ויניקוט החבר הכי טוב של האמהות

ויניקוט

רופא ילדים , פסיכואנליטיקאי ילדים שערך אלפי טיפולים, חידד בלי סוף את הבנתו לגבי הקשר העיקרי בין אם לילד. מהתצפיות הקרובות והאנושיות הללו צמחה הבנה: צריך להראות לאמהות שבאופן טבעי יש להן את היכולות והמשאבים הפנימיים לעזור לילדיהן להתפתח. "אמא טובה מספיק" מאפשרת לתינוק להרגיש שהוא בורא עולם, ולא מאלצת אותו מוקדם מדי (עד שנה) לגלות שבעצם זה לא כך. לאט לאט הוא יגלה שהוא טעה, ויבין שהוא רק "גרגר חול ביקום" – ואז "אמא טובה מספיק" תאפשר בהדרגה לילד להרגיש חוסר שביעות רצון (תסכול) ובכך להכניס אותו למציאות. . אבל מהחוויה הראשונה הזו של אומניפוטנציה, נוצרת מערכת יחסים אמיתית ואותנטית עם העולם. מחונן באינטואיציה רבה, ויניקוט העלה רעיונות חדשניים על נפשם של תינוקות וילדים, תוך שהוא מסוגל למצוא ביטויים המאפשרים לך לפנות למעמקים הפנימיים של הזולת מבלי לפגוע בו. השידורים שלו ב-BBC עזרו לאלפי הורים להבין טוב יותר את רגשותיהם ואת חיי הרגש של ילדיהם: הוא משרה אמון במעשיהם, הוא אפשר להם למצוא את דרכם החוצה במצבים קשים.

בשאיפה עקרונית לראות את הטוב שבאנשים, ויניקוט הבהיר את היצירתיות הקיימת בכל אדם. והוא האמין שיש להגן על רוח היצירתיות הראשונית הזו בכל הכוח.

כתבות נוספות:

התעללות בילדים

הזדהות השלכתית

טיפול רגשי לילדים

התאריכים של ויניקוט

1896: נולד בפלימות', דבונשייר, בריטניה, למשפחה מוזיקלית של פרוטסטנטים אנגלים משכילים.
1916: לומד רפואה, לאחר פרוץ המלחמה יוצא לצבא כסדרן.
1923: מתחיל בפסיכואנליזה עם ג'יימס סטרצ'י. הוא מקבל משרה בשני בתי חולים לילדים בלונדון, שם יעבוד במשך ארבעים שנה כרופא ילדים ופסיכואנליטיקאי.
1939: תחילת סדרת הרדיו של ה-BBC עד 1962; בהם הסביר ויניקוט להוריו מדוע הם טובים בגידול ילדיהם.
1941: חקר השפעות הפינוי והקשיים על ילדים.

1956 עד 1959 ו-1965 עד 1968: נשיא האגודה הפסיכואנליטית הבריטית.
1971: מת בלונדון. ביומנו רשם תפילה: "אדוני! תגרום לכך שכשאמות, אני עדיין חי".

מפתחות להבנה

בזרועות האם

אישה בלידה או אם צעירה נמצאת במצב מאוד מיוחד המאפשר לה להבין טוב יותר את צרכי התינוק שלה. מצב זה של התמזגות עם הילד, בהיותו זמני ואף חריג, יוצר סביבה נוחה מספיק כדי שהתינוק יתפתח כראוי. ויניקוט הדגיש את הצורך של אמא להיות נוכחת בשלב מוקדם בחיים כדי לבנות ביטחון עצמי. "אין חפץ כזה כמו תינוק", אמר. הילד זקוק לסביבה הראשונית הזו ול"להיות ב/בזרועותיה של האם" הפיזית והפסיכולוגית העיקרית, כדי להבין מאוחר יותר מה זה אומר להיות עצמך.

אובייקט מעבר

האמהות המצליחות ביותר הן אלו שנתנו מההתחלה. הם איבדו הכל. הם זכו רק במה שהם יכולים להחזיר את האבידה.

כשילד קטן הולך לישון, הוא צריך לקחת איתו צעצוע קטיפה שאותו הוא ישא אחר כך לתינוקייה או לגן. זהו "אובייקט מעבר", שכן הוא מכיל "מעברים" שונים: מיום ללילה, מנוכחות האם להיעדרה, ממה שהילד יכול לתפוס אצל האם, שנמצאת מחוצה לו, למה שנשאר. של האם שבתוכו. חפץ זה הוא בעל אופי כפול: הוא גם אם וגם תינוק, האינדיבידואליות שלהם מעורבת בריחו. לכן אסור בשום מקרה למחוק אותו, אחרת, לאחר שאיבד את הרגשות והחוויות המוטבעים בו, הוא יאבד את משמעותו. כשילד מוציא את הצעצוע שלו מהבית, הוא מרגיש שאמא שלו עדיין מושיטה לו את ידה, שהוא עדיין לידה.

הסכנה של «האני» הכוזב

אם הילד חסר תשומת לב אימהית בשלוש השנים הראשונות לחייו, אז הוא לא יכול לשמור על מצב זה של אשליה יצירתית שנוצרה על ידי המשחק ואובייקט המעבר. ואז הוא יהיה יותר מדי מכדי להסתגל לסביבתו. במקום להרגיש שמבינים אותו, הוא ידמיין שהוא עצמו תמיד חושק כמו הסובבים אותו. אפשר לחשוב על ילד כזה שהוא מנומס ומותאם בצורה מושלמת לחיים, אבל במעמקי נשמתו תהיה ריקנות. הוא נאלץ להסתגל לאחר לפני שהבין את צרכיו ורצונותיו. במקרה זה, כל החוויה הקיומית שלו תיצבע בתחושת השקר של ה"אני" שלו, התחושה שהוא לא הוא עצמו.

משחק זה עסק רציני

במשחק הילד בא במגע עם הרגשות שלו – עם העובדה שהוא קיים ועם מה שהוא. בזכות המשחק הוא יכול להוציא את מה שקורה בתוכו, ולכן המשחק כל כך בעל ערך להתפתחותו המנטאלית. ולבסוף, זה במשחק שהילד יכול להכיר חברים, ולכן ללמוד לתקשר.