האם פסיכולוג עם הפרעה נפשית יכול לטפל?

מטפלים בעלי תואר שני טיפולי?

בואו נבדוק התאמה לאינדקס המטפלים של פסיכולוגים.קום. שלחו לנו הודעה קצרה ונתקדם משם.

שליחת הודעה לווצאפ

השאלה האם פסיכולוג עם הפרעה נפשית יכול לטפל נשמעת לעיתים כמו שאלה על גבול הכניסה למקצוע, אך למעשה היא נוגעת ללב המקצוע עצמו. פסיכולוגיה קלינית אינה מקצוע שבו המטפל עובד רק באמצעות ידע, טכניקה או פרוטוקול. המטפל עובד גם באמצעות עצמו. הוא מקשיב בגופו, חושב מתוך עולמו הפנימי, מגיב דרך מערך ההעברות וההעברות הנגדיות, ומחזיק עבור המטופל מרחב רגשי שבו גם שתיקה, חרדה, כעס, תלות, בושה וייאוש מקבלים משמעות. לכן השאלה על פגיעותו של המטפל אינה שולית. היא אינה רכילות מקצועית ואינה שאלה של טוהר נפשי. היא שאלה על הכלי המרכזי של העבודה הטיפולית.

דווקא משום כך, הניסוח “האם פסיכולוג עם הפרעה נפשית יכול לטפל” אינו מדויק מספיק. אבחנה נפשית אינה אומרת לנו האם המטפל מסוגל לשמור על מסגרת, לחשוב את ההעברה הנגדית, להיעזר בהדרכה, לזהות נקודות עיוורון, לקבל משוב, לעבוד מתוך מובחנות ולשים את טובת המטופל לפני צרכיו שלו. באותה מידה, היעדר אבחנה רשמית אינו מבטיח עבודה טיפולית טובה. מטפל יכול להיות ללא אבחנה מוכרת ועדיין לפעול מתוך נוקשות, הכחשה, צורך בשליטה, תגובתיות, שחיקה או שימוש סמוי במטופל לצורכי ויסות עצמי.

לכן הדיון המקצועי צריך לעבור מן השאלה מי סובל מהפרעה נפשית אל השאלה מה מצב הכשירות הקלינית בפועל. פסיכולוגים אינם אמורים להיות בני אדם נטולי חרדה, אובדן, פגיעות, תלות, דיכאון או קונפליקטים פנימיים. אין מטפל כזה. המקצוע אינו דורש חסינות מפני סבל, אלא יכולת לעבוד עם הסבל באופן מודע, אחראי ומפוקח. הקושי מתחיל כאשר הפגיעות אינה ידועה למטפל, אינה עוברת עיבוד, אינה מובאת להדרכה, או אינה נלקחת בחשבון בהחלטות על עומס, סוג המטופלים, רציפות העבודה וגבולות המסגרת.

בהקשר הישראלי, גם רישוי ומומחיות אינם מחליפים את שאלת הכשירות המשתנה לאורך החיים המקצועיים. כאשר מדברים על פסיכולוגים, אין די בשאלה אם אדם רשום בפנקס או נושא תואר מקצועי. השאלה הקלינית היא אם הוא כשיר כעת לעבוד עם מטופלים באופן אחראי, יציב ומיטיב.

בין היסטוריה נפשית, משבר פעיל ופגיעה בכשירות

אחת הבעיות בדיון על פסיכולוג עם הפרעה נפשית היא שהמונח “הפרעה נפשית” רחב מדי. מבחינה קלינית ואתית, אין דמיון הכרחי בין היסטוריה של דיכאון שעברה עיבוד, חרדה שמטופלת ומוחזקת היטב, תקופת אבל פעילה, שחיקה מקצועית עמוקה, שימוש בעייתי בחומרים, מצב נפשי לא מווסת, או מצב שבו בוחן המציאות נפגע. כולם עשויים להיכנס תחת השפה הרחבה של מצוקה נפשית, אך הם אינם מציבים אותה רמת סיכון ואינם מחייבים אותה תגובה מקצועית.

פסיכולוג שעבר בעברו דיכאון, חרדה, טראומה או אשפוז, ועשה עם החוויה עבודה טיפולית והדרכתית רצינית, אינו דומה לפסיכולוג שנמצא כעת במצב פעיל של הצפה, חוסר שינה, דיסוציאציה, שימוש בעייתי בחומרים, התפרצויות, חוסר תובנה או קריסה תפקודית. גם בתוך מצבים פעילים יש צורך בהבחנה. משבר חיים זמני יכול להצריך הפחתת עומס, הדרכה צמודה או הפסקה ממטופלים מסוימים. מצב נפשי חריף יותר עשוי לחייב עצירה ממשית של עבודה קלינית. אין כאן כלל אחד שמתאים לכל המקרים. יש צורך בשיקול דעת מקצועי, ולעיתים בשיקול דעת של אחרים סביב המטפל.

הסימנים המדאיגים אינם נמצאים בשם האבחנה אלא באופן שבו היא נוגעת בעבודה. ביטולים מרובים, איחורים חוזרים, קושי להחזיק שעה טיפולית, זמינות עודפת, חשיפת יתר עצמית, תגובתיות חריגה לכעס של מטופל, צורך עז להיות מוערך, קושי לשאת תלות, הצפה מול חומר טראומטי, הימנעות שיטתית מהדרכה או חוסר יכולת לקבל משוב, כל אלה עשויים להעיד שהפגיעות אינה נשארת עניין אישי של המטפל. היא מתחילה לארגן את הטיפול.

במובן הזה, גבולות טיפוליים אינם עניין פורמלי בלבד. הם אחד המדדים לשאלה אם המטפל מצליח להחזיק את תפקידו, גם כאשר נפשו האישית פגיעה יותר מן הרגיל. גבול בזמן, בתשלום, בזמינות, בחשיפה עצמית ובקשר מחוץ לחדר אינו נועד להפוך את הטיפול לקר. הוא נועד להגן על כך שהמטופל יישאר המרכז.

העברה נגדית כמדד חי לכשירות

העברה נגדית היא אחד המקומות המדויקים ביותר לבחון בהם את שאלת הכשירות של מטפל פגיע. לא משום שעצם קיומה של העברה נגדית מעיד על בעיה, אלא משום שהיא חושפת כיצד נפשו של המטפל משתתפת בטיפול. מטפל אינו צופה ניטרלי במטופליו. הוא מגיב, נמשך, נרתע, מתעייף, כועס, מזדהה, רוצה להציל, רוצה להתרחק, מרגיש אשמה, חמלה, קנאה או חוסר אונים. כל אלה אינם כשלים. הם חלק מן החומר הקליני. הכשל מתחיל כאשר המטפל אינו מסוגל לחשוב את תגובותיו, ומתחיל לפעול מתוכן כאילו הן אמת אובייקטיבית על המטופל.

מטפל עם היסטוריה של חרדה עשוי להיות רגיש מאוד למטופל חרד, אך גם עלול להרגיע מהר מדי, משום שהחרדה בחדר קשה לו עצמו. מטפל שעבר אובדן עשוי להבין לעומק אבל של מטופל, אך גם להתקשות לשאת שתיקה, ייאוש או תלות ממושכת. מטפל שחווה קשר פוגעני עשוי לזהות בעדינות דינמיקות של השפלה או שליטה, אך גם עלול להזדהות יתר עם צד אחד של הסיפור. מטפל שהיה צריך להציל אחרים בילדותו עלול להפוך למטפל מציל, ולא תמיד יזהה שהעמדה המצילה משמרת אצל המטופל חוסר אונים במקום לאפשר לו סובייקטיביות.

הספרות האמפירית על העברה נגדית מדגישה כי תגובות המטפל אינן רק רעש שיש לסלק מן הטיפול, אלא חומר קליני שעשוי לסייע להבנת היחסים הטיפוליים. עם זאת, כאשר תגובות אלה אינן מזוהות ואינן מנוהלות, הן עלולות לפגוע בתהליך. לכן דיון רציני בשאלה האם פסיכולוג עם הפרעה נפשית יכול לטפל חייב לעבור דרך השאלה האם הוא מסוגל לעבוד עם העברה נגדית, ולא רק האם הוא מתפקד כלפי חוץ.

העברה נגדית מאפשרת להבחין בין פגיעות מעובדת לבין פגיעות לא מעובדת. במצב הראשון, המטפל מזהה שתגובה מסוימת שלו חזקה מדי, חוזרת מדי, מצמצמת מדי או מוכרת מדי מחייו האישיים. הוא מביא אותה להדרכה, חושב עליה, בוחן מה שייך למטופל ומה שייך לו, ומשתמש בה בזהירות. במצב השני, המטפל פועל כאילו תגובתו היא האמת היחידה. הוא יודע מהר מדי, נפגע מהר מדי, מרחם מהר מדי, מפרש מהר מדי או מוותר מהר מדי.

מכאן שהשאלה אינה אם למטפל יש פצע. השאלה היא אם הפצע הפך לכלי חשיבה או למנגנון פעולה. מטפל פגיע אך רפלקטיבי יכול לעיתים לעבוד ברגישות רבה יותר דווקא משום שהוא יודע היכן הוא עלול להתבלבל. מטפל פגיע אך בלתי רפלקטיבי עלול להיות מסוכן דווקא משום שהוא בטוח מדי שהוא מבין.

המטפל הפצוע, בלי רומנטיזציה

מושג המטפל הפצוע מושך אליו לא מעט קסם. הוא מציע סיפור כמעט מפתה: מי שסבל יודע להבין סבל, מי שנפגע יודע לזהות פגיעה, מי שחווה חרדה או דיכאון יודע לשבת עם מטופל במקום שאחרים נרתעים ממנו. יש ברעיון הזה אמת, אך זו אמת שצריך לטפל בה בזהירות. פצע אישי יכול להעמיק אמפתיה, להקטין שיפוטיות, לאפשר הקשבה למצבי בושה, תלות, אובדן או קריסה, ולחדד את ההבנה שטיפול אינו תהליך נקי, ליניארי או יפה. אבל אותו פצע יכול גם להפוך לאזור עיוור.

לא כל מי שסבל נעשה עמוק יותר. לא כל מי שעבר טיפול אישי נעשה כשיר יותר. לא כל מי שמספר על פגיעותו עושה זאת מתוך חופש פנימי. לפעמים הפצע הופך לשפה מקצועית מרשימה שמסתירה קושי לחשוב. לפעמים המטפל מאמין שהוא מבין את המטופל משום שהוא מזהה בו משהו מעצמו, אך בפועל הוא מפסיק להקשיב לסובייקטיביות הייחודית של המטופל. במצב כזה האמפתיה מתחלפת בהזדהות, והזדהות שאינה מעובדת עלולה להיות לא פחות חודרנית מניכור.

כאן נכון להבחין בין אמפתיה לבין התמזגות. אמפתיה מאפשרת למטפל להתקרב לחוויית המטופל בלי לאבד את ההפרדה ביניהם. התמזגות גורמת למטפל להרגיש שהוא כבר יודע. הוא יודע מה המטופל מרגיש, מה הוא צריך, מה פגע בו ומה נכון עבורו. דווקא מטפל שחווה בעצמו טראומה, דיכאון, חרדה או קשר פוגעני עלול לפעמים לדלג מעל החקירה הקלינית, מפני שהוא מרגיש שהוא כבר מכיר את המקום הזה מבפנים.

לכן בפרק הזה חשוב לחבר את הדיון אל אמפתיה וחמלה. חמלה טיפולית אינה הצפה. היא אינה זהות גורל. היא היכולת להיות קרוב מספיק כדי להבין ורחוק מספיק כדי לחשוב. מטפל פצוע יכול להיות מטפל מצוין כאשר פגיעותו עברה עיבוד, כאשר היא אינה דורשת מן המטופל לאשר אותה, וכאשר היא אינה הופכת למרכז סמוי של הטיפול. בלי עיבוד כזה, הפצע אינו מעניק עומק. הוא פשוט ממשיך לדבר דרך המטפל.

חשיפה עצמית של המטפל אינה הוכחת כנות

אחת השאלות המעשיות ביותר ביחס למטפלים עם היסטוריה נפשית נוגעת לחשיפה עצמית. האם מטפל שחווה דיכאון, חרדה, טראומה, אשפוז, טיפול תרופתי או משבר אישי צריך לספר על כך למטופליו. התשובה המקצועית אינה כן או לא, אלא למען מי. חשיפה עצמית אינה מדד לכנות, לאנושיות או לעומק. היא התערבות קלינית, וכמו כל התערבות קלינית היא צריכה להיבחן לפי תרומתה למטופל, לעיתוי, למסגרת, לאופי הקשר הטיפולי וליכולת לעבד את מה שנפתח בעקבותיה.

כאשר חשיפה עצמית נעשית מתוך צורך של המטפל להיראות, לקבל אישור, ליצור קיצור דרך לאינטימיות, להרגיע את עצמו או להימנע מתחושת מרחק, היא עלולה לפגוע בטיפול. המטופל עשוי להתחיל להגן על המטפל, להימנע מחומר מסוים, להרגיש אשם על רגשותיו, או לחוות את הטיפול כמרחב שבו עליו להחזיק גם את המטפל. לעומת זאת, יש מצבים מדויקים שבהם חשיפה עצמית מצומצמת, מעובדת ומכוונת עשויה לשרת את המטופל. למשל, כאשר היא מפחיתה בושה, מחזקת תקווה, או מאפשרת למטופל להבין דבר מה על התהליך בלי להזיז את מרכז הכובד מן המטופל אל המטפל.

בהקשר זה, פסיכותרפיה אינה רק מפגש אנושי כן, אלא מסגרת מקצועית שבה גם כנות צריכה לעבור עיבוד. המטפל אינו אמור לשקר למטופל, אך הוא גם אינו מחויב להפוך את חייו האישיים לחומר גלם פתוח. השאלה אינה מה המטפל רוצה לספר, אלא מה המטופל צריך לדעת כדי להמשיך לעבוד, ומה יקרה לנפשו של המטופל לאחר החשיפה. האם היא תפתח מרחב או תסגור אותו. האם היא תקל על המטופל או תעמיס עליו. האם היא תשרת הבנה או תייצר ברית מדומה.

לכן, במאמר מקצועי חשוב לומר בפשטות: מטפל עם היסטוריה נפשית אינו חייב לחשוף אותה. לעיתים דווקא אי החשיפה היא הבחירה האתית. כאשר נשקלת חשיפה, עליה להיות מצומצמת, קשורה ישירות לצורכי המטופל, ניתנת לעיבוד, ולא תוצר של בדידות המטפל או צורך שלו להפוך את המטופל לעד לפגיעותו.

טיפול אישי, הדרכה ועמיתים כמרחב הגנה

אם הפגיעות של המטפל אינה פסילה אוטומטית, הרי שהשאלה הבאה היא אילו תנאים מאפשרים לה שלא להפוך לסיכון. התשובה נמצאת במנגנוני ההחזקה המקצועיים: טיפול אישי, הדרכה, קבוצת עמיתים, התייעצות אתית, צמצום עומס בעת הצורך, ולעיתים גם הפסקה זמנית של עבודה עם מטופלים מסוימים. מנגנונים אלה אינם עדות לחולשה מקצועית. הם חלק מן האחריות של מי שעובד עם נפשם של אחרים.

עם זאת, גם כאן יש להיזהר מפשטנות. טיפול אישי אינו חותמת כשרות. מטפל יכול להיות בטיפול אישי ועדיין להסתיר שם את האזורים שבהם הוא פוגע במטופליו. הוא יכול להיות בהדרכה ועדיין להביא את החומר באופן שמגן עליו. הוא יכול לשבת בקבוצת עמיתים ועדיין להישאר בלתי ניתן לערעור. לכן השאלה אינה רק האם קיימת הדרכה, אלא מה איכות השימוש בה.

הדרכה טובה אינה מסתפקת בשאלה מה קורה למטופל. היא שואלת גם מה קורה למטפל מול המטופל. האם הוא עדיין סקרן. האם הוא עדיין מסוגל לשאת אי ידיעה. האם הוא שומר גבולות מתוך עמדה מקצועית או מתוך נוקשות הגנתית. האם הוא מציל כדי לעזור או כדי לא לפגוש חוסר אונים. האם הוא נמנע מעימות טיפולי משום שהוא חושש מתוקפנות. האם הוא ממשיך לעבוד משום שהוא כשיר לכך, או משום שהוא אינו מסוגל לשאת את המשמעות של עצירה.

כאן נכנסת גם שאלת שחיקה. לא כל פגיעה בכשירות נובעת מהפרעה נפשית מוגדרת. לעיתים היא נובעת משנים של עומס רגשי, חשיפה לחומר טראומטי, טיפול במצבי תלות קשים, עבודה במסגרות ציבוריות עמוסות, בדידות מקצועית והיעדר החזקה מוסדית. במצבים כאלה, המטפל עלול להמשיך לשבת בחדר, אך לא באמת להיות פנוי למטופל באותו אופן.

לכן, כאשר מטפל מתמודד עם פגיעות נפשית, ההכרעה אינה בינארית. לא חייבים מיד להפסיק לעבוד, ולא נכון תמיד להמשיך כרגיל. לעיתים יש צורך בהפחתת עומס. לעיתים בהפסקה ממטופלים עם חומר מסוים. לעיתים בהוספת הדרכה. לעיתים בטיפול אישי אינטנסיבי יותר. לעיתים בשיחה גלויה עם מנהל מרפאה או מדריך. ולעיתים, במצבים חמורים, בעצירה ממשית. האחריות המקצועית אינה נמדדת בכך שהמטפל לעולם אינו נזקק לעזרה, אלא בכך שהוא יודע להיעזר לפני שהמטופל משלם את המחיר.

מוסדות הכשרה וקליניקות אינם פטורים מן האחריות

המאמר לא יהיה שלם אם האחריות תישאר רק על כתפי המטפל הפגיע. כשירות קלינית אינה עניין פרטי בלבד. היא נוצרת, נשמרת ולעיתים נפגעת בתוך הקשרים מוסדיים: תוכניות הכשרה, מרפאות ציבוריות, קליניקות פרטיות, הדרכות, קבוצות עמיתים, מנהלי שירותים ותרבות מקצועית רחבה. מטפל שנמצא במצוקה אינו פועל בריק. הוא פועל בתוך מערכת שמלמדת אותו, במפורש או במובלע, האם מותר לו להודות בקושי, האם מצפים ממנו לתפקד בכל מחיר, האם הדרכה היא מקום לחשיבה אמיתית או רק דיווח מקרה, והאם פגיעות נתפסת כחלק מן המקצוע או כסכנה למעמדו.

במסגרות ציבוריות, השאלה הזאת נעשית חריפה עוד יותר. עומס תיקים, מחסור בכוח אדם, הדרכה מוגבלת, לחץ אדמיניסטרטיבי וחשיפה ממושכת למצוקה קשה יכולים לייצר מצב שבו מטפלים ממשיכים לעבוד גם כאשר ברור שהם זקוקים להחזקה. במצבים כאלה, השפה המקצועית על שמירה עצמית ועל מודעות עצמית עלולה להפוך להטלת אחריות אישית על המטפל בלבד, במקום לשאול מה המערכת עושה כדי למנוע שחיקה, בידוד ופגיעה בכשירות.

גם בקהילות הכשרה יש חשיבות עצומה לאופן שבו מדברים על פגיעות המטפל. מתמחים ומטפלים צעירים לומדים לא רק תיאוריה וטכניקה, אלא גם את כללי השתיקה של המקצוע. אם הם לומדים שמטפל טוב מחזיק הכול לבד, הם יסתירו. אם הם לומדים שכל פגיעות תסמן אותם כבעייתיים, הם לא יבקשו עזרה. אם הם לומדים שהדרכה היא מקום שבו אפשר לחשוב גם על כשל, בושה, משיכה להצלה, כעס על מטופל, שחיקה ופגיעה בתפקוד, גדל הסיכוי שהם יפנו לעזרה בזמן.

כאן יש מקום לקשר בין שאלת הכשירות לבין פסיכולוג קליני, לא במובן של תואר בלבד, אלא במובן של השתייכות לקהילה מקצועית שיש לה סטנדרטים, הדרכה, אחריות הדדית ויכולת להציב גבול. מוסדות הכשרה וקליניקות צריכים לשאול את עצמם לא רק איך מלמדים טיפול, אלא גם איך מלמדים עצירה. איך מדריך מזהה שמטפל מתמחה אינו רק בתהליך, אלא נמצא בסיכון לפגוע במטופלים או בעצמו. איך מנהל מרפאה מבחין בין עומס רגיל לבין שחיקה שמערערת כשירות. איך יוצרים מרחב שבו אפשר לומר “אני לא במצב לטפל כרגע במטופל הזה” בלי שזה יישמע כמו כישלון מקצועי מוחלט.

קהילה טיפולית בוגרת אינה רק מכילה פגיעות. היא גם יודעת לארגן סביב הפגיעות גבולות.

אחריות עמיתים ומדריכים אינה רדיפה

כאשר עמית, מדריך או מנהל מרפאה חושש שמטפל נמצא במצב של פגיעה בכשירות, עולה דילמה קשה. מצד אחד, אין הצדקה למהר לשיפוט, רכילות, חשיפה או סימון של מטפל כבעייתי. מצד שני, שתיקה בשם נאמנות, חברות, אי נעימות או רגישות למצבו של המטפל עלולה להשאיר מטופלים חשופים. אחריות עמיתים אינה רדיפה, אך גם אינה אדישות. היא דורשת יכולת לדבר בזהירות, בכבוד ובאומץ על מה שאולי מתחיל להיראות כבעיה קלינית ואתית.

ברוב המקרים, אחריות עמיתים אינה מתחילה בתלונה פורמלית. היא מתחילה בשיחה מקצועית. עמית שמזהה שינוי חד בתפקוד, ביטולים מרובים, חשיפת יתר, דיבור חסר גבולות על מטופלים, קושי לשאת ביקורת, התפרצויות, הסתגרות מקצועית, שימוש בעייתי בחומרים או קריסה של מסגרת, אינו צריך להפוך מיד לשופט. אבל הוא גם אינו אמור להתעלם. לעיתים הצעד הנכון הוא התייעצות עם מדריך. לעיתים שיחה ישירה ועדינה. לעיתים המלצה על טיפול אישי או הפחתת עומס. ולעיתים, כאשר יש חשש ממשי לפגיעה במטופלים, יש צורך בפנייה לגורם אתי או ניהולי מתאים.

כאן חשוב להכניס גם את שאלת טיפול פסיכולוגי. טיפול פסיכולוגי מבוסס על קשר, אך לא על קשר סימטרי. המטפל מביא את אנושיותו, אך אינו מביא אותה כפי שהיא מובאת לקשר חברי. הוא משתמש בעצמו, אך אינו משתמש במטופל. לכן כאשר עמית מזהה שהיחס הזה מתחיל להתבלבל, האחריות המקצועית אינה מאפשרת לו להסתפק באמירה “זה עניין אישי של המטפל”. ברגע שהעניין האישי מתחיל להשפיע על מטופלים, הוא נעשה גם עניין מקצועי.

אחריות עמיתים טובה מחזיקה דרך שלישית. היא אינה רודפת את המטפל הפגיע ואינה מביישת אותו, אך גם אינה מגינה עליו מפני המציאות כאשר המציאות מסוכנת. היא אומרת: מותר לך להיות פגיע, אבל אינך לבד עם הפגיעות הזאת. ואם הפגיעות שלך מתחילה לפגוע בטיפול, מישהו חייב לעזור לך לראות זאת. לא כדי לסלק אותך מן המקצוע, אלא כדי להגן על המטופלים, עליך ועל המקצוע עצמו.

אחריות מקצועית אינה סטיגמה

בסופו של דבר, השאלה האם פסיכולוג עם הפרעה נפשית יכול לטפל אינה יכולה לקבל תשובה כללית אחת. כן, פסיכולוג עם היסטוריה נפשית יכול לטפל. לא, לא כל פסיכולוג בכל מצב נפשי כשיר לטפל בכל זמן. שתי האמירות נכונות יחד. מי שמחזיק רק את הראשונה עלול לטשטש סיכון. מי שמחזיק רק את השנייה עלול לייצר סטיגמה. הקהילה המקצועית נדרשת להחזיק את המתח בלי לברוח לאחד מן הקצוות.

העמדה המקצועית המדויקת היא זו: פגיעות נפשית אינה פוסלת מטפל. הכחשה של פגיעות, חוסר תובנה, בידוד מקצועי, פגיעה מתמשכת בגבולות, שימוש לא מודע במטופל, היעדר הדרכה, חוסר יכולת לקבל משוב או המשך עבודה בזמן קריסה תפקודית, אלה כבר שאלות של כשירות. הכשל אינו בכך שהמטפל סובל. הכשל הוא בכך שהסבל הלא מוחזק מתחיל להיות מוטל על המטופל.

כאן אפשר לחזור אל שאלת האתיקה במובנה הרחב. טיפול אינו רק מפגש בין שני אנשים, אלא מערכת יחסים מקצועית שבה יש פערי כוח, אחריות, סודיות, גבולות, תלות ואפשרות לפגיעה. לכן השאלה אינה רק מה המטפל מרגיש שהוא מסוגל לעשות, אלא מה מגן על המטופל כאשר המטפל עצמו אינו מזהה בזמן את מגבלותיו. במובן הזה, הדיון על פגיעות המטפל מתחבר ישירות לשאלה של הפרות אתיות בפסיכותרפיה, לא משום שכל מטפל פגיע מפר אתיקה, אלא משום שכל קהילה מקצועית אחראית חייבת לדעת מתי פגיעות אנושית הופכת לסיכון טיפולי.

לפני ששואלים אם פסיכולוג עם הפרעה נפשית יכול לטפל, כדאי לשאול שאלות מדויקות יותר. האם הוא מודע למצבו. האם הוא נמצא בהדרכה. האם יש לו טיפול אישי או מרחב מקצועי שבו הוא יכול לחשוב את עצמו. האם הוא מקבל משוב. האם הוא מצליח לשמור על גבולות. האם הוא מזהה מתי חומר מסוים מפעיל אותו. האם הוא מסוגל לצמצם עבודה בעת הצורך. האם יש סביבו עמיתים שמוכנים לדבר איתו בכנות. האם הוא מסוגל לשים את טובת המטופל לפני הצורך שלו להמשיך להרגיש מתפקד.

אחריות מקצועית אינה סטיגמה. היא הצורה הבוגרת שבה קהילה טיפולית אומרת למטפליה: מותר לך להיות פגיע, אבל הפגיעות שלך צריכה להיות מוחזקת. מותר לך להזדקק לעזרה, אבל אינך יכול להכחיש את הצורך הזה כאשר אתה עובד עם נפשם של אחרים. מותר לך להיות אדם, ואולי אין טיפול טוב בלי אנושיות המטפל, אך דווקא משום שהעצמי שלך הוא כלי העבודה המרכזי, עליו להיות נתון לחשיבה, טיפול, הדרכה ולעיתים גם עצירה.

הקהילה המקצועית אינה צריכה לדרוש ממטפלים להיות חסינים מסבל. היא כן צריכה לדרוש מהם לא להישאר לבד עם הסבל כאשר הוא מתחיל להיכנס לחדר הטיפולים.

ביבליוגרפיה

American Psychological Association. Ethical Principles of Psychologists and Code of Conduct. Standard 2.06, Personal Problems and Conflicts.

Barnett, J. E. 2011. Psychotherapist Self Disclosure: Ethical and Clinical Considerations. Psychotherapy, 48, עמודים 315 עד 321.

Hayes, J. A., Gelso, C. J. and Hummel, A. M. 2011. Managing Countertransference. Psychotherapy, 48, עמודים 88 עד 97.

Henretty, J. R. and Levitt, H. M. 2010. The Role of Therapist Self Disclosure in Psychotherapy: A Qualitative Review. Clinical Psychology Review, 30, עמודים 63 עד 77.

King, A. J., Brophy, L. M., Fortune, T. L. and Byrne, L. 2020. Factors Affecting Mental Health Professionals’ Sharing of Their Lived Experience in the Workplace: A Scoping Review. Psychiatric Services, 71, עמודים 1047 עד 1064.

Norcross, J. C. 2005. The Psychotherapist’s Own Psychotherapy: Educating and Developing Psychologists. American Psychologist, 60, עמודים 840 עד 850.

Smith, P. L. and Moss, S. B. 2009. Psychologist Impairment: What Is It, How Can It Be Prevented, and What Can Be Done to Address It. Clinical Psychology: Science and Practice, 16, עמודים 1 עד 15.

Vivolo, M., Owen, J. and Fisher, P. 2024. Psychological Therapists’ Experiences of Burnout: A Qualitative Systematic Review and Meta Synthesis. Mental Health and Prevention, 33, Article 200253.

Williams, B. E., Pomerantz, A. M., Segrist, D. J. and Pettibone, J. C. 2010. How Impaired Is Too Impaired? Ratings of Psychologist Impairment by Psychologists in Independent Practice. Ethics and Behavior, 20, עמודים 149 עד 160.

Wise, E. H., Hersh, M. A. and Gibson, C. M. 2012. Ethics, Self Care and Well Being for Psychologists: Reenvisioning the Stress Distress Continuum. Professional Psychology: Research and Practice, 43, עמודים 487 עד 494.

Zerubavel, N. and Wright, M. O. 2012. The Dilemma of the Wounded Healer. Psychotherapy, 49, עמודים 482 עד 491.