איך להתאבד ולהישאר בחיים כדי לספר על זה

כאשר אדם חווה מצוקה רגשית עמוקה, המחשבה על סיום החיים יכולה להפוך לאפשרות ממשית. לעיתים, זה קורה לאחר אובדן משמעותי, תקופה ממושכת של בדידות, תחושת כישלון או חוסר תקווה מתמשך. כאשר הייאוש הופך לחלק בלתי נפרד מהיומיום, העולם מצטמצם למעגל של כאב שאין לו מוצא נראה לעין.

הספר "איך להתאבד ולהישאר בחיים כדי לספר על זה" מאת אסנת הסנר מציג את סיפורה של אלונה, אישה שננטשה על ידי בעלה ונותרה להתמודד לבדה עם חמישה ילדים קטנים. הנטישה אינה רק אובדן של בן זוג – היא אובדן של ביטחון, של חלומות משותפים, ושל תחושת יציבות. אלונה חווה ריקנות עמוקה, והיא משוכנעת שאין מוצא אחר מלבד המוות. העולם הופך להיות מקום שאין בו נחמה, רק שגרה בלתי נסבלת של הישרדות יומיומית.

מצבים מסוג זה אינם נדירים. מחקרים מראים כי כאשר אדם שוקע בדיכאון עמוק, המוח מתקשה להבחין בכך שמציאות החיים עשויה להשתנות. העיוות הקוגניטיבי שנובע מהדיכאון גורם לכך שהאדם רואה רק את הכאב הנוכחי ואינו מסוגל לדמיין עתיד אחר.

אלונה נמצאת בדיוק בנקודה הזו – המקום שבו הכול נראה אבוד. עבור הקוראים, הספר מציע מבט מבפנים אל תהליך החשיבה שמוביל אדם לנקודה שבה המוות נראה כמו הברירה ההגיונית ביותר. אך האם זה באמת הסוף? האם יש דרך אחרת לראות את המציאות?

החיים מחליטים עבורך – מה קורה ביום שאחרי?

כאשר אלונה מחליטה לסיים את חייה, היא מאמינה שזו הדרך היחידה להפסיק את הכאב. היא מצפה לשקט מוחלט, לסיום הסבל, להיעלמות. אך המציאות מתגלה כשונה לחלוטין – היא עדיין כאן.

בספר, אלונה מתעוררת ומגלה שהניסיון שלה לא צלח. אבל בניגוד למה שהייתה מצפה להרגיש, היא אינה חווה הקלה או הכרת תודה על כך שניצלה. להפך, היא חשה תסכול, אכזבה ואפילו כעס על כך שהיא עדיין בחיים. ברגע הזה מתעוררת אחת השאלות המרכזיות של הספר: מה עושים כשמנסים למות, אך נאלצים להמשיך לחיות?

מחקרים בתחום הפסיכולוגיה מראים כי אנשים שניצלו מניסיון אובדני מדווחים על רגשות מעורבים. מצד אחד, ישנם אלו שמרגישים מבוכה או חרטה על הניסיון, ולעיתים אף כעס על עצמם על כך שלא הצליחו לסיים את מה שתכננו. מצד שני, חלקם מתחילים לראות בהישרדותם סימן לכך שאולי יש להם סיכוי לשנות את חייהם.

אלונה לא מקבלת מיד תשובות ברורות. היא אינה קמה עם מוטיבציה חדשה לחיות, והיא אינה מוצאת משמעות מיידית בהישארותה בחיים. אך הישרדותה מאלצת אותה להתמודד עם רגשותיה מחדש – לא עוד כבריחה מוחלטת, אלא מתוך ניסיון להבין מה הביא אותה לשם.

הספר משקף כאן מציאות אמיתית מאוד: חזרה לחיים לאחר ניסיון התאבדות אינה מביאה איתה פתרון קסום, אך היא כן מאפשרת נקודת מבט חדשה. העובדה שאדם ממשיך לחיות, גם אם לא מבחירה, מאפשרת מרחב לשינוי, גם אם הוא נדמה רחוק.

הכוח שבכתיבה – להפוך כאב למילים

כאשר אדם חווה כאב נפשי עמוק, הוא עשוי להרגיש שאין לו דרך להביע את רגשותיו. הכאב הופך לכלא פנימי, והתחושות הקשות נותרות לכודות בתוכו, ללא מילים שיוכלו לבטא אותן. אך יש דרך לשחרר את הכאב – דרך הכתיבה.

בספר "איך להתאבד ולהישאר בחיים כדי לספר על זה", אלונה מתחילה לכתוב את סיפורה. היא אינה יודעת אם הכתיבה תוכל להציל אותה, אך היא נאחזת בה כמוצא אחרון. הכתיבה מאפשרת לה להוציא החוצה את רגשותיה, לסדר את מחשבותיה, ולהבין טוב יותר את עצמה. ככל שהיא כותבת, היא מתחילה לראות את הסיפור שלה לא רק כסבל מתמשך, אלא כמשהו שאפשר להסתכל עליו מבחוץ, להרהר בו, ואולי אפילו למצוא בו משמעות.

כתיבה היא כלי טיפולי ידוע במחקרי פסיכולוגיה. מחקרים מראים כי ביטוי רגשי באמצעות כתיבה יכול להפחית מתח נפשי, לסייע בעיבוד חוויות כואבות, ולשפר את יכולת ההתמודדות עם קשיים. אנשים שמתעדים את רגשותיהם בכתב מדווחים לעיתים קרובות על תחושת הקלה, אפילו אם הבעיות שלהם אינן נפתרות מיידית.

הכתיבה אינה דורשת מיומנות ספרותית או סגנון ייחודי. היא פשוט מאפשרת מקום שבו ניתן להיות כנים לחלוטין, ללא שיפוט וללא פחד. בדיוק כפי שאלונה כותבת כדי להבין את עצמה, כך גם כל אדם יכול לנסות לכתוב – לא כדי ליצור יצירה מושלמת, אלא כדי לתת מקום לרגשות ולמחשבות הכבדים.

שינוי נקודת מבט – לא הכל הוא כפי שהוא נראה

אחד הדברים הקשים ביותר כאשר אדם נמצא במשבר נפשי עמוק הוא היכולת לראות אפשרויות אחרות. המחשבות נהיות נוקשות, והראייה של המציאות מצטמצמת – הכול נראה שחור, חסר תקווה, ואין מוצא נראה לעין. אך האם המציאות באמת כזו, או שזו רק הדרך שבה המוח שלנו מפרש אותה ברגע של מצוקה?

בספר "איך להתאבד ולהישאר בחיים כדי לספר על זה", אלונה מתחילה להבחין בכך שהכאב שלה, למרות שהוא מוחשי, אינו כל הסיפור. ברגעים מסוימים, היא מסוגלת לראות שגם כשהכול נראה חסר משמעות, יש נקודות קטנות של אור – שיחה עם מישהו שאכפת לו, רגע שבו היא מצליחה להתבונן בעצמה מבחוץ, או אפילו הכתיבה עצמה, שמאפשרת לה לפרוק את הכאב.

מחקרים בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מראים כי כאשר אדם נמצא בדיכאון עמוק או במצב של חרדה גבוהה, הוא נוטה לעיוותי חשיבה – כלומר, הוא רואה את העולם בצורה שלילית וקיצונית יותר ממה שהוא באמת. עיוותי חשיבה כמו "שום דבר לא ישתנה אף פעם", "אף אחד לא אוהב אותי", או "אין טעם להמשיך" הם דפוסים נפוצים אצל אנשים במשבר. אך פעמים רבות, כשמנתחים את המחשבות הללו בצורה מודעת, מתגלה שהן אינן בהכרח אמיתיות, אלא רק פרשנות רגעית למציאות.

בספר, אלונה לא מגיעה לתובנה הזו ביום אחד. זה תהליך. היא לומדת בהדרגה שיש רגעים שבהם היא מרגישה קצת פחות גרוע, שיש דרכים לראות את עצמה ואת חייה בצורה אחרת, ושאולי – אפילו אם זה נראה רחוק – יש לה עדיין מקום בעולם הזה.

החיבורים שמצילים חיים

כאשר אדם נמצא במצוקה נפשית עמוקה, אחת התחושות הקשות ביותר היא הבדידות. לעיתים, המחשבה הרווחת היא שאף אחד לא יבין, שאין למי לפנות, ושגם אם ינסו – אף אחד לא באמת יכול לעזור. אבל מחקרים ומקרים רבים מראים שהמציאות שונה: חיבור לאנשים אחרים, גם בצורה מינימלית, יכול להיות גורם מציל חיים.

בספר "איך להתאבד ולהישאר בחיים כדי לספר על זה", אלונה מתחילה להבין זאת דרך מערכת היחסים שלה עם אביה, החולה באלצהיימר. בתחילת הדרך, היא מרגישה מנותקת ממנו, כאילו אין ביניהם תקשורת אמיתית. אך ככל שהסיפור מתקדם, היא מגלה שחיבור רגשי אינו תלוי במילים בלבד. היא מוצאת באינטראקציות עמו משמעות מסוימת, גם אם הוא עצמו הולך ונעלם מהעולם שהיא מכירה.

אלונה מתחילה להבין שגם במציאות שבה נדמה שאיש אינו יכול להבין אותה, יש רגעים שבהם נוכחות אנושית – אפילו שקטה – יכולה לשנות משהו. לא מדובר בפתרון קסם. היא עדיין סובלת, עדיין נאבקת, אבל היא מגלה שלא כל דבר חייב להיפתר לבד.

מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית מראים כי קשרים חברתיים, אפילו מינימליים, יכולים להוות חומת הגנה מפני דיכאון ואובדנות. אפילו שיחה אקראית עם מישהו שמגלה אכפתיות, אפילו קשר רופף עם אדם שמוכן להקשיב, יכולים להיות ההבדל בין תחושת בדידות מוחלטת לבין הידיעה שמישהו רואה אותך.

למרות הקושי, הספר מציע מסר חשוב: גם אם קשה לראות את זה, תמיד יש מישהו שאכפת לו. לפעמים זה חבר קרוב, לפעמים בן משפחה, ולפעמים אפילו אדם זר שמוכן להקשיב. ההכרה בכך שאנחנו לא לגמרי לבד יכולה לשנות את כל התמונה.

הישרדות כבחירה – גם אם היא לא מרגישה הגיונית

לשרוד זה לא תמיד עניין של רצון. לפעמים, ההישרדות עצמה היא אקט של כפייה – אדם ממשיך לחיות כי אין לו ברירה, כי הניסיון לסיים הכול לא צלח, כי משהו חיצוני מנע זאת. במקרים כאלה, ההמשך נראה כמעט בלתי אפשרי. איך אפשר להמשיך כשנדמה שאין לאן ללכת? איך אפשר לבחור בחיים כשאין תחושת משמעות?

בספר "איך להתאבד ולהישאר בחיים כדי לספר על זה", אלונה אינה "ניצלת" במובן הדרמטי של המילה. היא לא חווה הארה פתאומית, היא לא מגלה סיבה חדשה לחיות ביום אחד. אך היא מתחילה להבין שההישרדות עצמה היא צעד בפני עצמו. גם אם היא לא יודעת עדיין לאן הדרך תוביל, עצם זה שהיא כאן, שהיא ממשיכה לכתוב, שהיא עדיין נמצאת בקשרים מסוימים עם אחרים – כל זה אומר שיש עדיין משהו לחפש.

מחקרים בפסיכולוגיה קיומית מצביעים על כך שבחירה בהישרדות, גם כשאינה מרגישה הגיונית, יכולה להפוך למפתח לשינוי. כשאדם מחליט להישאר, גם אם אין לו עדיין תשובות, הוא פותח לעצמו פתח למשהו שעשוי להשתנות בעתיד. זה לא אומר שהכאב ייעלם מיד, וזה לא מבטל את הקושי, אבל זה מאפשר אפשרות – וזה כבר משהו.

הספר של הסנר מדגיש נקודה חשובה: החיים הם תהליך, ולא נקודה קבועה בזמן. אין תשובה אחת, אין פתרון מיידי, אבל כל יום שבו אדם מחליט להמשיך לחיות הוא יום שבו יש לו סיכוי לראות דברים אחרת, למצוא משהו שיחזיק אותו. גם אם זה רק עוד צעד אחד קדימה.

החיים הם יותר מסך רגעי הכאב

"איך להתאבד ולהישאר בחיים כדי לספר על זה" הוא ספר שנוגע בלב החוויה של מצוקה עמוקה, אך גם מציע תובנות על הישרדות, שינוי, וחיפוש משמעות. הוא אינו מבטל את הכאב, אינו מציע פתרונות קסם, אך הוא מראה שהחיים יכולים להימשך, גם אם לא תמיד אנחנו בטוחים איך.

אם אתה או מישהו שאתה מכיר מתמודד עם מחשבות אובדניות, חשוב לזכור: אתה לא לבד. גם אם זה לא נראה כך כרגע, יש אנשים שיכולים לעזור ולתמוך, והמציאות שלך עשויה להשתנות, גם אם זה נראה רחוק.

למי לפנות לעזרה:

• ער"ן – 1201 | www.eran.org.il
• סהר – סיוע נפשי ברשת | www.sahar.org.il

החיים שלך חשובים. תן לעצמך את ההזדמנות לגלות למה.