במציאות כזו איננה ניטרלית, היא בחירה פסיכולוגית, ולעיתים גם מוסרית.

היום, כשאנחנו חיים בתוך מה שניתן לכנות קואליציה של הפקרה, לא רק מבחינה פוליטית אלא גם רגשית, האחריות של העוסקים בנפש היא לומר בקול ברור: אי אפשר לרפא אדם בלי להתייחס למבנה הכוח שבתוכו הוא חי. אי אפשר לדבר על תקווה, חוסן או אמון, בלי לדבר על חוסר האמון העמוק בין האזרחים למנהיגיהם. בריאות הנפש והפוליטיקה הפכו, גם אם לא בחרנו בכך, לשתי פנים של אותה מציאות נפשית.

קואליציה של הפקרה רגשית

כשמדברים היום על קואליציה של הפקרה, חשוב להבין שלא מדובר רק במושג פוליטי. זהו גם תיאור מדויק של מצב נפשי קולקטיבי. במשך חודשים ארוכים, הציבור הישראלי חי בתחושת נטישה, לא רק מצד ממשלה או מערכת ביטחונית, אלא מצד המבוגרים האחראים, מצד הדמויות שאמורות להחזיק את המסגרת, להרגיע, להעניק תחושת כיוון. ההפקרה הזו אינה רק פוליטית; היא רגשית, עמוקה, והיא מחלחלת אל תוך הנפש של כל אדם שחי כאן.

במונחים פסיכולוגיים, אפשר לומר שהחברה הישראלית חווה תהליך של פירוק ההחזקה ההורית. כמו ילד שמבין לפתע שהוריו אינם יכולים לגונן עליו, גם אזרחי ישראל התעוררו למציאות שבה אין כתף בטוחה להישען עליה. מי שציפה לשיקום, למנהיגות מחבקת, לפעולה נחושה אך אנושית, מוצא עצמו מול מערכת שמגיבה בעיקר בהאשמות הדדיות, בפיצול, ובשיח שמפרק כל רגש משותף.

ההפקרה הרגשית הזו מתבטאת גם בטיפול: מטופלים מדברים על חוסר אונים, על בלבול, על אובדן אמון. פסיכולוגים עצמם מרגישים מותשים, לעיתים ציניים, מתקשים לשמור על אופטימיות. קשה להחזיק תקווה כשהתחושה הכללית היא שאין מי שמחזיק את החברה. במצב כזה, גם המטפל וגם המטופל נאלצים לבנות מחדש את תחושת ההחזקה מבפנים, בתוך הקשר הקטן של שני אנשים שמנסים לא לוותר על האפשרות להאמין.

אם בעבר ניתן היה להאמין כי הפוליטיקה היא עולם נפרד מהנפש, הרי שהיום ברור שהחיץ הזה התמוסס. כשמדינה שלמה נמצאת במצב של דיסוציאציה, מתנתקת מהכאב כדי לשרוד, גם אזרחיה לומדים להדחיק, להתנתק, להתקשח. לכן, מי שמדבר על "קואליציה של הפקרה" מתאר למעשה מבנה של תודעה, לא רק שלטון.

כל עוד ההנהגה משמרת את ההכחשה והאדישות, החברה כולה נעה על קו דק בין הדחקה להתפרצות. זהו מצב שבו הפוליטיקה אינה רק משקפת את הנפש הציבורית, היא מעצבת אותה. במובן הזה, השאלה הפוליטית הבאה של ישראל היא גם שאלה טיפולית: האם נצליח לשוב ולהרגיש, או שנמשיך לשתף פעולה עם מנגנון ההפקרה שבתוכנו.

בחירות על הנפש

הבחירות הקרובות, אם אכן יתקיימו, אינן רק מאבק בין מפלגות. הן ביטוי עמוק לקרב פנימי שמתחולל בנפש הישראלית מאז השבעה באוקטובר. מדובר בבחירות החשובות בתולדות המדינה לא רק משום שהן יקבעו את עתיד השלטון, אלא מפני שהן ישקפו האם כחברה אנחנו מוכנים להפסיק את הפיצול ולהתבונן בכאב במלואו.

במובנים רבים, ישראל חיה כיום במצב של דיסוציאציה לאומית. חלקים שונים של החברה מנסים להגן על עצמם מהצפה רגשית באמצעות הכחשה, ניתוק או השלכה על האחר. אלו שמדברים על פחד נתפסים כבוגדים, ואלו שמביעים ביטחון מתויגים כציניים או עיוורים. התודעה הציבורית עצמה חצויה בין הרצון לזעוק לבין הפחד להרגיש. הבחירות, במובן הפסיכולוגי, אינן רק הכרעה על זהות פוליטית אלא בחירה בין המשך ההדחקה לבין ניסיון לתיקון.

כאשר חברה מגיעה למצב שבו היא אינה מסוגלת להכיל את הכאב של עצמה, היא מחפשת לעצמה אויב חדש. כך הנפש הלאומית מתוחזקת על ידי חרדה מתמדת, שמחליפה את האבל והאשמה במאבק אינסופי. אך מתחת לפני השטח מצטברת תשוקה לתיקון, כמיהה למגע אנושי אמיתי, לתחושת אמון בסיסית במערכת. הבחירות אינן רק על דמות ראש הממשלה הבא, אלא על האפשרות להשיב את היכולת להאמין באדם, לא רק במנהיג.

במובן זה, הקריאה לשינוי פוליטי היא גם קריאה לשינוי תודעתי. אם בעבר ניתן היה לשמר את האשליה ש"הכול יהיה בסדר" גם בלי התבוננות פנימית, הרי שכיום ברור שבלעדיה אין החלמה. חברה שלא תצליח לבחור מחדש בחמלה, בשותפות ובאחריות הדדית, תמשיך להתפורר מבפנים גם אם תחליף את פניה החיצוניות של השלטון.

לכן, הבחירות הבאות אינן עוד מערכת בחירות. הן תהליך טיפולי קולקטיבי, שבו עלינו להכריע האם נמשיך לברוח מהכאב באמצעות פיצול והאשמה, או שנעז סוף סוף להתבונן בעצמנו. הבחירה הזו, לא פחות מהבחירה בקלפי, תקבע אם נישאר מדינה חיה או נמשיך לדעוך בתוך קואליציה של הפקרה רגשית.

פיצול, הכחשה וחרדה קולקטיבית

בכל חברה שעוברת טראומה, נוצר צורך עז להגן על הנפש מפני הצפה רגשית. בישראל של אחרי השבעה באוקטובר, מנגנוני ההגנה הללו ניכרים בכל מקום. החברה חיה בפיצול מתמשך, בין "אנחנו" ל"הם", בין קורבנות לגיבורים, בין אלה שמבקשים פיוס לבין אלה שרוצים נקמה. הפיצול הזה אינו רק פוליטי, הוא נפשי. הוא מאפשר לשרוד, אבל מונע החלמה.

הפיצול מתוחזק על ידי מערכת ציבורית שמעדיפה את ההפרדה על פני המורכבות. בכל פעם שמישהו מעז לדבר על רגשות כמו פחד, אשמה או ספק, מופיעה תגובת נגד חריפה: "עכשיו לא הזמן", "אל תחלישו את העם". בדיוק כפי שקורה בטיפול, הרגע שבו אדם מתחיל לגעת בכאב הוא גם הרגע שבו עולות ההגנות החזקות ביותר. החברה הישראלית נמצאת בנקודה הזו, יודעת שצריך להרגיש, אך מפחדת לקרוס אם תרגיש יותר מדי.

תהליך זה יוצר מצב של חרדה קולקטיבית: פחד מתמיד שאם נרפה לרגע, הכול יתמוטט. החרדה הזו מנהלת את השיח הציבורי, מעצבת את התקשורת, ומחלחלת אל כל תא משפחתי. הורים מתקשים להרגיע את ילדיהם כשהם עצמם לא רגועים. מטופלים מתקשים להרגיש בטוחים כשהמדינה כולה משדרת חוסר יציבות.

מבחינה פסיכואנליטית, ניתן לומר שהמדינה פועלת במבנה של הזדהות עם התוקפן. כדי לא להרגיש חסרת אונים מול אובדן השליטה, היא מאמצת דפוסים נוקשים של כוח ושליטה, גם כלפי פנים. ההגנה הזו, שמטרתה לשרוד, הופכת עם הזמן למקור נוסף של כאב. היא מונעת מהחברה לבכות את מתיה, לעבד את הטראומה, או לבנות אמון מחדש.

וכמו בטיפול, גם כאן, כל עוד הפיצול נשמר, אין ריפוי. רק כאשר המטופל מעז לראות שהפחד, הזעם והבושה הם כולם חלק מאותה נפש, מתחילה תנועה לעבר אינטגרציה. כך גם אנחנו כחברה: כל עוד נמשיך להחזיק את החרדה שלנו דרך שנאה והפרדה, נישאר תקועים בלולאת ההישרדות. אבל אם נצליח לדבר את הפחד, אם נוכל להרגיש את הכאב מבלי לקרוס, אולי נוכל להתחיל לצאת מן ההכחשה ולצעוד לעבר ריפוי אמיתי.

תפקיד המטפלים והציבור בשיקום הנפש הלאומית

בתוך המציאות הזאת, שבה הגבולות בין הפוליטי לנפשי היטשטשו כמעט לגמרי, למטפלים יש תפקיד מהותי לא פחות ממנהיגים. הם אינם פוליטיקאים, אבל הם מחזיקים באחריות מסוג אחר, האחריות להשיב לחברה את היכולת להרגיש. בתקופה שבה הציניות הפכה לצורת הישרדות, והאמונה בשינוי נתפסת כ naïve, המטפלים הם אולי האחרונים שמותר להם לדבר על תקווה.

בחדר הטיפול, כל שיחה אישית הופכת היום בהכרח לשיחה פוליטית, גם אם לא נאמרת אף מילה על ממשלה או על מדיניות. מטופלים מדברים על חוסר אונים, על אובדן שליטה, על פחד עמוק מהעתיד, על אובדן אמון בבני אדם. אלו לא תמות פרטיות, אלו רגשות לאומיים. כשמטפל שומע אדם שמתקשה לישון מרוב חרדה, הוא יודע שהסיבה איננה רק אישית אלא חלק ממארג רחב של חרדה קולקטיבית. כך הופך כל טיפול, גם אם מתמקד ביחסים זוגיים או באבל אישי, לאקט שיקומי של החברה כולה.

אבל האחריות אינה רק של המטפלים. לציבור הרחב יש תפקיד לא פחות חשוב, ללמוד לשאת מורכבות. בחברה שמורגלת בתגובות של הכול או כלום, טובים ורעים, בעד ונגד, יש ערך עצום ליכולת לעצור, לחשוב, לשאול. המרחב הפסיכולוגי הציבורי מצטמצם כשהכול מתורגם מיידית לעמדה פוליטית, והאתגר כעת הוא להחזיר לשיח את העומק האנושי שאבד.

המטפלים והאזרחים כאחד נדרשים לנהוג כמו מי שנמצאים בטיפול ארוך וקשה: לזהות את הדפוסים ההרסניים, להודות בפחד, ולא למהר לרוץ לפתרונות מדומים. להקשיב באמת, גם למי שמפחיד אותנו, גם למי שמזכיר לנו חלקים בעצמנו שאנחנו מעדיפים לשכוח. במובן זה, השיקום של החברה הישראלית הוא תהליך טיפולי לכל דבר, כזה שדורש סבלנות, אמפתיה, וגם גבולות ברורים מול ההרס העצמי.

כי ברגע שבו אזרחי המדינה יפסיקו לדבר זה עם זה, יפסיקו להקשיב זה לכאבו של זה, גם המטפלים לא יוכלו להציל את מה שנותר מהמרחב הנפשי המשותף. ובכל זאת, התקווה נשארת, לא תקווה רומנטית או תמימה, אלא האמונה שדרך ההקשבה, השיחה וההתבוננות פנימה, ניתן יהיה להתחיל לתקן את מה שהפוליטיקה פירקה.

עתיד הנפש הישראלית

אם העתיד הפוליטי של ישראל נראה מעורפל, הרי שהעתיד הנפשי שלה תלוי בשאלה אחת פשוטה אך גורלית: האם נצליח לחזור ולהרגיש. חברה שנמצאת זמן רב במצב הישרדותי מאבדת לאט את היכולת הזו. היא לומדת לחשוב במונחים של סכנה והישרדות, של אויבים וידידים, של תגובה מהירה ולא של עיבוד רגשי. כדי שהמדינה תוכל להמשיך להתקיים, עליה למצוא דרך להחזיר לעצמה את היכולת לחוש כאב, ולהפוך אותו למניע לשינוי ולא לשיתוק.

הבחירות הקרובות, שעליהן דובר רבות כעל הבחירות החשובות בתולדות המדינה, אינן רק מבחן פוליטי. הן מראה לנפש הלאומית, לבחירה אם להמשיך להגן על עצמנו בהכחשה ופיצול או להתחיל בתהליך של התבוננות ותיקון. בישראל של אחרי טראומה, כל הצבעה היא גם הצהרה רגשית: האם אנחנו מוכנים לשוב ולבנות אמון, לא רק במוסדות אלא באדם עצמו.

אם נאפשר לעצמנו לראות את מה שכואב באמת, את ההפקרה, את הבגידה, את הבדידות, נוכל להתחיל להחזיר לעצמנו תחושת אחיזה. זה לא יקרה ביום אחד, וגם לא באמצעות בחירות בלבד. אך חברה שמסוגלת להביט על עצמה בעיניים פקוחות יכולה להתחיל להחלים. כפי שבטיפול הנפשי נדרשת הכרה באשמה, בבושה ובחולשה לפני שניתן להשתנות, כך גם מדינה חייבת להביט במראה לפני שתוכל להיבנות מחדש.

העתיד של ישראל תלוי ביכולת שלה להמיר את הפחד באחריות ואת החרדה בתקווה. לא תקווה ריקה, אלא תקווה שיש בה תנועה, שמבינה ששינוי פוליטי אמיתי לא יגיע בלי שינוי תודעתי עמוק. יום אחד נצטרך לבחור מחדש, לא רק מי ינהיג אותנו, אלא איך נרצה להרגיש כחברה, כמה כאב נהיה מוכנים לשאת וכמה אהבה נהיה מסוגלים להעניק.

בריאות הנפש והפוליטיקה אינן עוד שני עולמות נפרדים. שתיהן עוסקות בשאלה אחת, איך לחיות יחד מבלי לאבד את עצמנו. ואולי זהו השיעור האמיתי של התקופה הזאת: להבין שההחלמה הלאומית מתחילה לא בכנסת, אלא בלב.