קבוצות תמיכה למטפלים עם הפרעות נפשיות

מטפלת המאובחנת עם טראומה מורכבת חיפשה קבוצת תמיכה לאנשי מקצוע כמוה. עשרות מטפלות הזדהו, אבל כמעט שלא נמצאו המלצות על מסגרות מתאימות. מחקרים חושפים את המתח שבין הזהות המקצועית להתמודדות הנפשית האישית, ובעולם כבר פועלות קבוצות ייעודיות. בישראל, לעומת זאת, קשה למצוא מסגרות כאלה.

עשרות מטפלות הזדהו עם בקשה שפורסמה בקבוצת פייסבוק לאנשי טיפול. כמעט אף אחת מהתגובות, לפי התיאור שהגיע אלינו, לא כללה הפניה לקבוצת תמיכה מתאימה.

המטפלת שכתבה את הפוסט נמצאת בשנות השלושים המאוחרות לחייה. היא בעלת תואר שני טיפולי, מקבלת הדרכה מקצועית, נמצאת בטיפול בעצמה ומתמודדת עם טראומה מורכבת, CPTSD. היא הדגישה שהיא מוחזקת היטב מבחינה טיפולית ומקצועית.

היא לא חיפשה עוד טיפול או הדרכה. היא ביקשה למצוא קבוצת תמיכה למטפלים שמתמודדים בעצמם עם אבחנה פסיכיאטרית. מקום שבו אפשר לפגוש אנשים שמכירים את שני הצדדים של חדר הטיפול.

התגובות אינן סקר מייצג, וייתכן שקיימות קבוצות פרטיות שאינן מפרסמות את עצמן. ובכל זאת, הפוסט הציף שאלה מעניינת: כיצד ייתכן שאנשי מקצוע שעוסקים מדי יום בבריאות הנפש מתקשים למצוא מרחב שבו יוכלו לדבר על ההתמודדות הנפשית שלהם עצמם, דווקא עם אנשים שמבינים את עולמם המקצועי?

כשהאבחנה נמצאת משני צדי חדר הטיפול

פסיכולוגית שמתמודדת עם דיכאון עשויה לעזור למטופלת לזהות מחשבות של חוסר ערך, ובאותו שבוע להתמודד עם מחשבות דומות בעצמה. מטפל שחי עם טראומה מורכבת יכול להכיר היטב את מנגנוני ההימנעות, ההצפה והעוררות הגופנית, ועדיין לחוות אותם בחייו האישיים.

הידע המקצועי אינו מעניק חסינות מפני סבל נפשי. אפשר להבין כיצד פועלת חרדה ועדיין לחוות התקף חרדה. אפשר ללמד ויסות רגשי ולהזדקק בעצמך לעזרה בוויסות. ההיכרות עם התיאוריה אינה מבטלת את החוויה האנושית.

אבל עבור חלק מאנשי הטיפול נוסף לקושי הנפשי עצמו גם החשש מהמשמעות שעמיתיהם יעניקו לו.

מה תחשוב המדריכה אם אספר לה על האבחנה שלי? האם מנהלת המרפאה תתחיל לבחון אחרת כל החלטה מקצועית? האם קושי רגיל מול מטופל יפורש פתאום כביטוי למצבי הנפשי? ומה יקרה אם ארצה לשתף בתקופה שבה מצבי מחמיר?

אלה אינן שאלות שכל מטפל שואל את עצמו. יש מקומות עבודה תומכים, מדריכים קשובים ועמיתים שאפשר לסמוך עליהם. ובכל זאת, מחקרים מראים שההתלבטות סביב חשיפת קשיים נפשיים במקום העבודה אינה נדירה.

מחקר אמריקאי שבחן 77 אנשי בריאות הנפש שהתמודדו בעצמם עם הפרעה נפשית מצא שכשליש מהם לא סיפרו על ההתמודדות האישית לאף אחד מעמיתיהם. חלק מהמשתתפים ראו בניסיונם האישי משאב מקצועי, אך אחרים חששו מהשלכות החשיפה.

סקירה שיטתית שפורסמה בשנת 2022 וכללה תשעה מחקרים מצאה שאנשי בריאות הנפש נטו לחשוף מצוקה נפשית פחות במקום העבודה מאשר במעגלים החברתיים שלהם. החשש מסטיגמה ומהשלכות מקצועיות היה אחד הגורמים שהשפיעו על החלטתם.

חשוב להבחין בין מצוקה נפשית לבין הפרעה פסיכיאטרית מאובחנת. המחקרים אינם עוסקים כולם באותה אוכלוסייה, ומצוקה זמנית אינה זהה להתמודדות ממושכת עם דיכאון, הפרעה דו קוטבית או טראומה מורכבת. אבל השאלה אם בטוח לדבר על הקושי האישי בסביבה המקצועית משותפת לרבות מההתמודדויות האלה.

והחשש מחשיפה הוא רק חלק מהמורכבות.

כאשר מטופלת מספרת על חוויה שהמטפלת מכירה מחייה האישיים, עשויה להיווצר הבנה עמוקה במיוחד. הניסיון האישי יכול לתרום לאמפתיה ולרגישות, אך במקרים מסוימים גם לעורר הזדהות יתר, הצפה או קושי להבחין בין החוויה האישית לזו של המטופלת.

מחקר איכותני שפורסם בבריטניה ביולי 2026, שהתבסס על ראיונות עם שישה מטפלים בעלי ניסיון אישי בהתמודדות נפשית, תיאר את המורכבות הזאת. המשתתפים סיפרו כיצד ניסיונם האישי השפיע על הקשר הטיפולי, לעיתים לטובה ולעיתים תוך יצירת עומס רגשי ואתגרים סביב גבולות מקצועיים.

אבחנה פסיכיאטרית אינה קובעת כשלעצמה את כשירותו של אדם לטפל באחרים. היכולת המקצועית תלויה בתפקוד בפועל, בשיקול הדעת, בשמירה על גבולות וביכולת לזהות מתי נדרשת עזרה או התאמה.

אבל גם מטפלים שמתפקדים היטב, מקבלים טיפול והדרכה ונוהגים באחריות מקצועית עשויים להרגיש שחסר להם משהו.

בטיפול אישי אפשר לעסוק בטראומה. בהדרכה אפשר לבחון כיצד היא משפיעה על העבודה. אבל היכן אפשר לפגוש מטפלים אחרים שמכירים גם את החיים עם אבחנה פסיכיאטרית וגם את האחריות הכרוכה בעבודה טיפולית?

הפסיכיאטרית שחיפשה קבוצה ולא מצאה

הפסיכיאטרית הגרמנייה אסטריד גזינה פרייזן מכירה את השאלה הזאת מקרוב.

פרייזן מתמודדת עם הפרעה דו קוטבית. בראיון שפורסם במרץ 2025 בביטאון הרופאים של שלזוויג הולשטיין, היא סיפרה שבמשך שנים התקשתה להשלים עם האבחנה שלה. לאחר אפיזודה מאנית קשה בשנת 2010, החלה לקבל את משמעות ההתמודדות ואת הצורך בטיפול מתאים.

מלבד הטיפול התרופתי והליווי הפסיכיאטרי, היא גילתה עד כמה חשוב לה לפגוש אנשים שחיים עם אותה הפרעה. בתחילה העזה להשתתף רק באופן אנונימי בפורום מקוון. שם שמעה אנשים אחרים מתארים חוויות שהכירה מעצמה.

היא ידעה היטב מהי מאניה מבחינה רפואית. אבל לשמוע אדם אחר מספר מה עבר עליו היה שונה מאוד מלקרוא על התסמינים בספר לימוד.

בהמשך חיפשה פרייזן קבוצת תמיכה לרופאים שמתמודדים בעצמם עם הפרעה נפשית. היא לא מצאה קבוצה כזאת.

בשנת 2014 הקימה יחד עם שתי עמיתות יוזמה בשם Selbst Betroffene Profis, כלומר אנשי מקצוע שהם עצמם מתמודדי נפש.

הקבוצה הוקמה במסגרת החברה הגרמנית להפרעות דו קוטביות, והיא מיועדת בעיקר לאנשי מקצוע בתחומי הרפואה, הפסיכולוגיה, העבודה הסוציאלית והמקצועות הטיפוליים שמתמודדים בעצמם עם הפרעה דו קוטבית. היא אינה קבוצת תמיכה כללית לכל האבחנות הפסיכיאטריות.

היוזמה מציעה קשר עם עמיתים, תמיכה אישית ומפגשי עזרה עצמית מקוונים. אפשר לפנות אליה גם באופן אנונימי.

בראיון משנת 2025 סיפרה פרייזן שהקבוצה גדלה ליותר מ־80 חברים. בשנת 2019 זכתה היוזמה בפרס על פעילותה להפחתת סטיגמה.

מה שמעניין בסיפור שלה אינו רק מספר המשתתפים, אלא הסיבה להקמת הקבוצה. פרייזן כבר הייתה רופאה בעלת ידע מקצועי, קיבלה טיפול ונעזרה באנשים אחרים שהתמודדו עם אותה הפרעה. ובכל זאת, היא הרגישה שחסר לה מרחב שבו אפשר לדבר גם על המשמעות המקצועית של החיים עם האבחנה.

פרייזן סיפרה שהתגובות לחשיפת האבחנה שלה נעו מתמיכה ועד דחייה, ושלעיתים הרגישה שעמיתיה מייחסים לה פחות יכולות מקצועיות מבעבר.

הרעיון להקים קבוצות כאלה אינו חדש. כבר בשנת 1995 פורסם מאמר בשם Helping the Helpers, שתיאר את הצורך בתמיכה הדדית בין אנשי בריאות הנפש שמתמודדים בעצמם עם הפרעות נפשיות. המחברים הצביעו על מלכוד: חשיפה עלולה להוביל לסטיגמה, ואילו הסתרה עלולה למנוע תמיכה והתאמות נחוצות.

סקירה שיטתית נוספת, שפורסמה בשנת 2025 והתבססה על 14 מחקרים, הדגישה את חשיבותם של קשרים תומכים, טיפול אישי והדרכה שאינה שיפוטית עבור מטפלים בעלי ניסיון אישי בהתמודדות נפשית.

עם זאת, הראיות המחקריות לגבי יעילותן ארוכת הטווח של קבוצות עמיתים ייעודיות עדיין מוגבלות. קבוצת תמיכה אינה תחליף לטיפול נפשי או להדרכה מקצועית, ואין סיבה להציג אותה כפתרון לכל קושי.

אבל היא עשויה להציע דבר שטיפול אישי אינו בהכרח מספק: תחושת שייכות לקהילה של אנשים שחיים במציאות דומה.

בישראל יש קבוצות למטפלים, אבל קשה למצוא קבוצות למטפלים שהם גם מתמודדי נפש

בישראל פועלות קבוצות הדרכה, קבוצות עמיתים ומסגרות תמיכה לאנשי מקצוע. חלקן עוסקות בשחיקה, בטראומה משנית ובעומס הרגשי הכרוך בעבודה טיפולית.

עמותת קהילנו, למשל, מפרסמת קבוצות חוסן לאנשי מקצועות הטיפול והרפואה, המתייחסות גם לטראומה האישית שהמשתתפים עשויים לשאת.

אלה מסגרות חשובות, אבל הן אינן בהכרח זהות לקבוצת עמיתים המיועדת במפורש לאנשי טיפול שמתמודדים בעצמם עם אבחנה פסיכיאטרית.

שחיקה מקצועית אינה זהה לדיכאון קליני. טראומה משנית בעקבות חשיפה למצוקת מטופלים אינה בהכרח דומה להתמודדות אישית מתמשכת עם CPTSD. אלה חוויות שעשויות לחפוף זו לזו, אבל אינן תמיד מצריכות את אותו סוג של תמיכה.

בחיפוש אחר מסגרות ישראליות לא הצלחנו לאתר פרסום פומבי עדכני של קבוצה פעילה שמיועדת במפורש לאנשי טיפול בעלי אבחנה פסיכיאטרית.

אין פירוש הדבר שקבוצות כאלה אינן קיימות בישראל. ייתכן שהן פועלות בדיסקרטיות, במסגרת מקצועית מצומצמת או באמצעות קשרים אישיים בין מטפלים. דווקא משום שהמשתתפים עשויים לחשוש מחשיפת מצבם הנפשי, אפשר להבין מדוע חלק מהמסגרות אינן מפרסמות את עצמן באופן פומבי.

אלא שהדיסקרטיות, חשובה ככל שתהיה, יוצרת קושי נוסף. אדם שמחפש קבוצה מתאימה אינו יכול להצטרף למסגרת שהוא אינו יודע על קיומה.

ויש הבדל בין קבוצת תמיכה למתמודדי נפש לבין קבוצה שבה כל המשתתפים הם גם אנשי טיפול. בקבוצה הראשונה אפשר לדבר על ההתמודדות האישית. בשנייה אפשר לעסוק גם בשאלות שאנשים מחוץ למקצוע לא תמיד מכירים: החשש מהשפעת האבחנה על המעמד המקצועי, ההתלבטות סביב חשיפה בפני מדריך או מעסיק, והאחריות לשמור על גבולות טיפוליים בתקופות של קושי אישי.

הצרכים האלה אינם מעידים בהכרח על בעיה בתפקוד המקצועי. הם מבטאים את המורכבות של חיים בשתי זהויות, שלעיתים החברה נוטה להפריד ביניהן: האדם שמעניק טיפול והאדם שנזקק לו.

ייתכן שהקושי למצוא קבוצות כאלה בישראל נובע ממחסור במסגרות ייעודיות, וייתכן שחלקו קשור לכך שקבוצות קיימות אינן נגישות מספיק למי שמחפש אותן. בהיעדר מיפוי מסודר, קשה לדעת מה היקף הפער.

אבל הפוסט שהוביל לכתבה הזאת ממחיש את משמעותו האנושית.

המטפלת שפרסמה אותו טרחה להדגיש שהיא מקבלת טיפול, נמצאת בהדרכה ומוחזקת היטב. היא לא חיפשה תחליף לאחריות המקצועית שלה, וגם לא ביקשה שיפטרו אותה מהקשיים המלווים את עבודתה.

היא ביקשה לפגוש אנשים שמכירים את המציאות שלה.

עשרות מטפלות אחרות הזדהו עם הבקשה. בגרמניה כבר פועלת קבוצה שנולדה מחיפוש דומה, גם אם היא מתמקדת בהפרעה דו קוטבית. בישראל עדיין קשה למצוא מידע נגיש על מסגרות מקבילות.

בעולם הטיפול מדברים הרבה על חשיבותו של קשר אנושי ועל הידיעה שאנחנו לא לבד בהתמודדות שלנו. דווקא עבור חלק מהאנשים שעוסקים בכך מדי יום, המקום שבו אפשר לחוות את התחושה הזאת לצד עמיתים למקצוע אינו תמיד ברור.

ואולי זה הדבר המעניין ביותר בפוסט ההוא: לא העובדה שמטפלת מתמודדת בעצמה עם הפרעה נפשית, אלא העובדה שכל כך הרבה מטפלות אחרות זיהו את עצמן בבקשה שלה, ומעטות כל כך ידעו לאן להפנות אותה.

מקורות ומחקרים

Boyd, J. E., Zeiss, A., Reddy, S., & Skinner, S. (2016). Accomplishments of 77 VA mental health professionals with a lived experience of mental illness. American Journal of Orthopsychiatry, 86(6), 610–619. https://doi.org/10.1037/ort0000208

Dumitru, A., & Brett, C. E. (2026). Therapists’ lived experience of mental ill health: An interpretative phenomenological analysis. Advances in Mental Health. https://doi.org/10.1080/18387357.2026.2669606

Dumitru, A., Wijnberg, L., & Brett, C. E. (2025). Resilience in practice: A systematic review of coping factors for therapists with lived experience of mental ill health. Mental Health Science, 3(4), Article e70031. https://doi.org/10.1002/mhs2.70031

Fishbein, S. M., Manos, E., & Rotteveel, J. (1995). Helping the helpers: A unique colleague support system for mental health professionals consumers. Journal of Psychosocial Nursing and Mental Health Services, 33(11), 41–43. https://doi.org/10.3928/0279-3695-19951101-08

Freisen, A. G. (2022). Changeover: How my lived experience changed my life, my work as a psychiatrist, and how it resulted in the establishment of a support group for prosumers in Germany. Psychological Services, 19(1), 55–57. https://doi.org/10.1037/ser0000487

Schnack, D. (2025, March 15). Man zählt nicht mehr zum Kreis der Auserwählten [Interview with A. Freisen]. Ärzteblatt Schleswig-Holstein. https://www.aeksh.de/aerzteblatt/artikel/detail/man-zaehlt-nicht-mehr-zum-kreis-der-auserwaehlten

Zamir, A., Tickle, A., & Sabin-Farrell, R. (2022). A systematic review of the evidence relating to disclosure of psychological distress by mental health professionals within the workplace. Journal of Clinical Psychology, 78(9), 1712–1738. https://doi.org/10.1002/jclp.23339

מידע על מסגרות התמיכה:

החברה הגרמנית להפרעות דו קוטביות, קבוצת Selbst Betroffene Profis:
https://dgbs.de/bipolare-stoerung/fuer-betroffene-profis/selbst-betroffene-profis

עמותת קהילנו:
https://www.kehilanu.org/copy-of-ticb