פירמידת הצרכים של מאסלו
03/03/2024 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 07/03/2024 22:16דמיינו את יונתן. סמנכ"ל פיתוח מבריק בחברת הייטק גדולה, אדם שפותר בעיות אלגוריתמיות מסובכות תוך דקות ספורות ושה-IQ שלו מרקיע שחקים. הוא מצטיין בכל מדד ביצוע יבש שהחברה מציבה לו, אך בכל פעם שמתעורר משבר בין חברי הצוות שלו, או כאשר מופנית כלפיו ביקורת בונה על סגנון הניהול שלו, הוא קופא במקום או מגיב בתוקפנות בלתי נשלטת. עובדים מוכשרים עוזבים תחתיו בזה אחר זה, והוא נותר מתוסכל, זועם, ולא מבין מדוע ה"לוגיקה" הצרופה שלו לא עובדת על בני אדם.
יונתן אינו מקרה בודד בנוף התעסוקתי של ימינו. בקליניקות הפסיכולוגיות ובחדרי הישיבות, אנו פוגשים שוב ושוב את הפער המכאיב הזה: אנשים אינטליגנטיים מאוד שמבינים הכל ברמה הקוגניטיבית והשכלית, אך מתפרקים לחלוטין ברמה הרגשית אל מול קונפליקט בין-אישי פשוט. הפער הזה בדיוק הוא המרחב שבו מושג ה"אינטליגנציה הרגשית" אמור היה לתת מענה. אולם, הטענה המרכזית של המאמר הזה היא שהאופן שבו עולם הניהול והתאגידים אימץ את המושג, רוקן אותו מהעומק הקליני שלו והפך אותו לכלי תפעולי שמפספס לחלוטין את העיקר.
עולם התאגידים אימץ את ה-EQ לא ככלי אמיתי להבנת מעמקי הנפש האנושית, אלא כעוד "האק" ניהולי במסווה של אכפתיות. התפיסה הזו מתעלמת מכך שאינטליגנציה רגשית אמיתית אינה סדנת חיוכים מאולצת. בפועל, היא דורשת עבודה סיזיפית של פירוק מנגנוני הגנה הישרדותיים שהתקבעו בנו מילדות. המציאות הקלינית מוכיחה כי כל תהליך מעמיק של עבודה פנימית במסגרת טיפול פסיכולוגי מקצועי ומוסמך חושף שפיתוח מודעות רגשית כרוך לא פעם בכאב, בהכרה בצללים הפנימיים שלנו, ובוויתור על אשליות שליטה – תהליכים שהם רחוקים שנות אור מהסטריליות התאגידית.
כדי לחלץ את האינטליגנציה הרגשית מתוך ים הקלישאות של עולם העסקים, עלינו לעשות צעד אחורה ולחזור אל האבות המייסדים של המושג בתוך האקדמיה – החוקרים ג'ון מאייר ופיטר סאלוביי (Mayer & Salovey), אשר טבעו את המונח כבר בשנת 1990. בניגוד מוחלט למודל הפופולרי והמסחרי של גולמן, שמערבב ללא הבחנה יכולות רגשיות מובהקות עם תכונות אישיות כלליות כמו אופטימיות, התמדה, וקסם אישי, מאייר וסאלוביי הציגו מודל טהור ונוקשה הרבה יותר, המכונה “מודל היכולת”. הם התייחסו לאינטליגנציה רגשית כאל יכולת קוגניטיבית לכל דבר: היכולת לזהות רגשות במדויק אצל העצמי ואצל האחר, להשתמש בהם בצורה אקטיבית, ולהבין משמעויות רגשיות מורכבות.
הוויכוח המתודולוגי סביב השאלה כיצד בכלל ניתן למדוד EQ הוא קריטי ומהווה את אחת מנקודות התורפה של התחום. רוב הכלים המסחריים הנמכרים כיום לארגונים מבוססים על דיווח עצמי – כלומר, האדם מתבקש להעיד על עצמו עד כמה הוא "אמפתי", "מודע לעצמו" או "שולט בכעסיו". במילים פשוטות: רוב הכלים המסחריים שבודקים אינטליגנציה רגשית כיום מבוססים על מה שהאדם חושב או מעיד על עצמו, ולא על איך הוא מתפקד בפועל ברגע האמת מול קונפליקט. אנשים עם חוסר מודעות עצמית נוטים, באופן אירוני, לדרג את עצמם בציונים גבוהים באופן מופרך, פשוט משום שאינם מודעים לעיוורון הרגשי של עצמם. באקדמיה הפסיכולוגית, נשאלת עד היום השאלה הנוקבת האם EQ הוא בכלל סוג של אינטליגנציה נפרדת, או שאולי מדובר פשוט באריזה שיווקית ומחודשת של תכונות אישיות מוכרות מתוך מודל “חמשת הגדולים” כגון נעימות ויציבות רגשית.
אינטליגנציה רגשית היא בראש ובראשונה אירוע נוירוביולוגי מוחשי. כשאנו חווים קונפליקט מאיים במציאות היומיומית – בין אם מדובר בוויכוח קולני מול בן זוג או אל מול הערה עוקצנית של קולגה – המוח העתיק שלנו אינו יודע לזהות את ההבדל האבולוציוני בין איום חברתי לאיום פיזי על חיינו. מבחינת מערכת העצבים, הערה צינית של מנהל היא שוות ערך לאריה שמזנק עלינו בסוואנה. בתגובה, האמיגדלה, אותו מבנה קדום האחראי על הישרדות, מפעילה אזעקת חירום עוצמתית ומזריקה מיד קורטיזול ואדרנלין למחזור הדם.
התופעה הנוירוביולוגית הזו, המכונה בספרות המקצועית “חטיפה רגשית”, מנתקת בפועל את הגישה הישירה שלנו לקליפת המוח הקדם-מצחית, שהיא האזור המפותח שאחראי על חשיבה רציונלית מתקדמת, ויסות דחפים, וקבלת החלטות. האדם בעל האינטליגנציה הרגשית הגבוהה אינו אדם שלעולם לא חווה זעם או תסכול; הוא פשוט אדם שהרשתות העצביות שלו אומנו לייצר השהיה מספקת בין הגירוי הראשוני באמיגדלה לבין התגובה החיצונית. חלון ההזדמנויות הזעיר הזה מאפשר למוח החושב לחזור לשלוט באירוע לפני שהמילים ההרסניות נאמרות. ברמה הפרקטית, ברגע של חטיפה רגשית, היכולת הזו מתורגמת לפעולות בסיסיות אך קריטיות: לקחת נשימה עמוקה שמאותתת למערכת העצבים להוריד הילוך, לייצר השהיה פיזית של מספר שניות לפני שמגיבים, ולהפנות את המודעות לתחושות הגוף כדי לקרקע את הסערה.
אחד המיתוסים הגדולים והנפוצים ביותר סביב המושג של אינטליגנציה רגשית הוא ההנחה שאמפתיה היא תמיד תכונה חיובית, רכה ומיטיבה המעידה על טוב לב. חשוב להדגיש: מיומנות רגשית אינה מעידה בהכרח על ערך מוסרי גבוה. אינטליגנציה רגשית היא סט של כלים, ובמציאות הקלינית והחברתית המורכבת, הכלים הללו יכולים בקלות לשמש גם ככלי נשק מסוכן והרסני ביותר. הפסיכולוגיה המודרנית מבחינה בצורה חדה בין אמפתיה רגשית – היכולת לחוש באמת ובתמים את כאבו של האחר ולהיות שותף סבלו – לבין אמפתיה קוגניטיבית, שהיא היכולת האינטלקטואלית והקרה להבין בדיוק מה האחר מרגיש ומה מניע אותו, אך מבלי להזדהות איתו כלל מבחינה רגשית.
מנהיגים כריזמטיים וטוקסיים, או אנשים המאופיינים באופן מובהק ביכולת מניפולטיבית, מחזיקים לא פעם ביכולת אמפתיה קוגניטיבית מפותחת ברמות יוצאות דופן. הם יודעים לקרוא את החדר בצורה פנומנלית, לזהות חולשות אישיות של הסובבים אותם, ולהשתמש בהבנה הרגשית החדה הזו כדי לעשות מניפולציות מחושבות היטב ולנצל אנשים אחרים לטובתם. רק מתוך הבנה עמוקה של הפיצול הזה בין יכולת קוגניטיבית לבין היעדר אכפתיות אמיתית, אנו יכולים ללמוד איך לזהות דפוסי התנהגות של נרקיסיסט במערכות יחסים זוגיות או מקצועיות, ולהגן על עצמנו מפני אותם פרטים שמנצלים את השפה הרגשית לא למטרות של חיבור, אלא כאמצעי שליטה.
הדיון באינטליגנציה רגשית מקבל דחיפות אקוטית בעולם של ימינו מסיבות חדשות לחלוטין. מחד גיסא, הכניסה המסיבית של מערכות הבינה המלאכותית (AI) לחיינו הופכת את ה-IQ הקלאסי והיכולות הטכניות או האנליטיות לסחורה זמינה, מהירה וזולה. ככל שמכונות מנתחות נתונים, כותבות קוד ומעבדות מידע מהר וטוב יותר מכל מוח אנושי, היתרון התחרותי – ולמעשה היתרון הקיומי היחיד שנותר לבני אדם בשוק העבודה העתידי – הוא היכולת לנהל מורכבות אנושית. המכונה לא יודעת להכיל עמימות, לגשר על פערי תרבות, להפגין חמלה, וליצור "ביטחון פסיכולוגי" (Psychological Safety) בצוותים שעוברים תקופות משבר ואי-ודאות.
מאידך גיסא, אנו חיים בעידן של טראומה קולקטיבית חסרת תקדים ושחיקה דורית (Burnout) שמכרסמת בכל חלקה טובה. עולם העבודה החדש מטשטש כליל את הגבולות המסורתיים שבין המרחב האישי לבין המרחב המקצועי, ואנשים מגיעים לאינטראקציות חברתיות יומיומיות כשהם מותשים, עם מערכות עצבים חשופות ומרוטות. אין זה פלא שאנו רואים עלייה חדה ומתמדת בפניות לטיפול נפשי בשנים האחרונות; לא מדובר בפינוק, אלא באנשים נורמטיביים שקורסים תחת העומס ומחפשים עוגן במציאות שוחקת. במציאות כאוטית כזו, היכולת לווסת את עצמך מבפנים, להיות רגיש לטראומות של האחר, ולהבין את הטריגרים הסמויים שמפעילים את סביבתך, הפכה מסתם מיומנות ניהולית ליכולת הישרדותית בסיסית. במקרים רבים, היעדר מעטפת רגשית בתוך מציאות שכזו הוא בדיוק מה שדוחף אנשים אל קצה גבול היכולת, עד למצבים של דיכאון קליני מתמשך הגוזל מהם את שאריות האנרגיה וחדוות החיים.
כאשר אנו מסתכלים נכוחה על כל המורכבות הזו, המסקנה הבלתי נמנעת היא שאינטליגנציה רגשית אמיתית אינה מסתכמת בחיוך כפוי בשיחת פידבק שנתית, והיא בוודאי אינה מתמצה ביכולת לייצר אווירה נעימה ומלאכותית בפינת הקפה במשרד. זוהי שפה פנימית מורכבת, הדורשת מאיתנו אומץ רב לשהות במקומות לא נוחים בתוך נפשנו. היא דורשת מאיתנו להכיר במוגבלות של הרציונליות האנושית שאנו כה מתגאים בה, ולוותר על הניסיון לשלוט בכל דבר ובכל אדם. במקום זאת, עלינו להתבונן נכוחה ובכנות חדה ולא מתחנפת במניעים הנסתרים והפחות פוטוגניים שלנו: בקנאה, בפחד מדחייה, בצורך בשליטה, וברצון העמוק בהכרה.
האתגר האמיתי של עולם הפסיכולוגיה כיום אינו למצוא עוד דרך מסחרית למדוד EQ בעזרת שאלונים רדודים, אלא להחזיר למושג החשוב הזה את העומק הקליני שאבד לו. הצלחה, בסופו של יום, אינה נמדדת ביכולת הפלסטית שלנו להעלים קונפליקטים מתחת לשטיח רק כדי לשמור על שקט תעשייתי, אלא באומץ האנושי שלנו לפגוש את הקונפליקטים הללו מתוך בוחן מציאות פנימי ויציב. יונתן מהפתיחה אינו זקוק לעוד סדנת פיתוח מנהלים תאגידית או לטריקים של משא ומתן. הוא זקוק למרחב בטוח שבו מותר לו להודות שהוא מפחד לאבד שליטה, ולפגוש את הפגיעות של עצמו כדי להפוך למנהיג – ולאדם – שלם יותר.
