טיפול קבוצתי במצבי טראומה ומשבר

נקודת המוצא של המאמר היא שדה ההכשרה של מנחי קבוצות: המקום שבו ידע תיאורטי, זהות מקצועית ופרקטיקום קבוצתי נפגשים עם מצבי חיים ממשיים של כאב, טראומה ומשבר. מתוך ההקשר הזה, התוכנית להנחיית קבוצות בגישה אינטגרטיבית לבוגרי בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן מציעה מסגרת מקצועית ללמידה מעמיקה של תהליכים קבוצתיים, ושל האפשרות להשתמש בקבוצה כמרחב שבו בני אדם יכולים לחשוב יחד, להרגיש יחד, ולהתחיל לבנות מחדש שייכות וביטחון.

הכוח הקבוצתי בזמנים של טראומה ומשבר

טראומה ומשבר הם חלק בלתי נפרד מן הקיום האנושי. בשנים האחרונות, ובמיוחד בתוך המציאות הישראלית של מלחמה, כאב ואי ודאות, אנשי טיפול פגשו כאב בעוצמות אחרות, לעיתים בעוצמות שנחוות כבלתי נסבלות. בתוך המציאות הזאת, לצד הטיפול הפרטני, הקבוצה מוצגת כמרחב חיוני של ריפוי. הערב שממנו נבנה מאמר זה הוקדש בדיוק לנקודה הזאת: לכוח הקבוצתי בזמנים של טראומה ומשבר, וליכולת של היחד להחזיק כאב, לעורר תקווה ולאפשר שינוי מתוך מצבים שבהם האדם חווה בדידות, חוסר אונים ושבר ברצף החיים.

הקבוצה אינה מופיעה בהרצאה רק כשיטת טיפול. היא מופיעה כמרחב שבו האדם יכול להיעזר באחרים דווקא במצב של טראומה. זו הייתה אחת האמירות המרכזיות בהרצאה: היכולת להיעזר באחרים במצב טראומטי היא חלק ממה שיוצר שינוי ותנועה. כאשר טראומה מביאה איתה חוויה של התמוטטות שליטה, שינוי באופן שבו האדם יוצר קשר, שינוי באופן שבו הוא חושב, ושינוי ברגשות שהוא פוגש, הקבוצה יכולה להיות מקום שבו מתחילה להיווצר תנועה שמתרחשת בתוך קשר עם אחרים.

בתוך טיפול קבוצתי במצבי טראומה ומשבר, עצם ההשתייכות מקבלת משמעות. אדם שעבר אירוע טראומטי עשוי להרגיש בדידות גדולה מאוד. הוא עשוי לחוות את מה שעבר כדבר שזר לא יבין. הקבוצה מאפשרת לו לשבת עם אנשים אחרים, לשמוע חוויות אחרות, לזהות מילים שחסרות לו, ולעיתים להחזיק יחד שתיקות ורגעים שבהם הדיבור עצמו קשה. בהרצאה הודגש כי לפעמים החוויה המשמעותית ביותר לאנשים שעברו אירוע טראומטי היא עצם היכולת להתחיל ולסיים קבוצה. גם אם לא התרחש בתוך הקבוצה אירוע גדול ומובהק, עצם היכולת להשתייך אליה היא בעלת ערך רב עבור מי שהרגיש בדידות גדולה.

הקבוצה גם מאפשרת למשתתפים להרגיש שהם אינם רק מי שסובלים לבד. היא מספקת מרחב של נרמול, תמיכה, שייכות חדשה, תקווה והתנסות. היא יכולה להיות מרחב שבו אדם מרגיש פחות חולה, פחות חריג ופחות לבד. בתוך מציאות שבה הרבה אנשים סובלים בדרכים שונות, גם אם לא כולם יהיו פוסט טראומטיים, הקבוצה מאפשרת להעניק טיפול לכמה שיותר אנשים ולתת מענה שאינו נשאר רק במסגרת היחידנית. בכך היא הופכת למרחב שבו אפשר לדבר, לשתוק, להקשיב, ללמוד, להרגיש ולהתחיל לנוע.

טראומה כחוויה של חוסר אונים ושבר ברצף החיים

טראומה הוצגה בהרצאה כחוויה של חוסר אונים. בתוך אירוע טראומטי מתרחשת התמוטטות של חוויית שליטה, ולעיתים נפגעים גם האופן שבו האדם יוצר קשר, האופן שבו הוא חושב, והאופן שבו הוא פוגש רגשות שלא בהכרח היו מוכרים לו קודם. הדבר הדרמטי שתואר בהרצאה הוא התחושה שמה שהיה עד נקודה מסוימת לא יהיה מה שיהיה אחריה. במילים אחרות, נוצרת שבירה של אחד העקרונות הבסיסיים ביותר בחיים, עקרון הרצף. לאחר אירוע כזה האדם מנסה, בתוך טיפול ובתהליכים שונים, לאחות את השבר שנוצר.

ההרצאה הרחיבה את המבט מעבר למלחמה מסוימת אחת, והדגישה כי הדברים נוגעים לטראומה באשר היא ולמשבר באשר הוא. עם זאת, היא התייחסה גם למה שנחווה בישראל במהלך המלחמה, כטראומה מתמשכת שבה קשה מאוד לחזור לשגרה. בתוך טראומה מתמשכת יש קושי לחוש ביטחון, ויש אירועים רבים שמתרחשים לאורך ציר הזמן. חלקם קשורים למה שהיה לפני המלחמה, חלקם מתרחשים תוך כדי, וחלקם מצטרפים לאחר מכן. לכן גם הסימפטומים משתנים לאורך הזמן, והאדם נדרש להתמודד עם מציאות שאינה מסתיימת בנקודה אחת ברורה.

במצבי פוסט טראומה ומשבר, אובדנים מרכזיים חוזרים שוב ושוב: חוויית הביטחון, האמון, המוגנות, הוודאות והשקט. בהרצאה נאמר כי הביטחון שנפגע הוא לא רק ביטחון פיזי, אלא גם אמון בגורמים שונים, אמון בבני אדם, אמון במה שצריך להתרחש בעולם, והתחושה שיש משהו ששומר עליי. הוודאות נפגעת משום שהאדם כבר לא יודע למה לצפות, לא מה יהיה היום ולא מה יהיה מחר. גם האפשרות לתכנן, לתפוס עתיד ולהבין שהיום מנבא משהו לגבי מה שיכול לקרות בהמשך, מתערערת.

אובדן השקט תואר בהרצאה כחלק חשוב מן החוויה הטראומטית. מול הצפה תקשורתית ומול מחשבות חודרניות ובלתי פוסקות, האדם עשוי למצוא את עצמו דרוך יותר, צופה יותר, חושב יותר, ופחות מסוגל לחוש נחת. בכל פעם שמופיע איום חיצוני נוסף, התחושות האלה יכולות לחזור. כך נפגע גם הסדר הפנימי: מה צריך לקרות, מה הגיוני, מה אינו הגיוני, איך העולם שלי נראה ואיך העולם כולו נתפס. מתוך השבר הזה עולה הצורך במרחב שבו אפשר להחזיק יחד את מה שנשבר, לחזור ולתת מילים למה שאבד, ולחפש אפשרות של חיבור מחודש בתוך קשר עם אחרים.

טראומה, סכמות ואמונות בסיסיות שהתערערו

ההרצאה הציגה את הקשר בין טראומה לבין סכמות. כאשר אדם עובר טראומה, גם אם אינו מוגדר כפוסט טראומטי, האופן שבו הוא תופס את העולם ואת אירועי החיים שכבר חווה משפיע על האופן שבו יתפוס את האירוע הטראומטי. לכן, כאשר מדברים על טראומה, חשוב להתייחס לא רק לאירוע עצמו, אלא גם לאופן שבו האדם תופס אותו. התפיסה הזאת נשענת על דברים שהאדם עבר קודם, על אמונות שהחזיק עוד לפני האירוע, ועל הדרך שבה העולם היה מאורגן עבורו לפני שהתרחש השבר.

בהרצאה נאמר כי יש אנשים שמחזיקים עוד לפני האירוע הטראומטי אמונות יחסית קיצוניות, חיוביות או שליליות, על החיים ועל העולם. לטראומה יש נטייה לשבור את האופן שבו האדם תופס את העולם. אירועים טראומטיים כמו אונס, תאונת דרכים, פיגוע או מלחמה יכולים לעמוד בסתירה לאמונות האלה. אחד הדברים הקשים שקורים אחרי אירוע טראומטי הוא חוויית השרירותיות וחוסר האונים. האדם עשוי לשאול למה זה קרה לו, למה זה קרה למי שעמד לידו, למה אדם מסוים ניצל ואחר נפצע קשה, או מה הוא עשה כדי שהדבר הזה יגיע לו.

בתוך מצבי טראומות מתרחש שבר לא רק באופן שבו האדם חי, אלא גם באופן שבו הוא חושב ומסדר לעצמו את העולם. העולם עצמו משתנה בעיניו, בתפיסתו ובחשיבתו. השינוי יכול להתרחש באמונה אחת בלבד, או במערך שלם של אמונות. בהרצאה הוצגו שלוש אמונות בסיסיות לפי ג׳נוף בולמן. הראשונה היא שהעולם הוא בסך הכל מקום טוב, ושאנשים בסך הכל טובים ואינם רוצים לפגוע. השנייה היא שהעולם הוא בסך הכל הגיוני וניתן לניבוי, ושאם אדם עושה דבר טוב, כנראה יקרו לו דברים טובים. השלישית היא שהאדם תופס את עצמו כאדם טוב וערכי.

כאשר מתרחש אירוע טראומטי, אמונות אלה נשברות, משתנות או מתערערות. בהרצאה הובאה דוגמה של אישה שאמרה בקבוצה כי היא כנראה עשתה משהו רע מאוד כדי שהדבר הזה יגיע לה. הדוגמה ממחישה עד כמה אמונות של שכר ועונש, טוב ורע, הגינות וניבוי, יכולות להופיע בתוך החוויה הטראומטית. אם קרה משהו נורא, האדם עלול לחפש סיבה בתוך עצמו או בתוך העולם, גם כאשר החוויה עצמה קשורה לשרירותיות ולחוסר אונים. חלק מן העבודה הטיפולית, ובהקשר של הערב גם העבודה הקבוצתית, הוא לבוא במגע עם האמונות האלה ולנסות להשיב ביטחון. הקבוצה מאפשרת לאדם לפגוש לא רק את המחשבות שלו, אלא גם את מחשבותיהם של אחרים, את שאלותיהם ואת הדרך שבה הם מתמודדים עם אותו שבר באמונות הבסיסיות.

בני אדם חיים בקבוצות ומבקשים שייכות

ההרצאה הדגישה כי בני אדם חיים בקבוצות מגיל צעיר מאוד. האדם נולד לתוך קבוצה, המשפחה, ובהמשך עובר בין קבוצות נוספות: גן, בית ספר, צבא, חוגים ולימודים. האדם תמיד נמצא בתוך קבוצה. לפעמים אלה קבוצות שנעימות לו, ולפעמים קבוצות שפחות. כאשר אדם פוגש מנחים לקראת קבוצה, אפשר לשאול אותו איך היה לו להיות חלק מקבוצה, לאילו קבוצות השתייך, אילו זיכרונות יש לו מקבוצות, איך הן עיצבו אותו ואיך הוא הולך איתן. כלומר, הכניסה לקבוצה טיפולית אינה מתחילה במקום ריק. כל אדם מביא איתו היסטוריה קבוצתית.

הקבוצה מספקת צרכים שהאדם זקוק להם. בהרצאה הוזכרו חיבה, שייכות, ביטחון, הגנה, הישרדות ואוכל. נאמר כי פעם אנשים חיו כך משום שכך הם נשמרו. במידה מסוימת, הדבר עוזר להבין גם היום מה אנשים מקבלים כאשר הם מצטרפים לקבוצה. האדם רוצה להיות חלק ממשהו. הוא זקוק לחוויה של השתייכות, ובמצבי טראומה הצורך הזה מקבל משמעות מיוחדת משום שחוויית הביטחון שנלקחה ממנו יכולה להתחיל להופיע מחדש בתוך מרחב קבוצתי.

בתוך טיפול קבוצתי הקבוצה יוצרת רשת תמיכה מיוחדת. בהרצאה הוזכר המטריקס הקבוצתי, אותה רשת של תמיכה שמתקבלת בתוך קבוצה. התמיכה יכולה להגיע ממשתתפי הקבוצה, ממנחי הקבוצה, וגם מן האפשרות של האדם לתת לאחרים. אדם שמרגיש חסר ערך יכול להיות משמעותי עבור מישהו אחר. אדם שמרגיש כי זר לא יבין אותו יכול לגלות שיש נרמול לחלק מן הדברים שהוא מרגיש. הקבוצה יכולה להגביר תקווה, ליצור שייכות חדשה, ולאפשר לאדם להרגיש חלק ממשהו שנוצר אחרי שדברים אחרים התפרקו.

בהרצאה נאמר כי הרבה פעמים החוויה המשמעותית ביותר לאנשים שעברו אירוע טראומטי היא עצם היכולת להתחיל ולסיים קבוצה. גם אם לא התרחש באמצע דבר גדול מאוד, עצם היכולת להשתייך לקבוצה היא בעלת ערך גדול עבור מי שהרגיש בדידות עמוקה. הקבוצה יכולה להיות מרחב בטוח להתנסות שוב ולהתמודד שוב. היא גם מאפשרת לתת טיפול להרבה אנשים, בתקופה שבה רבים סובלים בדרכים שונות. בהרצאה הודגש כי לא כולם יהיו פוסט טראומטיים, אך רבים סובלים בכל מיני דרכים, ולכן יש משמעות ליכולת להעניק טיפול לכמה שיותר אנשים. הקבוצה מאפשרת לאדם להרגיש שהוא אינו רק אדם חולה ואינו היחיד שסובל. הישיבה בקבוצה יכולה להפחית את תחושת הלבד, וליצור מקום טבעי להתחיל להתמודד מחדש עם קשיים, סימפטומים ובעיות שנוצרו.

הקבוצה כמראה, כמרחב למידה וכחוויה מתקנת

הקבוצה עושה כמה דברים משמעותיים. אחד מהם הוא עזרה בחזרה לתפקוד. בהרצאה הודגש שאין מדובר בלחץ חברתי במובן שלילי, אלא בכך שאדם רואה אנשים אחרים, שומע מה הם עושים, ואומר לעצמו שגם הוא היה רוצה להיות מסוגל לחזור לעשות דברים שכבר אינו עושה. הקבוצה מאפשרת גם ללמוד מאחרים. כאשר כל משתתף מספר מה עוזר לו כשהוא מתקשה, אדם יכול לצאת מן הקבוצה עם אפשרויות נוספות. אם בקבוצה יש עשרה או שנים עשר משתתפים, כל אחד יכול להביא דרך אחרת, וכל משתתף יכול לשמוע ולחשוב שאולי גם הוא ינסה דבר נוסף.

דבר נוסף שהקבוצה מאפשרת הוא מפגש עם האופן שבו האדם נראה בתוך קבוצה. האדם יכול ללמוד איך הוא מתנהג, מה קורה לו, מתי הוא חסר סבלנות, מתי הוא מוצף, ומתי הוא מתנתק. דרך המראה שהקבוצה שמה לו, הוא יכול לזהות דברים שלא תמיד היו נראים לו לבד. אם אדם מתנתק כאשר מישהו אחר מדבר, ומישהו שואל אותו אם הכל בסדר, הוא יכול לגלות שהוא התנתק משום שמה שנאמר הציף אותו והיה לו קשה. המשוב הזה יכול להיות דו כיווני: אחרים נותנים לו משוב, והוא לומד גם ממה שהוא רואה שעובר על אחרים.

בהקשר של פסיכולוגים ואנשי טיפול, ההרצאה חיברה את העבודה הקבוצתית לגורמים המרפאים של יאלום. הוזכרו מיומנויות חברתיות, למידה בין אישית, היכולת להבין מה אנשים אחרים יכולים לתת לי ומה אני יכול לתת להם, והיכולת ללמוד על עצמי דרך החוויה הקבוצתית. בהרצאה הודגש כי אצל אנשים שמתמודדים עם טראומה קיימת לעיתים תחושת בדידות קשה, והרגשה שמה שעברו הוא דבר שזר לא יבין. גם כאשר האירוע התרחש עם עוד אנשים, החוויה הפנימית יכולה להיות מבודדת מאוד.

כדי להמחיש זאת הוצג קטע מתוך הסרט ואלס עם באשיר. הקטע תיאר חייל שריון שבחוויה שלו ננטש אחרי לחימה קשה על ידי חבריו, כאשר הטנק נסע והוא נשאר לבדו. הוא תיאר רגעים של שקט ושלווה לצד פחד עצום, מאמץ להגיע לחוף, שמיעת קולות בעברית, והגעה דווקא אל הגדוד שלתחושתו נטש אותו. לאחר מכן עלתה תחושת אשמה, כאילו לא הוא ננטש אלא הוא נטש את חבריו. בהרצאה הודגש כי הקטע מאפשר לראות את הבדידות של האירוע הטראומטי, את אשמת הניצולים, ואת הניתוק מן הקבוצה ומן המשפחות. מתוך כך עלתה השאלה מה יכול אדם כזה לגלות על עצמו אם יוזמן להתערבות קבוצתית. בתוך הקבוצה הוא יכול לפגוש קשרים בין אישיים, לחוות שוב שייכות, להתנסות באופן חיובי יותר, ולעבור חוויה רגשית מתקנת דרך הכאן ועכשיו של הקבוצה.

תקווה, קתרזיס, נרטיב ותנועה משותפת

ההרצאה תיארה כמה גורמים מרפאים נוספים בעבודה קבוצתית עם טראומה. אחד מהם הוא המיקרוקוסמוס החברתי. בתוך קבוצה נפגשים לעיתים אנשים שלא היו נפגשים בשום מקום אחר, והם מצליחים לדבר, לומר דברים ולשמוע דברים על עצמם שאולי לא היו מצליחים לשמוע במקום אחר. גורם נוסף הוא הקתרזיס שמתרחש בקבוצות. המשתתפים יכולים להיחשף ולשתף, לפעמים את האירוע הטראומטי עצמו, ולפעמים את ההשלכות שלו. הם יכולים לדבר על הרגשות שהם מרגישים ועל המחירים ששילמו. החשיפה הזאת מאפשרת שינוי, משום שהאדם מצליח לומר בקבוצה דברים שעד אז נשארו בתוכו.

בהרצאה הוזכרה גם ההשפעה הרחבה של הטראומה על סביבתו של האדם שנפגע. השפעות אלה תוארו כמשהו שמתרחש לא רק אצל האדם עצמו, אלא גם אצל האנשים שבאים איתו במגע. האדם יכול לתאר בקבוצה לא רק את מה שקורה לו, אלא גם את מה שקורה לאנשים שיקרים לו. הקבוצה יכולה להרגיש יחד איתו את הקהות הרגשית, את הניתוקים ואת העייפות, כפי שגם המשפחה שלו מרגישה אותם. ההבדל הוא שבתוך הקבוצה ניתן לומר את הדברים במקום מוגן יותר ופחות שיפוטי. מכאן עולה ההשפעה התרפויטית של הקבוצה, לא רק כמקום של דיבור, אלא כמקום שבו אחרים מרגישים משהו ממה שהאדם מביא איתו.

בתוך עבודה עם טראומה הקבוצה יכולה לעורר תקווה. בהרצאה נאמר כי כאשר אנשים רואים אחרים, והדבר מדבק במידה מסוימת, יכולה להופיע המחשבה שאם הם הצליחו, אולי גם לי יש סיכוי. לא תמיד מדובר בהרגשה טובה יותר, אבל כן באפשרות להרגיש אחרת. לאחר שנוצר מרחב שבו אפשר לדבר את הרגשות הקשים ולעשות עבודה קבוצתית על מה שקרה, יכולה להופיע גם פרספקטיבה אחרת. כאשר כל מה שהאדם הכיר התערער, הוא יכול להתחיל לשאול מה הוא כן רואה עכשיו, ואיך הוא תופס אחרת את העולם שלו.

לקראת סיום ההרצאה הודגש כי תנועה כמעט אינה יכולה להתרחש לבד אצל האדם באופן פרטני. בטיפול פסיכולוגי פרטני יש אדם שיושב מולו ומסייע להתרחשות, אך בקבוצה אפשר להרגיש את התנועה עצמה. הקבוצה מאפשרת ללמוד לדבר את הטראומה בלי שהיא תשתק, ולהיעזר באנשים אחרים כאשר אין מילים. לפעמים למישהו אחר בקבוצה יש בדיוק את המילים שהאדם מחפש ואינו מצליח לומר. הקבוצה מאפשרת להחזיק יחד את הכאב, וגם את השתיקות. בהרצאה נאמר כי הרגעים שבהם דממו יחד הם לעיתים אלה שעזרו לעבד את הייאוש, הקושי, הטראומה, ההלם והבדידות. מתוך כך מתחיל להיווצר חיבור מחדש. הקשר האנושי הפשוט והבלתי אמצעי הוצג כמקור לחוסן ולהתפתחות. האפשרות לספר סיפור, לבנות נרטיב, להבין מה קרה ולהרגיש מובן יותר בתוך הקבוצה, היא חלק מן הדרך. לפעמים מילה או מבט, כמו “אני איתך”, יכולים להאיר מרחבים חשוכים מאוד.