מטפלים בעלי תואר שני טיפולי?
בואו נבדוק התאמה לאינדקס המטפלים של פסיכולוגים.קום. שלחו לנו הודעה קצרה ונתקדם משם.
OCD אצל ילדים ונוער: סימנים ודרכי טיפול
05/03/2024 צוות Psychologim.com
ההרצאה, שהועברה על ידי פרופ' אייל קלנטרוף – ראש המרכז לטיפול ולמחקר ב-OCD וראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטה העברית – עסקה בהבנת מנגנוני ההפרעה הטורדנית-כפייתית (OCD) ובכיווני המחקר והטיפול שהציג. בפתח דבריו, קלנטרוף פרס את התמונה האפידמיולוגית וציין כי כ-2% עד 2.5% מהאוכלוסייה יסבלו מ-OCD במהלך חייהם, כאשר ברגע נתון שיעור התפוצה עומד על כ-1%. הוא ציין כי אלו מספרים משמעותיים, והוסיף כי רוב המאובחנים מציגים רמות פגיעה בינוניות עד גבוהות בתפקוד.
נתון מרכזי שקלנטרוף בחר להבליט הוא פער הזמנים באבחון. לדבריו, חולפות בממוצע כעשר שנים מרגע התפרצות ההפרעה – המוגדר כשלב שבו הסימפטומים פוגעים מהותית באיכות החיים – ועד לקבלת אבחנה מקצועית. הוא ייחס נתון זה לחוסר מודעות בציבור ולמחסור באנשי מקצוע זמינים. בהמשך לכך, התייחס קלנטרוף למחקר שנערך במעבדתו בקרב ניצולי עוטף עזה לאחר אירועי השביעי באוקטובר. לדבריו, אף שבעבר נטה לחשוב שטראומה אינה מהווה טריגר ישיר ל-OCD, הנתונים שאספו חוקרי המעבדה הראו עלייה ניכרת בסימפטומים כפייתיים בעקבות הטראומה. בהקשר זה, דבריו הדגישו את משמעות הזיהוי המוקדם והפנייה לטיפול פסיכולוגי לאחר אירועי קיצון.
במהלך שלב השאלות, קלנטרוף הסתייג מהתפיסה המייחסת להפרעה מקור גנטי בלבד. הוא הבהיר כי לא מוכר למדע "גן של OCD", והסביר שהאמונה כי ההפרעה תורשתית באופן דטרמיניסטי עלולה למנוע ממטופלים לגשת לטיפול. הוא חתם את פרק המבוא בהדגשת משמעות המונח “הפרעה”, וציין כי הקו המבחין בין התנהגות שגרתית לפתולוגיה נבחן במידת הפגיעה בתפקוד היומיומי של המטופל.
בחלקה השני של ההרצאה, התמקד קלנטרוף בפירוק מושגי היסוד המרכיבים את ההפרעה. הוא הגדיר אובססיות כמחשבות, דחפים או דימויים חודרניים שאינם רצויים, אשר מעוררים סבל, חרדה או גועל. קלנטרוף מנה תמות מרכזיות כגון פחד מזיהום, צורך בסימטריה, פחד מפגיעה, ומחשבות טאבו בתחומים מיניים, מוסריים או דתיים. עם זאת, הוא ציין כי ההפרעה נוטה להתמקד בתכנים בעלי החשיבות הגבוהה ביותר למטופל.
בנוגע לקומפולסיות, קלנטרוף הבהיר כי אין מדובר רק בפעולות מוטוריות גלויות. הוא ציין שהימנעות מפעולה נחשבת גם היא לקומפולסיה מרכזית. נוסף על כך, הוא פירט קומפולסיות מנטליות הכוללות ספירה, שחזור אירועים בראש, עריכת רשימות מנטליות, וקשיים כרוניים בקבלת החלטות. בהתייחסו לשאלה על קיומו של מצב המכונה "Pure O" (אובססיות ללא קומפולסיות), טען קלנטרוף כי מונח זה חסר תוקף קליני ממשי לגישתו; מאחר שהטיפולים המובילים מבוססים על עצירת התנהגויות, הוא ציין כי בהיעדר קומפולסיה ייתכן שיש לבחון אבחנה חלופית. בהקשר זה, קלנטרוף הדגיש את חשיבות האבחנה המדויקת לפני קביעת הכיוון הטיפולי.
כדי להמחיש את הניתוק האפשרי בין המחשבה לבין הדחף הכפייתי, הביא קלנטרוף דוגמה של רופאה ששטפה ידיים בתדירות גבוהה. לדבריה, הפעולה לא נבעה מאמונה בדבר זיהום, אלא מכך שהדחף הפיזיולוגי עצמו הפריע לה להתרכז במטופלים. דוגמה זו הוצגה כדי להראות לקלינאים שחלק מההתנהגויות הכפייתיות עשויות להיות מונעות מדחף בלבד, ללא נוכחות של מחשבת סכנה קלאסית מאחוריהן.
לצורך הסבר מנגנוני השימור של ההפרעה, סקר קלנטרוף שלושה מודלים תיאורטיים. המודל הראשון שהוצג מתאר תהליך ספירלי: המחשבות החודרניות מתפרשות כמאיימות, מעוררות חרדה, ומובילות לביצוע קומפולסיה. קלנטרוף הסביר כי בעוד שהקומפולסיה מספקת רגיעה בטווח המיידי, בטווח הארוך היא מגבירה את תדירות האובססיות. הוא סיכם את העיקרון של מודל זה במשפט: "כשאנחנו נמנעים מחרדה, החרדה מחמירה".
המודל השני שהוצג פותח על ידי פרופ' ראובן דר, המכונה "חיפוש פרוקסי למצבים פנימיים". לדברי קלנטרוף, המודל מציע כי המטופל מאבד את "תחושת המשוכנעות הפנימית" לגבי שאלות עמומות בחייו. בהיעדר יכולת להישען על אינטואיציה פנימית, המטופל פונה לחפש "פרוקסי" – מדד חיצוני, אובייקטיבי לכאורה (למשל, ביצוע טקס לפי כללים נוקשים או דרישת אישורים חזרתית) כדי לפצות על תחושת הספק. קלנטרוף הציג מודל זה ככלי מרכזי להבנת הספק הכפייתי.
המודל השלישי שנידון בהרצאה עסק ב"אשליית השליטה". קלנטרוף ציין כי מציאות החיים מאופיינת בהיעדר שליטה, בעיקר בנושאים רגישים כמו בריאות, ביטחון ושלומם של הקרובים לנו. לטענתו, מנגנון ה-OCD מעניק למטופל אשליית שליטה זמנית באמצעות ביצוע הטקס. הוא הסביר כי על אף שהטקס אינו מונע את הסכנה בפועל, הוא ממלא פונקציה פסיכולוגית בכך שהוא עונה על הצורך של המטופל לחוש שהוא מנהל מציאות הנתפסת כחסרת שליטה.
בשלב זה, התמקד קלנטרוף במודל ההתנהגותי, המגדיר את הקומפולסיה עצמה כמחוללת העיקרית של הדינמיקה הכפייתית. הוא סקר את מחקריו של מרסל ואן דן הוט, בהם התבקשו נבדקים ללא רקע פסיכיאטרי לבצע בדיקות חזרתיות של כיריים. קלנטרוף הציג את מסקנת הניסוי המרכזית: הזיכרון הפיזי של המשתתפים לא נפגע כתוצאה מהחזרתיות, אך הביטחון הסובייקטיבי שלהם באותו הזיכרון התערער. הוא השתמש בניסוחו של החוקר לתיאור התופעה: "The more you check, the more uncertain you get".
כהמשך לכך, תיאר קלנטרוף ניסוי של החוקרת מרגריט טופולו, שבו סטודנטים ללא אבחנת OCD התבקשו לבצע טקסי בדיקה בביתם במשך שבוע ימים לצורך מחקר. לדברי קלנטרוף, בדיקת מעקב שבוצעה שבוע לאחר תום הניסוי העלתה שכ-80% מהמשתתפים המשיכו בבדיקות מיוזמתם, וחלקם ציינו כי החלו לפתח דאגות חרדתיות סביב פעולות שגרתיות אלו. המסר שקלנטרוף ביקש להעביר לפסיכולוגים ולאנשי המקצוע היה כי מנוע ההפרעה הוא ההתנהגות. הוא ציין כי ההישענות על מסלול של חזרתיות ובדיקות עשויה לעורר את הספק האובססיבי בפני עצמה, ומכאן נובעת חשיבותה הקלינית של מניעת התגובה.
פרק זה הוקדש לסקירת מחקרים הנערכים במעבדתו של קלנטרוף, תוך התמקדות במערכת האינהיביציה במוח האנושי. הוא פירט כי במוח פועל אזור המכונה Inferior Frontal Gyrus (IFG), האחראי על תהליכי עצירה מהירים של פעולות, מחשבות ורגשות. עם זאת, הוא ציין במפורש כי לחולי OCD לא נמצא ליקוי מבני או פתולוגי באזור זה.
על פי ההרצאה, החוקרים במעבדה עושים שימוש בטכניקת נוירו-מודולציה. הם מפעילים את אזור ה-IFG באמצעות מטלות מחשב ייעודיות, ובמקביל מבצעים עירור של סימפטום ה-OCD של המטופל. לדברי קלנטרוף, כוונת החוקרים היא לייצר התניה מוחית, כך שבעת התעוררות הדחף הקומפולסיבי בסביבה הטבעית, המוח יפעיל את מנגנון העצירה באופן אוטומטי. קלנטרוף ציין כי התערבות מחקרית זו אינה מהווה פתרון מלא, אך היא עשויה לתמוך במאמץ של המטופל לעצור את הטקסים. כמו כן, הוא הזכיר בקצרה כי נמצא קשר מחקרי בין שינה מסודרת לבין שיפור ביכולות האינהיביציה.
בחלקה המסכם של ההרצאה, עבר קלנטרוף לסקור את הגישות הטיפוליות המקובלות. הוא הציג את הטיפול בחשיפה ומניעת תגובה (ERP) כטיפול המרכזי והיעיל ביותר ל OCD, שמטרתו לסייע למטופל להתעמת עם החרדה ולהימנע מביצוע התגובה הכפייתית. הוא הזכיר גם טיפולים מבוססי קבלה, שמטרתם ללמד את המטופל לשהות עם המחשבות ללא מאבק בהן. קלנטרוף ציין כי הפסקת ההתנהגויות הקומפולסיביות היא רכיב מרכזי בטיפול.
בהתייחסות לשילוב בין טיפול פסיכולוגי לטיפול תרופתי, הציג קלנטרוף נתונים מתוך מחקר רחב שבדק את יעילות הגישות (מחקרו של H.B. Simpson). לפי הממצאים שהציג, טיפול ה-ERP הראה ירידה משמעותית בסימפטומים ביחס לקבוצת הביקורת. הוא התעכב על נתון שלפיו הקבוצה שקיבלה טיפול משולב (תרופתי ופסיכולוגי ביחד) לא הראתה תוצאות ממוצעות טובות יותר מאשר הקבוצה שקיבלה טיפול פסיכולוגי בלבד.
בהתייחס לסביבה המשפחתית של המטופל, הנחה קלנטרוף את בני המשפחה להימנע מ"אקומודציה" – דהיינו, שיתוף פעולה אקטיבי או פסיבי עם סימפטומי ההפרעה, כגון מתן אישורי הרגעה תכופים או סיוע בביצוע טקסים. את ההרצאה חתם במסר אופטימי, שלפיו גם לאחר כישלונות טיפוליים קודמים אין מקום לייאוש, משום שקיימים טיפולים יעילים ל-OCD.
