מאי גולן וגילה אלמגור: כשהצלחה לא מרפאת תחושת נחיתות

ילדה קטנה ושחקנית גדולה

הראיון של גילה אלמגור לחדשות 12 לא היה רק עוד רגע טלוויזיוני על חשבון עבר משותף. הוא נגע במקום הרבה יותר חשוף. ילדה מדרום תל אביב, שגדלה בתוך מציאות חברתית לא פשוטה, פוגשת את אחת הנשים הכי מזוהות עם התרבות הישראלית. היא נכנסת אל בית אחר, סלון אחר, שפה אחרת, מעמד אחר. מבחינת אלמגור, לפי דבריה, זה היה סיפור של ראייה, עזרה, פתיחת דלת ותמיכה. מבחינת מאי גולן, לפי דברים שאמרה בעבר, אותו קשר קיבל עם השנים משמעות אחרת לגמרי. לא הצלה, אלא פטרונות. לא חסד, אלא מבט מלמעלה.

כאן מתחיל הסיפור הפסיכולוגי המעניין באמת. מאי גולן כבר איננה אותה ילדה. היא הגיעה עד שולחן הממשלה, הפכה לדמות ציבורית מוכרת, מדברת אל מצלמות, יושבת במוקדי כוח. ובכל זאת, הסיפור הישן הזה ממשיך לבעור במרחב הציבורי שסביבה כאילו שום תפקיד, שום מעמד ושום כוח לא הצליחו לכבות אותו. לפעמים ההצלחה הגדולה ביותר אינה מרפאת את הילד שבתוכנו, אלא רק נותנת לו מיקרופון גדול יותר.

צריך לומר זאת בזהירות, אבל לא בפחדנות. זה לא מאמר שמאבחן את מאי גולן. אין דרך רצינית לאבחן אדם מרחוק, וזה גם לא התפקיד של טקסט ציבורי. אבל כן אפשר לקרוא את הסיפור דרך דינמיקה מוכרת של רגשי נחיתות. לא ככינוי גנאי, אלא כמנגנון רגשי וחברתי. אדם שמגיע לעמדת כוח, אך ממשיך להתנהל כאילו הוא עדיין צריך להוכיח למישהו שהוא לא קטן ממנו.

הסיפור של גולן ואלמגור חשוב דווקא משום שהוא לא רק סיפור פרטי. הוא סיפור על ישראליות, על מעמד, על אשכנזיות כסמל תרבותי, על מי שנולד לתוך סלון מוכר ועל מי שהוזמן אליו מבחוץ. וכאשר הזמנה כזו אינה מתעכלת, היא יכולה להפוך שנים אחר כך לא להוכחה של אהבה, אלא לתזכורת בלתי נסבלת לכך שפעם היית צריך שמישהו יפתח לך את הדלת.

אדלר והכוח של רגשי נחיתות

אלפרד אדלר הבין משהו חשוב מאוד על בני אדם. רגשי נחיתות אינם חריג. הם אינם תקלה. הם חלק מן החוויה האנושית הבסיסית. כל ילד מתחיל את חייו מתוך תלות, חוסר אונים וצורך באחרים. השאלה אינה אם אדם חווה נחיתות, אלא מה הוא עושה איתה. אצל אדם אחד היא הופכת למאמץ, התפתחות, קשר ותרומה. אצל אדם אחר היא הופכת למאבק מתמשך על עליונות, שליטה ונקמה סמלית בכל מי שמזכיר לו שפעם הרגיש קטן.

זו בדיוק הסיבה שאדלר רלוונטי כל כך לסיפור הזה. רגשי נחיתות אינם תמיד נראים כמו ביישנות. לפעמים הם נראים כמו התקפה. הם יכולים להופיע כצעקנות, כוחנות, צורך בלתי פוסק להשיב, להוכיח, לנצח, לא לתת לאף אחד לדבר מלמעלה. אדם יכול להיראות חזק מאוד מבחוץ, אבל החוזק הזה כולו מאורגן סביב פחד עמוק שמישהו יחשוף שהוא עדיין לא באמת שייך.

במובן הזה, ההצלחה אינה בהכרח סותרת רגשי נחיתות. לפעמים היא דווקא מעצימה אותם. ככל שאדם עולה גבוה יותר, כך הוא עלול לחוש ביתר חריפות את המרחק בין המקום שממנו בא לבין המקום שאליו נכנס. התפקיד החדש אינו מוחק את הזיכרון הישן. להפך, הוא יכול להפוך את הזיכרון לדרוך יותר. עכשיו, כשכולם מסתכלים, אסור שיראו את הילדה שהוזמנה לבית של אחרים. אסור שיזכרו את הרגע שבו היא הייתה תלויה בטוב לבה של אישה חזקה, מוכרת, מבוססת.

כאן נכנסת הבושה. בושה אינה רק תחושה לא נעימה. בושה אומרת לא רק שנעשה לי משהו קשה, אלא שמשהו בי נחשף כקטן, חלש או נזקק. כאשר אדם אינו מסוגל לשאת את הזיכרון הזה, הוא עלול להפוך אותו לזעם. הזעם מאפשר לו לעמוד זקוף. הוא אומר לעצמו: לא הייתי נזקק, הם היו מתנשאים. לא קיבלתי עזרה, השתמשו בי. לא הייתי ילדה שראו בה פוטנציאל, הייתי חיית מחמד של האליטה. אולי יש במשפט הזה אמת רגשית. אבל כאשר זו הופכת לאמת היחידה, היא מתחילה לכלוא את האדם בתוך אותו עלבון שממנו ביקש להשתחרר.

פעם גילה אלמגור, היום בנימין נתניהו

כדי להבין את העומק של הסיפור, צריך לראות שגילה אלמגור אינה רק גילה אלמגור. בתוך הדרמה הזו היא מתפקדת כסמל. אישה אשכנזייה, תרבותית, ותיקה, שחקנית גדולה, חלק מן הקאנון הישראלי. בית, במה, עברית, קשרים, ממסד. כל מה שמסמן את ישראל הישנה, זו שיודעת לדבר בביטחון, לפתוח דלתות, לתת חסות, לזהות כישרון, וגם להישאר בעלת הבית של הסיפור.

שנים אחר כך, אפשר לראות כיצד אותה תבנית עוברת לזירה אחרת. במובן מסוים, בזירה הפוליטית של היום זו כבר לא גילה אלמגור, אלא בנימין נתניהו. גם הוא אינו רק אדם פרטי בתוך הסיפור הפוליטי של גולן, אלא דמות סמכות עצומה. אשכנזי, משכיל, בן למשפחה מוכרת, איש של מרכז הכוח הישן, מי שמחזיק בידיו הכרה, קידום, שייכות והדרה. פעם זו הייתה האישה שפתחה את דלת הבית. היום זה האיש שיושב בראש הפירמידה הפוליטית. בשני המקרים השאלה אינה רק מה נאמר עכשיו, אלא מי רשאי להסתכל על מי מלמעלה.

זו אינה טענה עדתית פשוטה. לא כל אשכנזי הוא אליטה, ולא כל מזרחי הוא מודר. החיים מורכבים יותר. אבל בישראל, אשכנזיות מסוימת עדיין מתפקדת כסמל. היא מסמלת שפה, נינוחות, שייכות מוקדמת, ביטחון בכך שהחדר שלך עוד לפני שנכנסת אליו. כאשר אדם שלא נולד לתוך העולם הזה מגיע אליו מאוחר, הוא יכול להצליח מאוד ועדיין להרגיש שאחרים מחזיקים במפתח הבלתי נראה.

בנקודה הזו, מאי גולן הופכת לדמות מעניינת דווקא משום שהיא לא מסתירה את הקרב. היא אינה מבקשת להיטמע בעדינות. היא תוקפת, מתריסה, נאחזת בזהות של מי שבאה מן הרחוב, מן השוליים, מן המקום שלא ספרו אותו. יש בזה כוח אמיתי. יש בזה גם אמת חברתית. בישראל היו וישנן היררכיות, פערים, מחיקות ומבטים מלמעלה. אבל השאלה הפסיכולוגית מתחילה במקום שבו פצע חברתי אמיתי הופך לזהות שאינה מאפשרת לאדם לראות גם את כוחו הנוכחי.

כי ברגע מסוים, מי שנלחמת באליטה כבר יושבת בתוך האליטה. מי שמדברת בשם מי שלא הוזמנו, כבר מוזמנת לכל חדר חשוב. ואז נשאלת השאלה הקשה: האם אפשר להמשיך לבנות זהות של מודרת, כאשר את כבר מחזיקה בכוח ממשי. האם אפשר להכיר בכך שהמאבק היה אמיתי, אבל המציאות השתנתה. או שהעלבון הישן חייב להישאר חי, כי בלעדיו מתפרקת כל השפה הפוליטית שעליה נבנה הכוח.

למה לפעמים קשה יותר לסלוח למי שעזר לנו

יש אנשים שקל להם יותר לשנוא את מי שפגע בהם מאשר להודות למי שעזר להם. פגיעה משאירה את האדם בעמדה של צדק. עזרה, לעומת זאת, מזכירה לו שהיה רגע שבו הוא נזקק. שהיה מישהו אחר עם בית, כסף, קשרים, מעמד או ביטחון, והוא היה הילד שהוזמן פנימה. עבור נפש שנבנתה סביב מלחמה בתחושת נחיתות, זה זיכרון בלתי נסבל.

זו אולי אחת הנקודות הכי טעונות בסיפור של גילה אלמגור ומאי גולן. אם אלמגור הייתה רק מי שפגעה, היה קל יותר לכעוס עליה. אבל לפי הסיפור שאלמגור מציגה, היא הייתה גם מי שעזרה. מי שפתחה דלת. מי שראתה ילדה. מי שהכניסה אותה אל ביתה. דווקא זה הופך אותה לדמות מסוכנת מבחינה רגשית. לא משום שעזרה היא דבר רע, אלא משום שמי שעזר לך מחזיק בידיו את הזיכרון של חולשתך.

כאן מתרחש לפעמים היפוך נפשי חריף. העזרה עוברת עיבוד מחדש כהשפלה. החסד הופך לפטרונות. היד המושטת הופכת למבט מתנשא. זה לא תמיד שקר. לפעמים באמת יש בחסד גם עליונות. לפעמים מי שעוזר אינו מבין עד כמה הוא נהנה מן המקום של המציל. לפעמים האדם החזק באמת אינו רואה עד כמה עצם הנדיבות שלו מסמנת את הפער. אבל לפעמים זו גם הדרך היחידה שבה המקבל מצליח להשתחרר מן החוב הרגשי. אם הוא יודה שהייתה שם גם עזרה, הוא יצטרך לשאת תודה. ואם הוא יישא תודה, הוא יצטרך להכיר בכך שפעם היה זקוק.

זו הסיבה שעלבון יכול להפוך למנגנון הגנה. הוא מאפשר לאדם לומר: אינני חייב לך כלום. לא היית טובה אלי, היית מתנשאת. לא הצלת אותי, השתמשת בי. לא ראית אותי, הצגת אותי. המשפטים האלה יכולים להכיל גרעין של אמת, אבל הם יכולים גם למחוק את כל מה שאינו מתאים לסיפור. ובמקום שבו אין מקום למורכבות, אין גם אפשרות להתפייס.

הטרגדיה היא שלא תמיד אדם רוצה צדק. לפעמים הוא רוצה שהעבר ייכנע. הוא רוצה שמי שפעם ראה אותו קטן יראה אותו עכשיו גדול, חזק, מסוכן, בלתי ניתן להקטנה. אבל העבר כמעט אף פעם לא נותן את ההתנצלות המדויקת שחיכינו לה. ואז האדם ממשיך לדבר אליו, להיאבק בו, להוכיח לו, גם כשהוא כבר עומד במקום שבו איש אינו יכול באמת לסלק אותו.

שייכות מאוחרת והחדר שכבר נכנסת אליו

יש אנשים שנכנסים לחדר, אבל לעולם אינם מרגישים שהחדר שלהם. הם מקבלים תפקיד, מעמד, הכרה וכוח, אבל משהו בתוכם ממשיך לפעול כאילו הדלת עדיין סגורה. זו אינה רק בעיה פרטית. זו תופעה חברתית עמוקה שאפשר לקרוא לה שייכות מאוחרת. האדם כבר נמצא במקום שאליו שאף להגיע, אבל נפשית הוא עדיין עומד בכניסה, בודק מי מסתכל עליו, מי מזלזל בו, מי חושב שהוא לא באמת שייך.

שייכות מאוחרת היא חוויה מוכרת מאוד אצל אנשים שעברו מעבר מעמדי חד. מי שהגיע לאקדמיה ממשפחה שלא הכירה את השפה האקדמית. מי שנכנס למקצוע יוקרתי בלי ההון התרבותי הנכון. מי שעלה מן השוליים אל המרכז, אבל המרכז המשיך להזכיר לו שהוא יוצא דופן. לפעמים גם כאשר העולם כבר אומר לך הצלחת, משהו בתוכך אומר: אל תירגע. עוד רגע יגלו שאתה לא באמת מכאן.

אצל מאי גולן, הסיפור הזה מקבל צורה פוליטית בולטת מאוד. היא לא רק הגיעה לחדר. היא בנתה קריירה שלמה סביב האמירה שהיא באה מן המקום שלא הוזמן לחדר. מדרום תל אביב, מן הזעם, מן הרחוב, מן האנשים שהאליטות לא אהבו לשמוע. זה נתן לה כוח. זה הפך אותה לקול חד, לעיתים בוטה, לעיתים בלתי נסבל עבור יריביה, אבל גם אפקטיבי מאוד עבור מי שמרגישים שהיא אומרת את מה שאחרים מסתירים.

אבל שייכות מאוחרת הופכת למלכודת כאשר האדם כבר בפנים, ועדיין חייב להמשיך לדבר כאילו הוא בחוץ. כי אם הוא יודה שהוא כבר בפנים, משהו בזהות הלוחמת שלו עלול להיחלש. אם הוא יכיר בכך שיש לו כוח, הוא יצטרך לקחת אחריות אחרת על האופן שבו הוא משתמש בו. ואם הוא יסכים לראות שגם האנשים שמולם נלחם אינם רק מדכאים, אלא לפעמים גם אנשים שעזרו, תמכו או פתחו דלת, הסיפור כולו יהפוך מורכב מדי.

זו הסכנה של זהות שנבנית סביב עלבון. עלבון אינו חייב להיות מומצא כדי להפוך למלכודת. לפעמים הוא נשען על חוויה אמיתית לחלוטין של השפלה, הדרה או מבט מלמעלה. אבל כאשר העלבון הופך למרכז הזהות, הוא מתחיל לדרוש נאמנות מוחלטת. הוא אינו מאפשר להשתנות. אינו מאפשר להודות. אינו מאפשר לראות שהאדם כבר אינו הילד החלש שהיה פעם. ואז ההצלחה אינה משחררת. היא רק מספקת עוד במה למלחמה הישנה.

רגשי נחיתות כסגנון פוליטי

הדבר המעניין באמת בסיפור הזה הוא לא השאלה אם מאי גולן הייתה צריכה להודות לגילה אלמגור. זו שאלה קטנה מדי. השאלה הגדולה היא כיצד רגשי נחיתות הופכים לסגנון פוליטי. איך חוויה של עלבון, בושה ופער מעמדי הופכת לשפה שלמה של התקפה, התרסה וחוסר יכולת להרפות. איך אדם שמחזיק כוח ממשי ממשיך לדבר כאילו הוא עדיין חסר כוח לחלוטין.

רגשי נחיתות אינם נעלמים כאשר אדם מקבל כוח. לפעמים הם רק מחליפים בגדים. במקום להופיע כבושה, הם מופיעים כהתקפה. במקום להופיע כתחושת קטנות, הם מופיעים כצורך להקטין בחזרה. במקום לבקש הכרה, הם דורשים כניעה. זו בדיוק הדינמיקה שאדלר זיהה כאשר דיבר על הקשר בין תחושת נחיתות לבין שאיפה לעליונות. כאשר האדם אינו מצליח לעבד את תחושת החסר, הוא אינו מסתפק בהתפתחות. הוא צריך לנצח את כל מי שמזכיר לו את החסר.

ולכן המאמר הזה אינו כתב הגנה על גילה אלמגור, וגם לא כתב אישום נגד מאי גולן. הוא ניסיון לומר דבר חד יותר: יש כאן סיפור שמדגים איך פצע חברתי אמיתי יכול להפוך במשך השנים למנגנון כוח. איך אדם יכול לצמוח מתוך עלבון, אבל גם להישאר נאמן לו עד כדי כך שהוא אינו מסוגל לראות שום דבר מלבדו. איך ההצלחה, במקום לרכך את הפצע, יכולה להפוך אותו לעמדה פוליטית קבועה.

מכאן גם מגיעה האחריות. אדם שנפגע בעבר ראוי להבנה. אדם שגדל בתחושת הדרה ראוי לכך שנקשיב לסיפורו. אבל אדם שהגיע לעמדת כוח כבר אינו רק הילד שנפגע. הוא גם מי שמשפיע על אחרים. הוא מדבר בשם ציבור, מקבל החלטות, מעצב אקלים רגשי ופוליטי. בשלב הזה, אי אפשר להמשיך לפעול רק מתוך הפצע ולבקש שכולם יראו בך רק קורבן.

אולי זו השאלה שהראיון של גילה אלמגור שם על השולחן. מה קורה לאדם שמנצח במציאות אבל ממשיך לחיות כאילו הפסיד בתוכו. מה קורה כאשר הילדה שהוזמנה פעם אל סלון של אחרים מגיעה עד שולחן הממשלה, אבל עדיין מרגישה שהיא צריכה להחזיר למישהו על המבט ההוא מלמעלה. ואולי השאלה הקשה מכולן היא זו: האם אפשר יום אחד להפסיק להילחם באנשים שמזכירים לנו מי היינו, ולהתחיל לשאול מי אנחנו רוצים להיות עכשיו.