חוסר חשק מיני הוא לא הבעיה – הוא הסימפטום
17/06/2025 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 20/12/2025 11:32תופעת זיוף האורגזמה (Pretending to Orgasm - PTO) היא אחת הסוגיות השכיחות והמדוברות ביותר בקליניקה של המיניות הנשית, והיא מהווה סמן רב-עוצמה להבנת הדינמיקה הבין-אישית והתוך-אישית. הספרות המחקרית הענפה שנצברה בעשורים האחרונים (Muehlenhard & Shippee, 2010; Wiederman, 1997) מציגה נתונים עקביים, לפיהם בין 50% ל-80% מהנשים ההטרוסקסואליות מדווחות כי זייפו אורגזמה לפחות פעם אחת במהלך חייהן המיניים. יתרה מכך, אחוז ניכר מהן מתארות זאת כדפוס התנהגות קבוע ולא כאירוע אנקדוטלי. נתונים אלו אינם עומדים בחלל ריק; הם משקפים את המציאות המכונה "הפער האורגזמי" – הפער הסטטיסטי המובהק והעקבי בין סיכויי ההגעה לפורקן של גברים (הנעים סביב 95% במפגשים מיניים) לעומת נשים (כ-65% ומטה). הפער הזה אינו רק ביולוגי, אלא תוצר של הבניות חברתיות המעצבות את הציפיות שלנו ממין.
עם זאת, הסתכלות אפידמיולוגית צרה על המספרים בלבד עלולה להחמיץ את הניואנסים הקריטיים של ה"קונטקסט". עלינו כמטפלים להבחין כיצד התופעה מתנהגת ומה תפקידה במרחבים יחסותיים שונים. במערכות יחסים ארוכות טווח ומחויבות, הזיוף משמש לעיתים קרובות ככלי לתחזוקת הקשר ולמניעת קונפליקט. לעומת זאת, בקשרים מזדמנים הדינמיקה שונה בתכלית, שם נשים רבות מדווחות על זיוף כאסטרטגיית יציאה פרגמטית וקרה, שנועדה לסיים אינטראקציה שמרגישה לא בטוחה או מעיקה ללא משא ומתן רגשי.
נקודה קריטית לאבחנה מבדלת היא ההבחנה הפנומנולוגית בין "הגברה" (משחק ארוטי מתוך עוררות) לבין "זיוף" מלא המצביע על ניתוק. כדי לסייע למטפל להבחין בין השניים, מוצעים כאן מספר סימני סף קליניים המאפשרים תשאול מדויק:
המיניות האנושית לעולם אינה מנותקת מהבניות חברתיות, וזיוף אורגזמה משמש לעיתים קרובות כמנגנון ויסות בתוך היררכיה סמויה בין המינים. המושג הסוציולוגי "עבודת רגשות" מקבל בחדר המיטות ביטוי גופני מובהק: האישה לוקחת על עצמה, באופן מודע או לא מודע, את תפקיד שומרת הסף של הערך העצמי הגברי.
בחדר הטיפולים, אנו מזהים שוב ושוב דפוסים בהם המטופלת חשה אחראית כמעט בלעדית לתחושת המסוגלות והגבריות של בן הזוג. בתפיסה זו, היעדר אורגזמה אינו נחווה כחוסר התאמה רגעי, עייפות או עניין של טעם וריח, אלא כערעור פונדמנטלי על הזהות הגברית של הפרטנר. הזיוף, אם כן, הופך לאקט של כניעה בפני הצורך של הגבר להרגיש חזק ומספק. זוהי דינמיקה של פסאודו הדדיות, שבה נשמרת מראית עין של הרמוניה זוגית, אך המחיר הוא מחיקת האמת הסובייקטיבית של האישה.
אולם, חשוב להרחיב את המבט מעבר לסטריאוטיפ של הגבר השברירי. המציאות הקלינית חושפת דפוס נוסף: זיוף מול פרטנר המחזיק בעמדה תובענית, ביקורתית או כזו המשדרת תחושת זכאות לסיפוק המיני שלה כהוכחה לביצועיו. חשוב לציין כי לעיתים דפוס זה אינו מעיד בהכרח על תכונת אופי קבועה או הפרעת אישיות אצל הגבר, אלא על תסריט גברי שנלמד והופנם, המקשר בין שליטה לבין הצלחה מינית. במקרים אלו, המוטיבציה לזיוף אינה נובעת מדאגה אלא מהימנעות מאיום. נשים רבות לומדות שאי הגעה לאורגזמה גוררת ביקורת או אווירה עכורה. בסיטואציות אלו, הזיוף הוא מנגנון הישרדותי שנועד לקנות שקט. עבור המטפל, האבחנה הזו היא קריטית: עליו לזהות האם המניע הוא ריצוי מתוך אהבה או ציות מתוך פחד להיענש רגשית.
זיוף אורגזמה יכול להיות מומשג כביטוי מובהק של "עצמי כוזב" (False Self) במובן הוויניקוטיאני. זהו ארגון הגנתי שנועד להסתיר ולהגן על ה"עצמי האמיתי" – אותו חלק פגיע, אותנטי ואולי לא מתפקד מינית – מפני פגיעה או חודרנות. כאשר אישה חשה שהמיניות האותנטית שלה לא תתקבל בהבנה, היא עוטה על עצמה את המסיכה של האישה המינית האידיאלית.
כאן נדרש דיוק מושגי קליני בין שתי חוויות רגשיות שונות בתכלית: אשמה ובושה. אשמה מתמקדת במעשה ("עשיתי משהו לא בסדר", "שיקרתי לו"), בעוד שבושה מתמקדת בזהות ("אני פגומה", "אני לא אישה אמיתית"). נשים רבות המזייפות באופן כרוני פועלות מתוך בושה עמוקה. הן מחזיקות באמונה סמויה שאם הן לא מגיעות לאורגזמה במהלך חדירה, הן מקולקלות. אך מעבר לבושה, קיים כאן מנגנון חזק של שליטה. במרחב המיני, שבו הגוף לעיתים מסרב פקודה ולא מגיב כרצוי, הזיוף מאפשר לאישה להחזיר לעצמה תחושת שליטה מדומה. במקום להישאר בחוסר אונים מול גוף שלא נענה, היא לוקחת את המושכות ומנהלת את הנרטיב: היא קובעת מתי זה נגמר ואיך זה נראה. הזיוף הופך לניהול של הסיפור במקום ניהול של העונג.
האבחנה הזו קריטית להתערבות הטיפולית: אם המקור הוא אשמה, הטיפול יכול להיות קוגניטיבי ולהתמקד במידע. אך כשהמקור הוא בושה וצורך בשליטה, מידע וטכניקה לא יועילו. הטיפול דורש יצירת מרחב של זולת-עצמי אמפתי, המציע תיקוף רדיקלי. המטפל צריך לסייע למטופלת להבין שהצורך שלה לשלוט בסיטואציה נובע מפחד עמוק מלהיות חשופה ופגומה, ולעבוד על היכולת לשאת את חוסר השלמות הגופנית מבלי להזדקק למצג שווא.
הבנת תופעת זיוף האורגזמה מחייבת התייחסות מעמיקה למימד הטראומטי ולהשלכותיו על מושג ההסכמה. "האימפרטיב הקויטלי", אותו תסריט תרבותי המקדש את החדירה ואת האורגזמה הסימולטנית, עלול להוות טריגר לרה-טראומטיזציה עבור שורדות פגיעה מינית. עבור נשים אלו, זיוף אורגזמה מתפקד לעיתים קרובות כמנגנון הגנה דיסוציאטיבי מסוג התרפסות (Fawn). במצב זה, כאשר המגע המיני נחווה כפולשני, התגובה ההישרדותית היא כניעה וניסיון לפייס את הפרטנר. האישה עשויה להתנתק רגשית ולזייף כדי לסיים את האירוע המאיים במהירות האפשרית וללא חיכוך.
בהקשר זה, נדרש דיוק מושגי סביב שאלת ההסכמה. בטיפול ב-PTO, אנו נתקלים בפער שבין הסכמה מילולית לבין הסכמה חווייתית בגוף. אישה יכולה לומר "כן" באופן מילולי, אך הגוף שלה משדר דריכות או היעדר תשוקה. חשוב להבהיר קלינית: היעדר הסכמה חווייתית אינו אומר בהכרח שהתרחשה תקיפה משפטית, אלא שמדובר במרחב אפור שכיח של מיניות המתקיימת ללא נוכחות מלאה וללא יכולת אמיתית לעצור. יתרה מכך, לעיתים הגוף מגיב בקיפאון או בדריכות לא בגלל שהפרטנר הנוכחי מאיים, אלא מכיוון שהמגע מעורר זיכרון גופני טראומטי מהעבר. הזיוף הוא לעיתים המסך שמסתיר את הוואקום הזה של היעדר סובייקטיביות.
כמו כן, יש להתייחס לזיוף בהקשר של כאב פיזי. נשים הסובלות מכאב עשויות לזייף כדי להריץ את האקט לסיומו ולעצור את הכאב מבלי להיכנס לדיון רפואי או רגשי מביך. עבור המטפל, זהו דגל אדום בוהק. כאשר זיוף משמש לכיסוי על כאב או טראומה, העבודה הטיפולית אינה על שיפור חיי המין אלא על החזרת הבעלות על הגוף. המטרה הראשונית היא לסייע למטופלת לזהות את האזורים בהם היא פועלת מתוך אוטומט של הישרדות, ולבנות לאט את היכולת להציב גבול גופני.
כדי להבין את הנזק ארוך הטווח של זיוף האורגזמה, עלינו לבחון את המודלים התיאורטיים של תגובה מינית ואת מנגנוני הלמידה הזוגיים. המודל הקלאסי הלינארי של מאסטרס וג'ונסון (עוררות, פלטו, אורגזמה, רזולוציה), למרות חשיבותו, לוקה בחסר כשהוא מנסה לתאר את החוויה הסובייקטיבית של נשים רבות. כאשר זיוף אורגזמה מתרחש, הוא למעשה ניסיון מלאכותי לכפות את המציאות הנשית לתוך המודל הלינארי הזה, ולייצר נקודת סיום ברורה כדי להגיע לשלב המנוחה. לעומת זאת, המודל המעגלי של רוזמרי בסון מציע אלטרנטיבה המבוססת על אינטימיות, שבה הסיפוק אינו תלוי בפורקן פיזיולוגי אלא בחיבור הרגשי.
הבעיה המרכזית בזיוף, מעבר להיבט התיאורטי, היא יצירת מנגנון של למידה שגויה בתוך הזוגיות. כאשר אישה מזייפת, היא מספקת לבן הזוג משוב חיובי על פעולות שאולי אינן נעימות לה או אף מכאיבות. כך נוצר קצר תקשורתי עמוק: הגבר לומד מפה שגויה של גוף האישה, ומשתכנע שהוא יודע בדיוק מה מענג אותה.
תהליך זה הופך כל ניסיון עתידי לשינוי למאיים במיוחד. אם האישה תנסה בעתיד לתקן את ההתנהגות המינית, היא תיתקל לא רק בהרגלים שהשתרשו, אלא בתפיסת מציאות מוצקה שנבנתה על סמך המשובים השקריים שלה עצמה. הזוג לומד לא נכון אחד את השנייה לאורך שנים, ולכן החשיפה של הזיוף נחווית לא רק כגילוי של שקר, אלא כערעור על כל הידע האינטימי שנצבר. התיקון הטיפולי, אם כן, דורש תהליך עדין של מחיקת הלמידה השגויה ובנייה מחדש של שפה מינית המבוססת על גילוי וסקרנות ולא על ביצועים ושיחזור.
אמת בטיפול אינה אירוע חד-פעמי של חשיפה, אלא תהליך מתמשך שחייב להתאים לקצב של מערכת העצבים של המטופלת והזוג. ההתערבות הקלינית במקרים של זיוף אורגזמה מציבה בפני המטפל אתגר אתי מורכב. האינסטינקט הראשוני לדחוף ל"חשיפה למען האמת" עלול להיות מסוכן. חשיפה מוקדמת מדי, ללא תשתית, עלולה להוביל למשבר אמון חריף אצל בן הזוג, או לרה-טראומטיזציה אצל המטופלת. על המטפל לאמץ עמדה של החזקת הסוד יחד עם המטופלת, ולהעריך את העיתוי לחשיפה על סמך אינדיקטורים קליניים:
חשוב להדגיש: אינדיקטורים אלו אינם רשימת מכולת טכנית שקובעת מה נכון או לא נכון מוסרית, אלא מצפן קליני שבודק מה אפשרי נפשית ברגע נתון. המטפל בודק האם המערכת הזוגית והאישית מסוגלת לשאת את משקל האמת מבלי לקרוס. במקרים רבים, העבודה תהיה על יצירת התנאים הללו לאורך זמן, לפני שניתן יהיה בכלל לגשת לחשיפה עצמה.
לסיכום, עלינו להגדיר מחדש את ההצלחה הטיפולית. היא אינה נמדדת בהכרח בהשגת אורגזמה בכל אקט, ואף לא בוידוי דרמטי. הצלחה טיפולית היא היכולת של האישה להיות נוכחת ואותנטית במרחב המיני, ללא פחד. היא היכולת להיות במגע, להנות ממה שיש, וגם להישאר רגועה וקרובה כשאין אורגזמה, מתוך ידיעה שהערך שלה ושל הקשר אינו תלוי בכיווץ שרירים כזה או אחר.
Chadwick, S. B., & van Anders, S. M. (2017). Do women's orgasms function as a masculinity achievement for men? Journal of Sex Research, 54(9), 1141–1152.
Fahs, B. (2014). Performing sex: The making and unmaking of women's erotic lives. SUNY Press.
Hochschild, A. R. (1983). The managed heart: Commercialization of human feeling. University of California Press.
Masters, W. H., & Johnson, V. E. (1966). Human sexual response. Little, Brown.
Muehlenhard, C. L., & Shippee, S. K. (2010). Men's and women's reports of pretending orgasm. Journal of Sex Research, 47(6), 552-567.
Opperman, E., Braun, V., Clarke, V., & Rogers, C. (2014). "It feels so good it almost hurts": Young adults' experiences of orgasm and sexual pleasure. Journal of Sex Research, 51(5), 503-515.
Wiederman, M. W. (1997). Pretending orgasm during sexual intercourse: Correlates and gender differences. Journal of Sex & Marital Therapy, 23(2), 131-139.
Winnicott, D. W. (1960). The theory of the parent-infant relationship. The International Journal of Psychoanalysis, 41, 585–595.
