קאפו בשואה: בין כפייה, כוח והישרדות

כשהשלטון הנאצי העביר את הכוח פנימה

תופעת הקאפו היא מן הפרקים המטלטלים ביותר בזיכרון השואה, לא רק מפני שהיא עוסקת באלימות, אלא מפני שהיא מערערת את המסגרת הפשוטה שבה נוח לנו לעתים לחשוב על מחנות הריכוז. הקורא בן הזמן הזה מבקש לא פעם קו ברור. מצד אחד תוקפן, מצד אחר קורבן. מצד אחד כוח, מצד אחר חוסר אונים. אבל המחנה הנאצי לא תוכנן רק כמקום של רעב, מחלה, עבודת כפייה והשפלה. הוא נבנה גם כמערכת של שליטה חברתית מתוחכמת שנועדה לפרק מבפנים את האפשרות של סולידריות, אמון ושייכות בין האסירים. בתוך המנגנון הזה מונו אסירים מסוימים לתפקידי פיקוח, ארגון, חלוקה, שמירה וענישה. המקורות המוסדיים המרכזיים מבהירים שהמערכת הזאת לא הייתה שולית ולא מקרית. היא הייתה חלק מן האופן שבו המחנות פעלו בפועל. אנשי האס אס השתמשו בבעלי תפקידים מקרב האסירים כדי להעמיק שליטה, לצמצם מגע ישיר, ולעורר תלות ופחד בין הכלואים עצמם.

מנקודת מבט פסיכולוגית, זהו רגע קריטי. כאשר אדם הנתון בעצמו לרעב, לאיום ולהשפלה מקבל לפתע כוח יחסי על אדם אחר, הוא אינו חדל להיות קורבן, אך הוא גם כבר איננו רק קורבן. הוא נכנס למרחב נפשי שבו הישרדות, פחד, בושה, תלות וכוח נקשרים זה בזה. מזון, חלוקת עבודה, גישה למנוחה, סדרי שינה, ואפילו הקלה רגעית מן האלימות, חדלים להיות רק משאבים חומריים. הם נעשים אמצעים של שליטה ושל השפעה על גורלו של הזולת. כאן מתגלה עומק האכזריות של המחנה. הטרור אינו נשאר חיצוני. הוא מחלחל לתוך היחסים עצמם, ומכריח בני אדם לחיות בתוך מציאות שבה הקרוב אליך עלול להיות גם מי שיפגע בך. במובן הזה, תופעת הקאפו שייכת לא רק להיסטוריה של השואה אלא גם לשפה של פוסט טראומה, משום שהמחנה היה מציאות מתמשכת של איום ששחקה בהדרגה את תחושת העצמי ואת היכולת להחזיק רציפות מוסרית.

חשוב כבר מן הפתיחה להיזהר מהכללה. לא כל מי שמילא תפקיד במחנה היה אותו אדם ולא פעל באותה דרך. חלק מבעלי התפקידים ניצלו את מעמדם כדי להתעלל, להשפיל ולפגוע. אחרים ניסו לעכב פגיעות, לחלק מזון, להקל בעבודה, או להשתמש בקרבתם היחסית לכוח כדי לעזור לאחרים. העובדה הזאת איננה הופכת את התמונה לפשוטה יותר. להפך. היא הופכת אותה לאמיתית יותר. כל כתיבה אחראית על קאפו חייבת להכיר בכך שמדובר בבני אדם שנלכדו במערכת שנועדה לזהם את עצם האפשרות להישאר אנושי. מי שמכליל מחמיץ, ומי שמייפה מחמיץ לא פחות. לכן כבר בשלב הראשון ברור שהדיון כאן איננו דיון על דמויות חד ממדיות, אלא על מה שקורה לנפש כאשר המשטר מעביר את הכוח פנימה, אל תוך הגוף החברתי של הקורבנות עצמם.

ההיררכיה הפנימית במחנות והפסיכולוגיה של תלות

אחת הטעויות הנפוצות בדיון על קאפו היא להתייחס אליהם כאילו מדובר בקבוצה אחת, ברורה ומובחנת. בפועל, מבנה התפקידים במחנות היה מורכב הרבה יותר. היו קאפו שפיקחו על קבוצות עבודה. היו בלוקאלטסטע שניהלו בלוקים ומגורים. היו בעלי תפקידים נוספים שהיו אחראים על סדר, רישום, חלוקה, משמעת ופיקוח. לא כולם החזיקו באותו סוג כוח, לא כולם נהנו מאותה רמת הגנה, ולא כולם עמדו בפני אותן בחירות. האתרים המוסדיים של אושוויץ, מאוטהאוזן ומוזיאון השואה האמריקאי מראים שהמערכת כולה פעלה על בסיס דירוג פנימי, ושדרכה הצליחו הנאצים לשלוט במספרים עצומים של אסירים תוך הסתמכות על מדרג כוח פנימי, מפוצל ומעורר אימה.

מן הבחינה הפסיכולוגית, מבנה כזה יוצר עולם שבו התלות נעשית כמעט מוחלטת. האדם איננו תלוי רק בשלטון הרחוק והמאיים של האס אס, אלא גם במי שעומד לידו, ישן לידו, מדבר לעתים בשפתו, ובכל זאת מחזיק ביכולת ממשית להשפיע על גורלו. האחר נהיה בעת ובעונה אחת דומה לי ומסוכן לי. זהו מצב נפשי קשה במיוחד, משום שהוא הורס את האפשרות לראות באחר מקור טבעי להזדהות או להגנה. כאשר האדם נדרש לחשוש גם מן הקרוב אליו, עצם החוויה של שייכות נסדקת. במובן הזה המחנה לא היה רק מקום של אלימות פיזית. הוא היה גם מנגנון שיטתי של פירוק קשר. כאן נמצא חיבור טבעי לשאלות של פוסט טראומה מורכבת, מפני שכאשר האיום איננו רגע נקודתי אלא מציאות יומיומית ומתמשכת, גם היחסים עצמם נעשים שדה של דריכות, תלות ופיצול.

בתנאים כאלה, כוח קטן מקבל משמעות עצומה. היכולת לקבוע מי יעבוד היכן, מי יישן באיזה מקום, מי יקבל הקלה, מי יסבול יותר, או מי יזכה למחווה של חסד רגעי, אינה רק פונקציה ארגונית. היא נעשית חוויה נפשית עמוקה לכל המעורבים. מי שמחזיק בסמכות זעירה עשוי לחוש לרגע שהוא חדל להיות מופקר לחלוטין. מי שכפוף לו עלול לחוות לא רק פחד אלא גם השפלה כפולה, מפני שהפגיעה מגיעה ממי שנמצא איתו באותו עולם של אסירים. וההשפלה הזאת חודרת לעומק הנפש, משום שהיא שוברת לא רק את הגוף אלא גם את היכולת להבין היכן נגמר האויב ומתחיל הדומה לי.

מכאן ברור שההיררכיה הפנימית לא הייתה רק אמצעי ניהולי. היא הייתה מכונה רגשית וחברתית. היא עיצבה מחדש את האפשרות להרגיש אמון, קנאה, שנאה, נאמנות, רחמים ופחד. אדם יכול היה להזדהות עם הזולת ובאותו זמן לפחד ממנו. הוא יכול היה להיות תלוי במי שגם משפיל אותו. הוא יכול היה לקוות לחסד ממי שמחזיק בכוח רגעי. אלה אינם רק פרטים היסטוריים. אלה תהליכים נפשיים. לכן כל ניסיון להבין את תופעת הקאפו מוכרח להתעכב על ההיררכיה עצמה, לא רק כאירוע ארגוני, אלא כמבנה שייצר תלות, בדידות ופירוק מבפנים.

האזור האפור אינו פטור מאחריות אלא שפה מורכבת יותר

מעט מושגים השפיעו על החשיבה על השואה כמו המושג "האזור האפור" של פרימו לוי. כוחו של המושג הזה נובע מכך שהוא מסרב להציע נחמה מוסרית מהירה. לוי ביקש להזהיר מפני שיפוט מהיר של מצבים שנוצרו תחת תנאי קיצון. הוא לא מחק את ההבחנה בין פוגע לנפגע, אלא הראה שבתוך המחנות נוצרו מרחבים שבהם ההבחנה הזאת עצמה נעשתה פצועה, מזוהמת ולא יציבה. מחקרים מן השנים האחרונות על בעלי תפקידים במחנות מדגישים את אותה נקודה, ומציעים להבין את התנהגותם לא כעל זהות אחת אלא כרצף שבין כפייה, הסתגלות, הישרדות, ניצול ולעתים גם סיוע לאחרים.

מנקודת מבט פסיכולוגית, זה אולי הקושי העמוק ביותר שהנושא הזה מזמן. אנחנו רוצים לדעת מי היה אשם ומי לא. אנחנו רוצים לדעת היכן נגמרת הכפייה ומתחילה האחריות. אבל במחנה, עצם שדה הבחירה היה מצומצם, מעוות ומוכה אימה. רעב, מחלה, אי ודאות, איום מוות, מכות והשפלה אינם רק תנאי רקע. הם משנים את אופן פעולתה של הנפש. הם מצמצמים אפשרויות, מחזקים מנגנוני הישרדות, ולעתים דוחפים בני אדם לבחור ברע יחסי בתוך עולם שאין בו טוב ממשי. הדבר הזה אינו מבטל אחריות. הוא כן מחייב דיוק, צניעות ואיפוק בפרשנות.

כאן חשוב במיוחד לא לגלוש לשני קצוות. הקצה הראשון הוא שיפוט מוסרי קל מדי, כאילו מדובר באנשים שפעלו בעולם רגיל. הקצה השני הוא שפה מרככת מדי, כאילו כל מעשה קשה הוא רק תוצר מכני של תנאי קיצון. שני הקצוות האלה אינם עומדים באמת מול החומר ההיסטורי. חלק מן העדויות והמחקרים מצביעים על אכזריות ממשית של חלק מבעלי התפקידים. במקביל, אותם מחקרים עצמם מזהירים מהכללה ומזכירים שהיו גם דמויות שפעלו אחרת, ולעתים אף ניסו לסייע. זה בדיוק מה שהופך את המאמר על קאפו למאמר פסיכולוגי חזק. לא מפני שהוא מספק תשובה פשוטה, אלא מפני שהוא מחייב לשהות ליד המורכבות מבלי לברוח ממנה. ההשהיה הזאת, של אי חיפזון מוסרי, קרובה במובן עמוק גם לעבודה עם דיסוציאציה, מפני שגם שם הנפש מחזיקה מצבים שאינם מתיישבים בקלות זה עם זה.

האזור האפור, במובן הזה, איננו רק מושג היסטורי. הוא גם תזכורת לכך שבמצבי קיצון האדם עלול להתרחק מחלקים של עצמו כדי להישאר בחיים. לפעמים לא מתוך חופש, אלא מתוך הכרח. הוא עשוי לפעול, לציית, להעניש, להתקשח או להשתתק מבלי שהדבר יובן אחר כך אפילו לו עצמו. זו אינה סליחה, וזו גם אינה הרשעה אוטומטית. זהו מבט מדויק יותר, גם אם קשה יותר לשאת אותו. והוא מכבד יותר גם את העובדות וגם את המחיר האנושי של מציאות שלא הותירה כמעט מקום לטוהר מוסרי.

המחיר הנפשי שלא הסתיים בשחרור

אחרי השחרור לא הגיע סדר מוסרי חדש שבו הכול הובן, עובד וקיבל שפה. אצל רבים מן הניצולים נותרו במשך עשרות שנים מצוקה נפשית, זיכרונות פולשניים, דיכאון, חרדה, קהות רגשית, קושי באינטימיות ותחושת זרות פנימית. מחקרים על ההשלכות ארוכות הטווח של השואה מצביעים על כך שגם כאשר ניצולים רבים בנו חיים, משפחות וקריירות, העבר לא חדל לפעול בתוכם. הוא נשאר כעומס רגשי, כסימפטומים, כשתיקות, ולעתים גם כקושי לספר את מה שנחווה.

מחקרים על ההשלכות ארוכות הטווח של השואה מצביעים על עומס נפשי נמשך אצל ניצולים רבים, גם כאשר חייהם כללו תפקוד, עבודה והקמת משפחה. בתוך המסגרת הרחבה הזאת, סביר להניח שחוויות שנקשרו לקרבה למבני כוח, לתלות באחרים ולפגיעה בסולידריות האנושית העמיקו אצל חלק מן הניצולים שאלות של בושה, אשמה ופיצול פנימי. גם אם לא תמיד ניתן לשחזר בדיעבד את עולמו הפנימי של כל אדם, ברור שמרחב שבו אדם היה בעת ובעונה אחת פגיע ובעל כוח יחסי עלול להותיר אחריו שבר מוסרי ונפשי עמוק.

במצבים כאלה, הנפש אינה תמיד מספרת את סיפורה ישירות. לפעמים היא מדברת דרך סימפטומים, דרך ריחוק, דרך קושי רגשי, דרך זעם, דרך הימנעות ודרך שתיקה ממושכת. זה נכון במיוחד כאשר מדובר בחוויות שאין להן מסגרת חברתית פשוטה של הכרה. קל יותר לעתים לספר על פגיעה בידי אויב ברור מאשר לגעת בחוויה שקשורה גם במבוכה, גם בכפייה וגם בקרבה לכוח. לכן חלק מן החומר הזה נשאר זמן רב ללא מילים. שאלות של תגובות לחץ והפרעה פוסט טראומתית שייכות אפוא ללב הדיון, מפני שהן מזכירות שטראומה אינה נעלמת כאשר האירוע מסתיים, אלא ממשיכה לארגן גוף, זיכרון ומשמעות.

זה אולי אחד המקומות הכואבים ביותר של תופעת הקאפו. לא רק מה שנעשה במחנה, אלא מה שלא ניתן היה לעתים לומר אחריו. הנפש נותרה לחיות עם אזורים שלא קיבלו עיבוד, עם סתירות שלא קיבלו עדות, ועם עבר שלא תמיד ניתן היה לשאת במבט ישיר. לעתים דווקא מי ששרדו נאלצו לחיות עם שאלות שלא הייתה להן לשון ציבורית. לא תמיד היה למי לספר, ולא תמיד היה איך. השתיקה, במובן הזה, איננה רק ריק. היא תוצר של עומס נפשי, של בושה ושל היעדר שפה. מי שמבין זאת מבין שגם מה שלא נאמר הוא חלק מן הסיפור, ולא רק מה שנכתב בעדות או נשמע בבית משפט.

משפטי הקאפו בישראל והמבוכה של החברה כולה

כאשר תופעת הקאפו הגיעה לבתי המשפט בישראל בשנות החמישים והשישים, היא לא הביאה איתה רק שאלות משפטיות. היא הביאה איתה משבר מוסרי ולאומי. המשפטים הללו התנהלו בישראל מכוח החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, ולכן כבר מעצם קיומם הם כפו על החברה הישראלית לדון לא רק בפשע הנאצי, אלא גם בשאלה מה עושים כאשר הקורבן עצמו נתפס כחלק ממנגנון הפגיעה. המחקר על משפטי הקאפו בישראל מראה שהדיונים הללו נגעו לא רק בשאלה מה עשה אדם מסוים, אלא גם בשאלה הרחבה יותר מה בכלל אפשר לדרוש מאדם שפעל תחת טרור מתמשך, רעב, תלות וסכנת מוות. זו הייתה שאלה מטלטלת משום שהיא אילצה את החברה הישראלית המוקדמת להסתכל ישירות לא רק על פשעי הנאצים, אלא גם על מעשים של יהודים שפעלו תחת טרור נאצי בתוך המערכת המחנאית עצמה.

בתי המשפט חיפשו הכרעות. הם נזקקו לעובדות, לעדויות, לקטגוריות משפטיות. אבל החברה שמסביבם חוותה משהו אחר לגמרי. היא פגשה באפשרות שבתוך עולם הקורבנות התקיימו גם יחסי כוח, פחד, פגיעה, בושה ושאלות שאין להן פתרון נוח. קשה להפריז בעוצמת הטלטלה של הרגע הזה. המדינה הצעירה ביקשה לבנות זיכרון לאומי. הזיכרון הזה היה צריך גיבורים, אבלים, ניצולים, מספרים וסמלים. תופעת הקאפו הכניסה לתוכו גוף זר. לא משום שלא היה אמיתי, אלא משום שהיה קשה מדי להכלה.

מבחינה פסיכולוגית, זהו רגע כמעט קלאסי של מבוכה קולקטיבית. בדיוק כפי שאדם יחיד עשוי להדחיק חומר שאינו משתלב בדימוי העצמי שלו, כך גם חברה. לא כל עובדה נכנסת מיד אל הנרטיב הלאומי. לפעמים החברה דוחה אותה, לפעמים היא דנה בה בעוצמה ואז מרחיקה אותה, ולפעמים היא מחזיקה אותה בשוליים כדי לא לפרק את הסיפור המרכזי שהיא זקוקה לו. משפטי הקאפו הציבו בפני ישראל לא רק בעיה משפטית אלא גם בעיית זהות. האם אפשר לשאת סיפור שבו הקורבן עצמו נעשה לעתים שותף פגוע למנגנון שפגע בו. האם אפשר לדבר על כך בלי לחצות אל האשמה קולקטיבית. האם אפשר לזכור בלי למחוק.

לכן הפרק הזה חשוב במיוחד. הוא מזכיר שתופעת הקאפו לא נותרה סגורה בארכיונים של אירופה אלא חדרה גם אל הוויכוח הישראלי על זיכרון, צדק ואחריות. המשפטים בישראל היו לא רק ניסיון להכריע אשמה אלא גם מבחן ליכולת של חברה שלמה להחזיק מורכבות מוסרית. במובן הזה, הם טלטלו את הציבור לא פחות משהם בחנו את הנאשמים. המפגש עם חומר כזה חשף לא רק את שברם של יחידים אלא גם את גבולותיה של הקהילה כשהיא נדרשת להביט על עצמה דרך אזור שאינו מואר היטב.

מה תופעת הקאפו מלמדת פסיכולוגים היום

תופעת הקאפו איננה מלמדת שכולנו אותו דבר, וגם לא שכל אדם היה נוהג כך או אחרת בתנאי קיצון. היא כן מלמדת דבר קשה בהרבה. היא מלמדת עד כמה נפש האדם תלויה בתנאים בסיסיים של גבול, צדק, הכרה, שייכות ויציבות כדי לשמר רציפות מוסרית. כשכל התנאים האלה נהרסים, גם האדם עצמו עלול להיסדק במקומות שלא היה מאמין שהם קיימים בו. זהו לקח שאינו מצדיק, אבל כן מחייב ענווה.

לפסיכולוגים ולמטפלים יש כאן אחריות מיוחדת. מצד אחד, לא להשתמש בשפה טיפולית כדי להמיס אחריות או להעלים פגיעה. מצד אחר, לא ליפול לשיפוט חד ונקי מדי, כאילו בני אדם הפועלים תחת רעב, אימה ותלות מוחלטת נשארים זהים לאלו החיים בעולם שיש בו בחירה, חוק, קהילה ושפה. הקשב הטיפולי הטוב ביותר אינו מציע זיכוי אוטומטי ולא הרשעה אוטומטית. הוא מציע יכולת לשאת מורכבות מבלי לברוח ממנה.

יש כאן גם לקח חשוב על בושה. בושה היא כוח משתיק. היא גורמת לאדם להסתיר חלקים מעצמו, למחוק זיכרונות, לחיות בהימנעות, או לבנות זהות שמטרתה היחידה היא לא לגעת בעבר. בטיפול, אזורים כאלה אינם נפתחים רק בעזרת ידע, אלא בעזרת נוכחות שאינה מתמוטטת מול הסתירה. לכן תופעת הקאפו אינה רק פרק בהיסטוריה של השואה. היא גם תזכורת לטיפול הנפשי עצמו, שבו בני אדם מגיעים לעתים עם חלקים של עצמם שאינם נקיים, שאינם גאים, ושאינם ניתנים להחלקה באמצעות שפה מוסרית פשוטה.

אבל יש כאן עוד לקח, אולי העמוק ביותר. תופעת הקאפו מזכירה לנו שהנפש איננה ישות מבודדת. היא מעוצבת תמיד בתוך תנאים חברתיים, פוליטיים ומוסריים. כאשר עולם שלם נבנה כדי לרסק אדם, גם מה שנראה אחר כך כמו כשל מוסרי אישי עלול לשאת בתוכו היסטוריה של כפייה, רעב, בדידות ופחד. הטיפול הנפשי אינו בית דין, אך הוא גם אינו פטור ממוסר. הוא מקום שבו אפשר להחזיק שבר מבלי לפאר אותו, להבין מורכבות מבלי להפוך אותה לאליבי, ולתת שפה לחומר שהבושה ביקשה לקבור. זו אולי אחת הסיבות שהדיון על קאפו נשאר חי. הוא אינו רק מלמד משהו על השואה. הוא מלמד משהו על גבולותיה של הנפש, ועל האחריות שלנו לא למהר לדבר בפשטות במקום שבו האמת עצמה נושאת צלקת.

תופעת הקאפו אינה מאלצת אותנו לבחור בין הבנה לבין אחריות, אלא להודות שלפעמים בתנאי קיצון גם ההבחנה ביניהן עצמה נפצעת.

מקורות

Barel, E., van IJzendoorn, M. H., Sagi Schwartz, A., & Bakermans Kranenburg, M. J. (2010). Surviving the Holocaust: A meta analysis of the long term sequelae of a genocide. Psychological Bulletin, 136(5).

Ben Naftali, O., & Tuval, Y. (2006). Punishing international crimes committed by the persecuted: The Kapo trials in Israel, 1950s to 1960s. Journal of International Criminal Justice, 4(1).

Hansen, I. (2025). Gray zones and Sonderkommandos: Power and morality in Auschwitz Birkenau and other National Socialist concentration camps. In The Cambridge History of the Holocaust (Vol. 3). Cambridge University Press.

Mauthausen Memorial. The system of prisoner functionaries. Memorial website.

Siegel, S. J. (2021). The coercion resistance spectrum: Analyzing prisoner functionary behaviour in Nazi camps. Journal of Genocide Research.

United States Holocaust Memorial Museum. (2024). Kapos and other prisoner functionaries in Nazi concentration camps. Holocaust Encyclopedia.

Yad Vashem. Daily life in the camps. The Holocaust Resource Center.