בין קריסה לבנייה: הזהות הטיפולית בצל מלחמה - הרצאה של יעל מגל

לחשוב תחת אש – פתיחת הערב וחיפוש אחר משמעות

ערב העיון נפתח באווירה שניכר היה כי קשה לנתק אותה מהמציאות הישראלית של התקופה. שי, שפתח את המפגש, לא ניסה לייפות את הדברים אלא דיבר ישירות אל תוך הטלטלה שחווים הנוכחים – מציאות שבה לרגעים נאחזים בתקווה, ולרגעים רבים אחרים שוקעים לייאוש ולחשש מאסון. בתוך המטוטלת הזו, הוא הציב את השאלה המרכזית שתלווה את הערב כולו: כיצד ניתן כמטפלים לאחוז באמונה בימים של מלחמה? האמונה, כפי שנוסחה כבר בדקות הראשונות, אינה אופטימיות פסיבית, אלא עמדה נפשית עיקשת שמסרבת לוותר על החיפוש אחר האמת הרגשית גם כשהאימה סביב גדולה. עצם ההתעקשות להתכנס, לדבר ולחלום עבור המטופלים, הוצגה כניצחון של החיים הנפשיים על הקיפאון.

ד"ר מאיר שטיינבוק, שהמשיך את דברי הפתיחה, העניק לתחושות הללו עוגן היסטורי מתוך משנתו של דונלד ויניקוט. הוא חזר אל תקופת הבליץ בלונדון במהלך מלחמת העולם השנייה, והזכיר את הדיון שהתקיים בחברה הפסיכואנליטית הבריטית בשאלה האם להפסיק את העבודה הקלינית בשל סכנת ההפגזות. תשובתו של ויניקוט הייתה פשוטה: יש לרדת למקלט ולהמשיך את הישיבה שם. שטיינבוק הדגיש כי לא מדובר רק בהנחיה פרקטית, אלא בעמדה טיפולית עמוקה: עצם ההתעקשות על המשך החשיבה תחת איום מייצרת בעצמה מרחב מחזיק בתוך מציאות של סכנה.

ההישרדות הנפשית, לפי תפיסה זו, אינה תלויה רק בחוסן פנימי מבודד אלא ביציבותה של הסביבה העוטפת. שטיינבוק ציטט מתוך שידורי הרדיו של ויניקוט מימי המלחמה, בהם הסביר כי ילדים יכולים לשאת מידה רבה של הפצצות כל עוד הבית נשאר מקום בטוח וההורים שומרים על קור רוח. אמירה זו מניחה תשתית מנחמת ומחייבת גם יחד: טראומה חיצונית אינה בהכרח הרסנית לחלוטין, אם הסביבה האנושית שומרת על יציבותה. בהקשר זה, מרכז ויניקוט, הפועל מעל עשור וחצי, הוצג כמרחב ששואף להוות סביבה אנושית כזו עבור קהילת המטפלים – בית מקצועי שיאפשר התפתחות גם כשהאדמה החיצונית רועדת.

כשהקיר נופל בחדר הטיפולים – שבר המסגרת

כשיעל מגל החלה את הרצאתה, היא לקחה את המושגים התיאורטיים של סביבה ותמיכה והורידה אותם אל קרקע המציאות של הקליניקה בימי מלחמה. היא פתחה בציטוט של אלבר קאמי המדבר על כך שהדרך לחיות בעולם חסר חופש היא להיות כה חופשי עד שעצם קיומך הופך למרד. אולם, במציאות של ה-7 באוקטובר, ההזמנה לחופש פנימי נראתה מנותקת. כשהמסוקים עם הפצועים חגו מעל הקליניקה שלה, החרדה לבניה המגויסים שאבה אותה למצב הישרדותי בסיסי שלא הותיר מקום למרחבים של יצירתיות. במונחים ויניקוטיאניים, חוויית המשכיות ההוויה נקטעה באלימות על ידי המציאות.

הפגיעה בביטחון הקליני לא הייתה רק מטפורית, אלא מוחשית. מגל תיארה כיצד המסגרת הטיפולית השתנתה ללא היכר. בהיעדר ממ"ד, היא נאלצה להודיע לכל מטופל כי במקרה של אזעקה הם יצאו יחד לחדר המדרגות וישהו שם עם השכנים. הפרטיות והביטחון הבסיסי הופקעו. החוץ פלש פנימה גם דרך הקולות: "הסאונד אובייקט" הייחודי של החדר – זה שמורכב בימים כתיקונם משקט משותף וציוץ ציפורים – התחלף ברעש מחריש אוזניים של פיצוצים ומסוקים.

במצב זה, התרחשה התמוטטות של ההפרדה המגנה בין מטפלת למטופל. מגל מצאה את עצמה דרוכה, קופצת מכל רחש, וחושפת את חרדתה מול המטופלים. הרצון לשותפות גורל ולמגע אנושי הוביל אותה לשתף מטופלים בדאגתה לשני בניה הלוחמים – תגובה שהיא מעידה עליה בדיעבד כצורך אישי שלה בהישענות, בבחינת "הקיר הנופל" בין השניים שיושבים יחד באזעקה. היא הישירה מבט אל השבריריות של העמדה הטיפולית: החדר הפך לשדה קרב, והמטפלת מצאה את עצמה פגיעה וחרדה, מנסה לייצר קרקע ללא קירות.

אובדן המילים האנליטיות והכתיבה כחבל הצלה

שבירת המסגרת הפיזית לוותה במשבר עמוק בזהות המקצועית. מגל שיתפה כי בימים שלאחר פרוץ המלחמה, חשיפת שמו של המפקד של בנה בין ההרוגים הביאה אותה להתפרצות בכי, שלאחריה מנגנון של ניתוק כפה את עצמו עליה כדי לאפשר לה לתפקד. במקביל, בעוד קהילת המטפלים התגייסה לספק מענה ראשוני לניצולים ולמפונים באמצעות כלים של ייעוץ ממוקד טראומה, היא חשה אובדן דרך.

ההתגייסות הזו, אף שהייתה מרשימה, הותירה אותה בתחושה שחסרים לה כלים. היא ניסתה ליישם המלצות לייעוץ טראומה שלא באמת תאמו את מי שהיא כמטפלת, רק כדי שיהוו עוגן אל מול המפגש הישיר עם מטופל שסיפר איך הסתתר במקלט מפני מחבלים. בהדרגה, היא החלה לאבד אמון באוצר המילים הפסיכואנליטי שעמלה שנים לבסס. הכלים של חקירת הלא-מודע נדמו חסרי תוקף מול הקטסטרופה המיידית.

הדרך חזרה אל הזהות האנליטית עברה דרך המקלדת. מגל תיארה כיצד ההזמנה לכתוב מאמר על קורותיה כאנליטיקאית במלחמה השיבה בה מעט יצירתיות. פעולת הכתיבה אילצה אותה להתעמת עם הקושי לתת ייצוג מילולי לחוויות מטלטלות – קושי שהזכיר לה אירוע ילדות שבו חבר לכיתה התאבד, וסביבתה הדחיקה את הכאב לטובת נרטיב גבורה. הכתיבה תפקדה כמרחב מעבד שעזר לנפש להתארגן מחדש. האסוציאציות שעלו בה לא היו הסחת דעת, אלא ההוכחה החיה לכך שהנפש שלה מסוגלת שוב להתבונן פנימה.

אינטואיציה ומחשבות פרועות – ביון כמצפן בתוך הכאוס

בנקודת השבר שבה נדמה היה שהתיאוריה קורסת, מגל חזרה לחשיבתו של וילפרד ביון. היא הסבירה שביון לא כפה סכמות פרשניות, אלא עודד את תלמידיו לחשוב בעצמם ולהיות "ללא זיכרון וללא תשוקה". עמדה זו דורשת מהמטפל להשיל מעליו את הידוע מהעבר (זיכרון) ואת הרצונות לעתיד (תשוקה), כדי להיות פנוי למפגש נקי בהווה. כשהמטפל נאחז נואשות בתשוקה – למשל, התשוקה המובנת להציל את המטופל מהכאב – הוא עלול לפספס את האמת הרגשית כפי שהיא מופיעה בכאן ועכשיו.

אל מול מציאות שומטת קרקע שבה החושים הרגילים מוצפים בחרדה, מגל הזכירה כי ביון מציע להישען על אינטואיציה ממושמעת – חוש קליני שמתפתח לאורך שנות הכשרה ואנליזה אישית, המאפשר למטפל לתפוס את המתרחש בנפשו של המטופל מעבר למילים. בהקשר זה היא התעכבה על מקומן של “מחשבות פרועות”. מחשבות אלו, שצצות לפתע בתודעת המטפל, אינן הסחת דעת; לעיתים קרובות הן הייצוג היחיד של חומרים נפשיים קדומים של המטופל, חומרים שהוא טרם מצא להם שפה. כאשר המטפל קשוב למחשבות הללו ללא צנזורה, הוא יכול להתחיל לתת צורה למה שטרם קיבל שפה עבור המטופל.

תהליך זה מתחבר ישירות למושג ה"חלימה" של ביון, המוגדרת כאופן החשיבה העמוק ביותר המאפשר לעבד חוויות גולמיות. כשהמציאות היא קטסטרופה, יכולת החלימה של המטופל נהרסת והוא נותר באימה חסרת שם. כאן הוצג חיבור עדין בין התיאוריות: ההחזקה הוויניקוטיאנית נוצרת גם דרך החלימה הביוניאנית – הנכונות של המטפל להשתמש במיינד שלו כדי להמשיך את החלימה שנקטעה, ולעבד עבור המטופל את מה שעדיין בלתי נסבל.

מאמונה פסיבית למאבק – בנייה מחדש דרך קהילה

כדי להמחיש כיצד משתקמת האמונה בתהליך הטיפולי, מגל הביאה דוגמה קלינית מתחילת דרכה המקצועית. היא סיפרה על "רות", מטופלת שהגיעה אליה אפופה בייאוש וחיפשה אחיזה בחיים. מגל, כאנליטיקאית מתהווה, חוותה באותו טיפול התרסקויות חוזרות של ביטחונה המקצועי. היא נאבקה באופן אקטיבי מול עוצמות הייאוש של רות, בניסיון להתעקש על החיים גם אם הדבר חרג מכללי הטכניקה הנוקשים. בסופו של דבר רות בחרה לעבור להתגורר במקום מרוחק, החלטה שמגל מפרשת היום לא כקטיעה של הטיפול, אלא כיכולת חדשה של רות להקשיב לאינטואיציה שלה.

הסיפור של רות שימש כדי לחדד את מהותה של האמונה בפסיכואנליזה. אין מדובר באמונה פסיבית ושקטה, אלא בעמדה אקטיבית ונאבקת. זוהי תנועה מתמדת שנוצרת מחדש בכל פעם שמתעמתים עם אובדן וייאוש. מקור השראה נוסף לכך הוא סיפורו של ביון עצמו, שחווה טראומה קשה כקצין שריון במלחמת העולם הראשונה. חוויות האימה ההן הפכו ברבות הימים לחומר הגלם שממנו ניסח את פונקציית אלפא – היכולת להפוך חומרים גולמיים למשמעות. יש בכך מסר קליני צלול: בתנאים הנכונים, גם הקטסטרופה החמורה ביותר יכולה להניע התפתחות נפשית.

עם זאת, אף מטפל אינו יכול לשאת זאת לבדו. מגל שיתפה כיצד, בזמן שהבית הלאומי קרס, קהילת המטפלים, הקולגות ומסגרות כמו מרכז ויניקוט, תפקדו כמערכת תמיכה מיידית. ההדרכה המקצועית שקיבלה מאנליטיקאית בלונדון, והשייכות לקבוצת למידה, השיבו לחיים את היכולת שלה להכיל. ההשתייכות הקבוצתית הזו, כך הדגישה, אינה רק העברת ידע; היא הערובה לשמירה על שפיות אל מול המציאות הקיצונית, והיא שמאפשרת לבסס את הזהות הטיפולית פעם אחר פעם.

הד ציבורי לטראומה אישית – תובנות מהדיון הפתוח

החלק האחרון של הערב הוקדש לדיון פתוח, והמחיש עד כמה הרעיונות שהוצגו נגעו בעצבים החשופים של היושבים בקהל. אילונה, מטפלת מהצפון, שיתפה כיצד קולות הארטילריה מהווים את פסק הקול היומיומי של חייה בעודה מנסה לטפל באחרים. היא תיארה את השחיקה הכרוכה בטיפול בניצולי עוטף עזה: לאחר חודשים ארוכים שבהם המטופלים החלו להשתקם ולחזור לבתיהם, פרצה שוב לחימה עצימה בחזית הצפונית שפירקה את הביטחון שנבנה. כדי להסביר את תחושתה היא השתמשה במיתוס של סיזיפוס – הדחיפה המייסרת של אבן השיקום במעלה ההר, רק כדי לראות אותה מתרסקת מטה שוב ושוב. היא הודתה ביושר עד כמה הניסיון לקרקע בסביבה שאין בה קרקע גובה ממנה מחיר כבד.

גלית, מטפלת באומנות העובדת עם נוער בסיכון, הוסיפה כי חוויית הכאוס מלווה באופן תמידי מטופלים עם טראומות עבר, ללא קשר למלחמה הנוכחית. תהליך ההחלמה, ציינה, תמיד כולל ריקוד של התקדמות ונסיגה. היא הדהדה את דבריה של מגל על השבריריות של ה"אמת" בחדר הטיפולים בימים אלו, ושיתפה בקושי לשמור על נוכחות ועל חיבור למסגרת הטיפולית אל מול ההצפה הכללית.

את הדיון חתמה סמדר שטיינברג בווידוי מקצועי נוקב. היא סיפרה כיצד בימים הראשונים למלחמה, לנוכח שטף הקורסים לייעוץ ממוקד טראומה, חשה לרגע שכל הידע האנליטי שלה איבד תוקף. אך כשהגיעה אליה המטופלת הראשונה ששרדה את הטבח בעוטף, התרחש בדיוק ההפך. באותו רגע מטלטל, סמדר הבינה שדווקא השנים הארוכות של ההכשרה, ההתבוננות, והיכולת להחזיק כאב נפשי, הן שאפשרו לה לשאת את האימה ולהיות שם עבור המטופלת. נימה אישית ומקצועית זו חתמה את הדיון, והותירה את תחושת ההחזקה להדהד בקרב המשתתפים גם לאחר סיום המפגש.