הפרעת גוף דיסמורפית (BDD)

הגדרה ומאפיינים של הפרעת גוף דיסמורפית

הפרעת גוף דיסמורפית (Body dysmorphic disorder BDD) היא סוג של הפרעה נפשית הנמצאת בקטגורית ההפרעות הטורדניות-כפייתיות. אנשים הסובלים מהפרעה זו חווים טרדה עזה בנוגע למראה חיצוני שהם תופסים כמכוער או פגום. הם עשויים לחשוב שפגמים אלו משפיעים באופן ניכר על המראה הכללי שלהם, ולעיתים אף חשים שהם מעוותים או מחרידים. זאת, למרות שלעיתים הפגם או אי-הסימטריה הם קטנים או אף לא נראים לעין.

הפרעה זו יכולה לגרום למצוקה רבה ולהשפיע על תחומי חיים שונים כמו עבודה וחיי חברה. ישנם מקרים בהם אנשים עם BDD ישאפו להתערבויות קוסמטיות, אך תוצאות אלו לרוב לא מספקות אותם ואף עלולות להחמיר את ההפרעה. משום שהבעיה היא בדימוי הגוף ולא בגוף עצמו, ניתוחים קוסמטיים אינם מהווים פתרון אמיתי למטופלים ולעיתים אף מחמירים את מצבם.

אבחון של הפרעת גוף דיסמורפית

לפי מדריך האבחנות הפסיכיאטרי DSM-5, הקריטריונים לאבחון הפרעת גוף דיסמורפית כוללים את הפרטים הבאים:

1. תעסוקה עם פגם אחד או יותר במראה החיצוני, שאינו בולט או נתפס כחשוב על ידי אחרים.
2. התנהלות חוזרת, כמו בדיקות מראה תדירות, טיפוח מוגבר, טיפולים בעור, או חיפוש אישור שהם נראים טוב, או פעילות מנטלית, כמו השוואת המראה של עצמם לאחרים, בתגובה לדאגה לגבי הפגם הגופני.
3. התעסוקה בפגם גורמת למצוקה משמעותית או להפרעה בתפקודים חברתיים, תעסוקתיים, או בתחומים חשובים אחרים בחיים.
4. התעסוקה המוגזמת אינה נובעת מדאגות לגבי משקל או שומן גופני, אשר מאפיינים הפרעות אכילה.

שכיחות, אבחון וטיפול בקרב האוכלוסייה

הפרעת גוף דיסמורפית מופיעה אצל כ-2.4% מהאוכלוסייה. עם זאת, ישנם רבים אשר אינם עונים על כל הקריטריונים הרשמיים אך סובלים מחלק מהתסמינים. במחקר שנערך במסגרת אשפוז פסיכיאטרי, נמצא כי 13% מהמאושפזים סבלו מהפרעה זו. בחקר נוסף על קשר בין הפרעת גוף דיסמורפית להפרעה טורדנית-כפייתית, 14.5% מאנשים עם ההפרעה הטורדנית-כפייתית סבלו גם מהפרעת גוף דיסמורפית.

לעיתים, הפרעת גוף דיסמורפית אינה מאובחנת כראוי. לדוגמא, במחקר שבו 17 אנשים עם ההפרעה נפגשו עם מקצוענים, רק חמישה מהם זוהו כסובלים מההפרעה ואף אחד לא קיבל אבחנה רשמית. חוסר האבחון יכול להיות נובע מחוסר היכרות עם ההפרעה, משום שהיא נכללה רק בגרסה האחרונה של ה-DSM. כמו כן, שכיחות של דיכאון וחרדה חברתית במטופלים עם BDD יכולה להסתיר את ההפרעה המרכזית. גורם נוסף הוא שרבים מהסובלים אינם מודעים לכך שהם לוקים בהפרעה זו ומעדיפים לפנות למנתחים פלסטיים ולא למומחים לבריאות הנפש.

במחקר נורווגי אחרון, רוב המנתחים הפלסטיים היו מודעים להפרעת גוף דיסמורפית, וכשני שליש מהם פגשו בין 2 ל-5 מטופלים עם ההפרעה בשנה האחרונה. כ-70% מהמנתחים מסרבים לנתח מטופלים עם BDD. ממצאים דומים נרשמו במחקרים בארצות הברית. עם זאת, יש לשים לב שלא כל מי שעבר ניתוחים פלסטיים רבים לוקה בהפרעה זו. לעיתים קרובות מנתחים פלסטיים מסתירים את השיתוף עם מטופלים עם הפרעת גוף דיסמורפית מתוך טעות כי הם לא סובלים מההפרעה. חשוב לבחון כל מקרה באופן פרטני תוך שיתוף פעולה עם מומחים לבריאות הנפש.

ההתנהגויות הכפייתיות

ההתנהגויות הכפייתיות הנלוות להפרעת גוף דיסמורפית יכולות להתבטא במגוון דרכים, והן משקפות את המאבק הפנימי של האדם עם תפיסת דימוי גופו:

1. שימוש מוגזם באיפור: ניסיון לכסות או לשפר מאפיינים שהאדם תופס כפגומים.
2. חיטוט כפייתי בעור: ניסיון להסיר או לתקן מה שנתפס כפגם, כגון פצעים או פגמים. זה יכול להתפתח לדרמטילומניה, שבה החיטוט הופך לכפייתי וקשה לשלוט בו.
3. תנוחת גוף מסוימת: שמירה על תנוחות שיהפכו את הגוף להיראות דק יותר או להסתיר איברים מסוימים.
4. הכנסת הבטן: ניסיון להפוך את הגוף להיראות רזה יותר.
5. הימנעות מצילומי פרופיל או הצגת צד אחד של הפנים: מניעת חשיפת זוויות שהאדם תופס כלא מחמיאות.
6. הימנעות ממראה: מניעת פגישה עם הדימוי העצמי שמוביל למצוקה.
7. שיזוף מופרז: ניסיון לשפר את המראה על ידי חימום העור.
8. הצבת הידיים לחסימת האיבר 'הפגום': ניסיון להסתיר חלקי גוף שהאדם תופס כלא מושלמים.
9. השתמשות בתכשיטים או קעקועים להסחת הדעת: יצירת נקודת מוקד אחרת על הגוף.
10. הסתרת איברי פנים באמצעות שיער ובגדים: שימוש בשיער או בבגדים להסתרת איברים שהאדם מתמודד עמם.
11. הימנעות בין-אישית: הימנעות ממפגשים חברתיים או יחסי מין, לעיתים עקב פוביה חברתית.
12. התנהגות מאשרת: בדיקות תכופות במראה, בחיפוש אחר אישור או אישור עצמי.
13. השוואה חברתית: השוואת המראה של עצמם לאחרים, לעיתים עם דמויות ידועות או אנשים בגילם.
14. התנהגויות של הפרעות אכילה: כוללות תוכניות אימונים מוגזמות ודיאטות קיצוניות.
15. שימוש בכריות או מילויים בבגדים: גברים עשויים להשתמש בכריות בתחתונים ונשים בחזיות, להגדלת איברים שהם מרגישים כמו לא מספיקים.

ההתנהגויות הללו משקפות את המאבק של אנשים עם הפרעת גוף דיסמורפית לשלוט ולהתמודד עם דימוי הגוף שלהם, ולעיתים יכולות להוביל להתדרדרות בתחומי חיים שונים.

מהלך הפרעת גוף דיסמורפית

ההפרעה נפוצה בעיקר בגיל הנעורים, כאשר המראה החיצוני מקבל חשיבות גדולה בחיי הנער או הנערה. רבים מהסובלים מהפרעה זו מחפשים פתרונות כגון ניתוחים פלסטיים כדי לתקן את מה שהם תופסים כפגמים במראהם. עם זאת, כיוון שהציפיות של המטופלים מהניתוחים עלולות להיות בלתי מציאותיות, לעיתים קרובות הניתוחים אינם משפרים את מצבם ואף יכולים להחמיר את התסמינים.

לרוב, האדם עם הפרעת גוף דיסמורפית יפנה בפעם הראשונה לרופא משפחה או למומחה אחר שאינו פסיכיאטר. הוא ידווח על מוטרדות מפגם במראה החיצוני שלו, כגון פגמים בפנים, אברי מין, קמטים, צלקות ועוד. הסובלים מההפרעה פונים שוב ושוב לקבל אישורים והמלצות לניתוחים פלסטיים, בתקווה שזה יפתור את בעיות הדימוי העצמי שלהם.

תמונה קלינית קשה של הפרעת גוף דיסמורפית

הפרעת גוף דיסמורפית נתפסת כקשה בשל הדרך שבה ה"פגם" שהמטופל תופס בגופו משתלט על חייו ומחשבותיו. התפיסה העצמית של הפגם כדחויה ופגומה גורמת לציפיות בלתי מציאותיות ולא פרופורציונליות מניתוח פלסטי, שהמטופלים מאמינים שיביא לשינוי מהותי וחיובי בחייהם. כאשר התוצאות אינן מתממשות כצפוי, המצב הנפשי של המטופלים עלול להידרדר עוד יותר.

בהפרעה זו ניתן למצוא מחשבות טורדניות בנוגע לפגם, אשר לעיתים קרובות הן מנותקות לחלוטין מהמציאות ועשויות להגיע לרמה של דלוזיות. ההתנהגויות הכפייתיות יכולות לכלול בדיקות תכופות בראי, איפור כבד, פרפקציוניזם עצמי, נסיגה חברתית, בדידות, חרדה חברתית, ומחשבות שאחרים מתעללים בהם על בסיס הפגם. ייתכן גם דיכאון, ביטחון עצמי נמוך, בושה, ושימוש באלכוהול או חומרים אחרים כניסיון לריפוי עצמי.

התנהגויות נפוצות נוספות ב-BDD כוללות בדיקות כפייתיות בראי, הימנעות ממראות, ניסיונות להסוות את הפגם לכאורה, חיטוט בעור, השוואה עצמית לאחרים או לדמויות מפורסמות, וביצוע ניתוחים פלסטיים או פרוצדורות קוסמטיות. לעיתים, המטופלים אינם מרוצים מהתוצאות ומבקשים ניתוחי תיקון, או עוברים לנקיטת פעולות קיצוניות כמו שאיבת שומן או הזרקת חומרי מילוי בעצמם, שעלולות להסתיים באסון.

שכיחות של מחשבות טורדניות

במחקר נרחב שערכה ד"ר קתרין פיליפס, בו נבדקו מעל ל-500 מטופלים סובלים מהפרעת גוף דיסמורפית, נמצא שהמחשבות הטורדניות נפוצות במידות שונות לגבי איברים ומאפיינים שונים בגוף. המחקר העלה שרוב המטופלים סבלו ממחשבות טורדניות לגבי מספר איברים. השכיחות של התמקדות באיברים שונים הייתה כדלקמן:

• עור: 73% מהמטופלים דיווחו על מחשבות טורדניות לגבי עורם.
• שיער: 56% חשו דאגה לגבי השיער.
• אף: 37% התמקדו במראה האף שלהם.
• משקל ובטן: 22% דאגו לגבי משקלם וצורת הבטן.
• חזה ופטמות: 21% חוו מחשבות טורדניות לגבי איזור זה.
• עיניים ושיניים: 20% דיווחו על דאגות בנושאים אלו.
• רגליים: 18% התמקדו במראה רגליהם.
• מבנה הגוף או העצמות: 16% חשו דאגה לגבי מבנה גופם הכללי או העצמות.
• מבנה הפנים (כללי): 14% חוו מחשבות טורדניות כלליות לגבי מבנה הפנים.
• צורת הפנים, שפתיים, ישבנים: 12% התמקדו באזורים אלו.
• סנטר, גבות: 11% חשו דאגה לגבי אזורים אלו.
• מותניים, אוזניים, זרועות, פרק כף היד: 9% דיווחו על מחשבות טורדניות בנושאים אלו.
• לחיים או עצמות לחיים, שוקיים, אברי המין: 8% התמקדו באזורים אלה.
• גובה: 7% דיווחו על דאגה לגבי גובהם.
• פה, גב, צורת הראש, מצח, כפות הרגליים, ידיים, לסת: 6% התמקדו באזורים אלה.
• אצבעות, צוואר: 5% חוו מחשבות טורדניות לגבי אזורים אלה.
• כתפיים, ברכיים, בהונות: 3% דיווחו על דאגות בנושאים אלו.
• קרסוליים: 2% התמקדו באזור זה.
• שרירי פנים: 1% התמקדו באזור זה.

מחקר זה מדגיש את המגוון והפיזור של מחשבות הטורדניות בהפרעת גוף דיסמורפית, וכיצד הן יכולות להתמקד באיברים שונים בגוף.

גורמי סיכון להתפתחות הפרעת גוף דיסמורפית

1. גורמים ביולוגיים: קיימת קשר בין BDD לבין הפרעות אחרות כמו הפרעות אכילה, OCD, חרדת בריאות, טריכוטילומניה, וחרדה חברתית. הקשר למגוון הפרעות עשוי להצביע על גורמים ביולוגיים משותפים.
2. לעג או ביקורת: לעג או ביקורת על המראה החיצוני יכולים להיות טריגרים להתפתחות ההפרעה, במיוחד אם מדובר בהתעללות או בריונות. כמובן, נדרשת תשתית פגיעה כדי שהלעג יוביל להתפתחות ההפרעה.
3. סגנון הורי: הדגש הורי יתר על המידה על הופעה חיצונית, או ההפך – הזנחה של הנושא – עשויים לתרום להתפתחות ההפרעה.
4. אירועי חיים אחרים: הזנחה, התעללות פיזית, טראומה מינית או דחייה יכולים לפעול כגורמי טריגר להפרעה.
5. מדיה: תקשורת שמדגישה מראה חיצוני אטרקטיבי יכולה להחריף סימפטומים או להיות טריגר להפרעה באנשים עם פגיעות גנטיות, אך נראה שלא תמיד זהו הגורם המרכזי להתפתחות ההפרעה.
6. גורמים אישיותיים: תכונות אישיות כמו פרפקציוניזם, מופנמות, פגיעות לדחייה או ביקורת, חוסר אסרטיביות, וביישנות עשויות להפוך את האדם לפגיע יותר להפרעה זו.

כל אחד מהגורמים האלה עלול לתרום להתפתחות ההפרעה באנשים עם פגיעות מתאימות.

תחלואה נלווית

הפרעת גוף דיסמורפית אופיינית בתחלואה נלווית משמעותית, כוללת דיכאון, הפרעה טורדנית-כפייתית, וחרדה חברתית. מחקרים מצאו כי:

1. דיכאון: כ-76% מהאנשים עם הפרעת גוף דיסמורפית סובלים מדיכאון קליני במהלך חייהם, בהשוואה ל-10%-20% באוכלוסייה הכללית.
2. אגורפוביה והפרעה טורדנית-כפייתית: כ-36% סובלים מאגורפוביה ו-32% מהפרעה טורדנית-כפייתית.
3. הפרעות נלוות נוספות: כוללות חרדה חברתית, הפרעת אישיות נמנעת, הפרעת אישיות גבולית, הפרעת אישיות תלותית, הפרעות אכילה, תלישת שיער כפייתית, חיטוט בעור והזיות אודות ריח הגוף.
4. מחשבות אובדניות והתאבדות: מחקרים מצביעים על כך ש-80% מהסובלים מהפרעת גוף דיסמורפית חושבים על התאבדות, ושיעור ההתאבדות בקרבם גבוה באופן משמעותי, פי 45 לעומת האוכלוסייה הכללית, כפול מאנשים עם דיכאון קליני, ופי 3 מאנשים עם מאניה-דפרסיה.
5. הקשר לניתוחים פלסטיים: ישנה הנחה כי קיים קשר בין הפרעת גוף דיסמורפית לא מאובחנת לבין ניסיונות התאבדות, על רקע תחושת אובדנות גבוהה בקרב אנשים שעברו ניתוחים פלסטיים.

התחלואה הנלווית הגבוהה מדגישה את חשיבות הזיהוי והטיפול בהפרעת גוף דיסמורפית כחלק מהטיפול הנפשי הרחב יותר.

אבחנה מבדלת של הפרעת גוף דיסמורפית

1. בין הפרעת גוף דיסמורפית לדאגות רגילות לגבי המראה: ההבדל הוא בעוצמת העיסוק והטורדנות. בהפרעת גוף דיסמורפית, הפגם לא באמת בולט ולעיתים אף לא מורגש לאחרים.
2. הפרעות אכילה: התמקדות במשקל ובאוכל, לעומת דאגה לפגמים אסתטיים ב-BDD.
3. הפרעות אובססיביות קומפולסיביות אחרות: ב-BDD יש תובנה פחותה של האדם לגבי ההפרעה וגורמיה.
4. הפרעות חרדת מחלה: ב-BDD העיסוק אינו בחשש ממחלות.
5. דיכאון מז'ורי: בדיכאון הפוקוס אינו על מראה חיצוני, וסימפטומים של דיכאון יכולים להופיע ב-BDD כתחלואה נלווית.
6. הפרעות חרדה: ב-BDD החרדה קשורה ישירות למראה החיצוני ולדימוי העצמי.
7. הפרעות פסיכוטיות: בהפרעות פסיכוטיות יש הלוצינציות והפרעות בארגון החשיבה, שאינן קיימות ב-BDD.
8. סימפטומים והפרעות אחרות: כמו טרנס-סקסואליות או קורו, שהן שונות במאפיינים הקליניים ובמוטיבציות מאחוריהן לעומת BDD.

האבחנה המבדלת מבהירה את ההבדלים העיקריים בין הפרעת גוף דיסמורפית לבין הפרעות נפשיות אחרות, ומדגישה את החשיבות בזיהוי וטיפול נכון ב-BDD.

טיפול בהפרעת גוף דיסמורפית

1. אתגרים בטיפול: אנשים עם הפרעת גוף דיסמורפית לעיתים אינם מזהים את הבעיה כנפשית וחושבים שהפתרון נמצא בתחומים אחרים של הרפואה. המוטיבציה לטיפול נפשי נמוכה, וישנם מקרים של שימוש בחומרים פסיכואקטיביים וסכנה אובדנית.
2. טיפול תרופתי: טיפול באמצעות מעכבי ספיגה חזרה של סרוטונין (SSRI), MAO-I, ו-TCA. יש נטייה לחוסר התמדה בטיפול תרופתי, ולחזרה של התסמינים לאחר סיום הטיפול.
3. פסיכותרפיה: טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) המתמקד בשינוי דפוסי מחשבה וחיזוק יכולת המטופל להתמודד עם מחשבות שליליות. במחקרים נמצא שהטיפול הזה הוא יעיל, עם שיעור הצלחה גבוה.
4. שילוב המשפחה בטיפול: תמיכת משפחה וקרובים יכולה להוות גורם משמעותי בהצלחת הטיפול.
5. BDD כמצב ייחודי של OCD: יש המתייחסים ל-BDD כתת-סוג של OCD או כקרובה להפרעות אכילה, בעיקר בגלל העיסוק הרב במראה החיצוני.
6. הימנעות מטיפולים אלטרנטיביים לא יעילים: כמו ניתוחים פלסטיים, שלרוב אינם מספקים פתרון ואף עלולים להחמיר את המצב.

הטיפול בהפרעת גוף דיסמורפית דורש גישה רב-ממדית שכוללת טיפול תרופתי, פסיכותרפיה, ותמיכה משפחתית, כאשר חשוב להתמודד עם האתגרים הייחודיים של ההפרעה.