גזלייטינג: נספר לכם הכל

מהו גזלייטינג ולמה הוא כל כך חמקמק

מה ההבדל בין מחלוקת לגיטימית לבין ערעור מציאות מתמשך

גזלייטינג הוא דפוס קשר שבו צד אחד מערער בעקביות את תפיסת המציאות של האחר עד שהאדם שמולו מתחיל לפקפק בזיכרונותיו, בתחושותיו ובשיפוטו. חשוב להבחין בין ויכוח חד פעמי לבין תהליך מתמשך שמכוון להקטין ולשלוט. במחלוקת רגילה שני הצדדים עשויים לזכור אחרת או לפרש אחרת. בגזלייטינג קורה משהו אחר. הטלת ספק חוזרת ונשנית, ביטול חוויה רגשית, שינוי גרסאות והצבת העצמי כסמכות יחידה למה נכון ומה לא. רבים מכירים את מקור המונח בסרט משנות הארבעים שבו בן זוג משנה בעדינות את סביבת הבית וטוען שלא קרה דבר. הדוגמה הקולנועית מבהירה כיצד פעולות קטנות מצטברות ויוצרות שחיקה איטית של הביטחון העצמי עד שכמעט אי אפשר להבחין בתהליך כשהוא מתרחש.

החמקמקות של גזלייטינג נובעת מכך שהוא עטוף לעיתים בשפה של דאגה ושל כוונות טובות. האמירה את מדמיינת או זה רק בראש שלך אינה נשמעת כמו אלימות. היא נשמעת כמו הסבר. אך כאשר ההסבר הזה מופיע שוב ושוב הוא חודר לתודעה ומייצר תלות. עוד מאפיין מרכזי הוא הקצב האיטי. אין כאן רגע דרמטי אחד אלא צעד אחר צעד. תגובה שמצמצמת רגש, תיקון לשוני שמתיש, פרשנות שמחליפה את הזיכרון. כך מתהדק המעגל. הנפגעת מתחילה להתייעץ עם הפוגע כדי לדעת מה נכון. היא בודקת את עצמה לפני כל אמירה ומוותרת על אינטואיציה.

כדי לזהות גזלייטינג יש לשאול האם יש עקביות בתבנית. האם לאורך זמן מכחישים חוויה, משנים עובדות ומסבירים שהבעיה נעוצה בך בלבד. אם כן, לא מדובר במחלוקת תקשורתית. מדובר בהפחתה שיטתית של תחושת עצמי. ההבנה הזו היא הבסיס לכל צעד של התמודדות והחלמה. זיהוי מוקדם מאפשר לעצור את השחיקה לפני שהיא מטשטשת את הגבולות הפנימיים ומחליפה אותם בקול זר.

סימני אזהרה בגזלייטינג בתוך זוגיות ומשפחה

איך נראה הדפוס ביומיום ומה מעיד על שחיקה מתקדמת

גזלייטינג אינו מתגלה לרוב ברגע אחד. הוא ניכר בשגרה. סימן מוקדם הוא תחושת בלבול קבועה. אדם מוצא עצמו מתנצל בלי לדעת על מה, מבטל רגשות כדי לא להיחשב מוגזם, ומבקש אישור לפני כל החלטה קטנה. סימן נוסף הוא זיכרון שנעשה לא יציב. הנפגעת מתעדת שיחות, שואלת אחרים אם זוכרים, ונזהרת מלדבר כדי לא לפתוח עוד עימות שבו יסבירו לה שאינה מבינה. בתוך זוגיות, ביטויים שגרתיים לכאורה כמו לא אמרתי את זה או את מגזימה הופכים לכלי שמכרסם בביטחון. ברגע שהמשפטים הללו חוזרים בעקביות נוצר חיבור מותנה. אני רגישה מדי ולכן אסור לי לסמוך על מה שאני מרגישה.

במרחב המשפחתי התבנית מקבלת גוון נוסף. הורה יכול להציב את עצמו כשופט הבלעדי של המציאות. אל תספרי סיפורים או אף אחד חוץ ממך לא ראה את זה הם משפטים שמלמדים ילד שמה שהוא חווה אינו חשוב. הדפוס יכול לעבור בין דורות. מי שחווה ביטול רגשי עקבי בבית ילמד לחשוד בעצמו גם בקשרים מאוחרים. לכן חשוב לשים לב למקומות שבהם יש שלילה גורפת של רגש ולא רק של עובדה. כאשר עלבון מומר להסבר את לא צריכה להיעלב או פחד מקבל תגית של דרמה, הנפש מבינה שהחוויה אינה תקפה.

סימן מתקדם הוא תלות גוברת. במקום להתייעץ עם חברים או לבחון עובדות באופן עצמאי, הנפגעת פונה לפוגע כדי להבין מה נכון. ככל שהתלות גדלה כך נשחקת הזהות. כדי לעצור את ההחלקה יש לתת שמות למה שמתרחש. אפשר לומר לעצמי כאשר מכחישים את מה שחוויתי לא מדובר בעזרה. מדובר בגזלייטינג. הענקת שם מחזירה נקודת עוגן פנימית שממנה אפשר לבחור תגובה אחרת ולהחזיר בהדרגה גבולות.

ההשפעות הנפשיות של הדפוס על תחושת העצמי

חרדה, דיכאון וניתוק רגשי כתגובות הסתגלות

ההשפעות של גזלייטינג נוגעות בשורש תחושת העצמי. כאשר על פני זמן מסירים תוקף לרגש, לזיכרון ולפירוש, נבנית אדמה שאינה יציבה. החרדה עולה משום שאי אפשר לסמוך על הסימנים הפנימיים. כל שיחה נעשית מבחן. האם הבנתי נכון. האם הגזמתי. האם זכרתי במדויק. המתח הקבוע גורם לשחיקה. הערך העצמי יורד, והמוטיבציה לפעולה נפגעת. לא פעם מופיעים סימנים דיכאוניים. ירידה בעונג, עייפות רגשית, הימנעות ממפגשים, ותחושת אשמה שאינה מרפה. לעיתים מדובר באשמה על עצם החוויה. אם אמרו לי שוב ושוב שאני מפרשת לא נכון אולי אני באמת הבעיה.

ניתוק רגשי הוא תגובת הסתגלות נפוצה. כדי לא להיפגע הנפש סוגרת את הברז. תחושות נהפכות עמומות. העולם נראה דהוי יותר אך גם בטוח יותר. בטווח הקצר זו הגנה שמאפשרת תפקוד. בטווח הארוך היא מרחיקה את האדם ממקורות החיות שלו. ישנם מקרים שבהם מתפתחים סימנים פוסט טראומטיים. זיכרונות מציפים, הימנעות מטריגרים במקומות מוכרים, ואחיזה חזקה בשגרה כדי לא לאבד שליטה. כאשר הדפוס התרחש בתוך קשר משמעותי כמו זוגיות ארוכה או מערכת יחסים עם הורה, ההשפעה עמוקה במיוחד משום שהמקום שאמור היה להיות בטוח הפך לשדה שבו המציאות עצמה מוטלת בספק.

התהליך הטיפולי מתייחס להיבט הזהותי ולא רק לרשימת סימפטומים. המטרה היא להחזיר לאדם את היכולת לדעת מבפנים. הבחנה בין קול פנימי לקול מושתל היא לב השיקום. המטפלת משמשת עדה לחוויה ומציעה מרחב שבו הזיכרון מקבל תוקף. מן המקום הזה אפשר להתחיל לבנות מחדש נרטיב אישי יציב. ההחלמה אינה מחיקה של העבר אלא אינטגרציה שמחזירה חופש בחירה והכרה בערך העצמי.

איך גזלייטינג פועל מאחורי הקלעים

שלילת חוויה, שכתוב נרטיב ותגמול לסירוגין

כדי להבין את המנגנון כדאי לפרק אותו לשלוש תנועות רווחות. הראשונה היא שלילת חוויה. כאשר אדם אומר זה לא קרה או את לא זוכרת נכון אין כאן הצעת פרשנות אלא ביטול מקור הסמכות הפנימי. השנייה היא שכתוב נרטיב. פרטים משתנים מעט בכל פעם עד שהגרסה האחרונה נתפסת כמובנת מאליה. קשה להתווכח עם סיפור שזז כל הזמן. השלישית היא תגמול לסירוגין. אחרי השפלה או הכחשה מגיע מחווה של חום. המחזוריות הזו מייצרת בלבול ומחזקת את התלות משום שהנפש נאחזת ברגעי הקרבה ומטשטשת את המחיר.

דפוסים נוספים תורמים ליעילות המנגנון. יש תיקון שפה מתמיד שמציג את האחר כמי שאינו מדויק. יש הצגה עצמית כמי שרוצה רק לעזור. יש הפיכת הקורבן לאשם. אם את נפגעת סימן שאת רגישה מדי. ככל שהמסרים הללו חוזרים התודעה מפנימה אותם כהגדרה עצמית. כאן חשוב לדעת שהדפוס יכול לפעול גם בלי כוונה מודעת לפגוע. לעיתים מדובר בהרגלי כוח שרכשנו בסביבות שבהן רגש לא קיבל מקום. ההבחנה אינה נועדה לשחרר מאחריות אלא להציע דרך תיקון.

ההתמודדות עם המנגנון מתחילה בבלימת הסחרור. אפשר להאט שיחה כאשר מופיעה שלילה גורפת ולומר רגע, זו החוויה שלי וכך אני מבקשת שתכובד. אפשר לבקש לתעד הסכמות בכתב כדי לאפשר עוגן משותף. אפשר גם לבחור השהיה לפני תגובה. כל צעד קטן שמחזיר בעלות על החוויה מפחית את הכוח של הדפוס. ההכרה במנגנון כפי שהוא פועל בפועל היא כבר פתיחה של מרחב בחירה חדש.

טיפול והחלמה מתוך חיבור מחודש לעצמי

קבלת תוקף, גבולות ברורים ועבודה ממוקדת חוויה

הדרך החוצה מתחילה בזיהוי ובהסכמה פנימית לתת שם למה שקרה. אחרי שהשם נמצא מגיע שלב של קבלת תוקף. יש משמעות עצומה לרגע שבו איש מקצוע משקף כי החוויה אינה דמיון. מכאן אפשר לבנות תהליך. טיפול ממוקד טראומה מסייע לארגן מחדש את הזיכרון ואת התחושות שנקשרו אליו. בעבודה קוגניטיבית בוחנים דפוסי מחשבה שהשתרשו סביב אשמה ובושה ומחליפים אותם במסגרת שמכירה באלימות הרגשית. בעבודה חווייתית מאפשרים לרגש לחזור בהדרגה בצורה בטוחה.

הקמה מחדש של גבולות היא מרכזית. גבול אינו עונש אלא קו שמגדיר מה שייך לי. זכותי לרשום החלטות, לבקש בהירות, לעצור שיחה פוגענית ולפנות לעזרה. לעיתים נדרש שיקום רב ממדי. תמיכה חברתית חדשה, התארגנות כלכלית שמאפשרת בחירה, ובחינה של קשרים שמחזיקים עדיין תבנית של ערעור מציאות. כאן נדרשת סבלנות. ההחלמה אינה קו ישר. יש ימים של בהירות ויש ימים שבהם הקול הישן חוזר. התמדה בעקרונות של תוקף עצמי וגוף ראשון מחזירה בהדרגה תחושת עוגן.

ליווי מקצועי הוא משאב משמעותי. ב־פסיכולוגים אפשר למצוא אנשי טיפול שמכירים את הדקות של הדפוס ויודעים לשלב כלים שונים בהתאם לצורך. יש חשיבות להתאמה אישית. עבור אחת תועיל עבודה מובנית עם תרגולים יומיומיים. עבור אחרת יידרש מרחב רגשי מעובה של עדות וחום. בשני המקרים הכיוון הוא אותו כיוון. חזרה אל היכולת לומר אני יודעת מה אני חווה ואני רשאית לסמוך על התחושות שלי.

גזלייטינג בשיח הציבורי והצורך בדיוק מושגי

למה חשוב לא להשתמש במונח לכל קונפליקט

בשנים האחרונות המונח גזלייטינג נכנס לשפה הציבורית. יש בכך תועלת חינוכית. אנשים לומדים לזהות מניפולציות ולהציב גבולות. יחד עם זאת יש סכנה של הרחבה יתר. כאשר כל אי הסכמה נקראת בשם הזה מאבדים את היכולת להבחין בין דפוס של שליטה לבין מחלוקת אותנטית. הדיוק המושגי חשוב כדי לא לפגוע במי שחוו פגיעה מתמשכת ולשמור על אמינות השיח המקצועי.

דיוק אינו מסיר ביקורת חברתית. הוא מעדן אותה. אפשר לומר שיח מסוים מערער חוויה ציבורית מבלי להדביק כל תופעה בתווית אחת. אפשר לבקר שימוש ציני באינפורמציה מבלי לשלול אוטומטית את תפיסת המציאות של כל צד אחר. ככל שהשפה מדויקת יותר כך העזרה ממוקדת יותר. מי שפוגעת בו התבנית יקבל הכרה וכלי פעולה. מי שנמצא בתוך מחלוקת לגיטימית יקבל הזמנה לשיחה שמחפשת הבנה ולא שליטה.

הכוח של השפה הוא ביצירת מציאות משותפת. כאשר מדברים על גזלייטינג באחריות מרוויחים שני עולמות. מודעות שמגנה על יחידים בתוך קשרים קרובים, ושיח ציבורי שאינו מאבד מורכבות. במקום שבו יש כוונה להקשבה ולתיקוף, יש יותר סיכוי לקשרים בטוחים, למרחב אזרחי בריא, ולתרבות שבה רגשות נתפסים כמקור ידע תקף ולא כמטרד שיש להשתיק. כך נסגר המעגל. דיוק מושגי אינו רק עניין לשוני. הוא חלק מן ההחלמה הקולקטיבית שלנו.

ביבליוגרפיה

Abramson, K. (2014). Turning up the lights on gaslighting. Philosophical Perspectives, 28(1), 1–30.
Sweet, P. L. (2019). The sociology of gaslighting. American Sociological Review, 84(5), 851–875.
Stern, R. (2007). The Gaslight Effect. Morgan Road Books.
Gass, G. Z., Nichols, T. R. (1988). Gaslighting: A marital syndrome. Contemporary Family Therapy, 10(1), 3–16.
Johnson, S. M. (2019). Attachment Theory in Practice. Guilford Press.