תרפיית מימדים: מימד חדש או שיווק יצירתי?

תרפיית מימדים - נתחיל עם מושג הדגל של השיטה – "משקעים תאיים". על פניו, זה נשמע מרתק: טראומות שנשמרות לא רק בזיכרון הנפשי, אלא בתאי הגוף עצמם. רעיון זה מציג חזון מרהיב שבו כל תא בגוף הוא לא רק יחידה ביולוגית, אלא גם ארכיון רגשי. רק מה, המדע לא ממש עומד מאחורי ההצהרה הזו. אין שום ראיה לכך שתאים זוכרים טראומות, אלא אם כן הם למדו באיזו אוניברסיטה סודית שלא שמענו עליה.

ניקח לדוגמה את ה"משקע התאי" הפשוט ביותר: תחושת חרדה. בשיטה, יגידו לכם שזהו שארית של חוויות העבר, זיכרון שנשאר בתוך התאים, ומחכה שיבוא מטפל וינקה אותו. לא ברור בדיוק איך "מנקים" את זה – האם מדובר בנשימות עמוקות? טקסי אנרגיה? או אולי פשוט בשיחה שבה המטפל משכנע אתכם שהמשקע התאייד באורח פלאי?

חשוב לציין: הרעיון שגוף האדם מגיב לטראומה הוא אמיתי ומוכר במדע. אבל מכאן ועד לאמירה שתאים זוכרים את האירועים עצמם – המרחק גדול. מטפלים בשיטה הזו טוענים שהם יודעים לשחרר את המשקעים, אבל כששואלים אותם איך בדיוק זה עובד, התשובה היא לרוב מעורפלת – משהו על "אנרגיה" ו"טיהור".

אז האם המשקע התאי הוא מדע חדש או פשוט טריק שיווקי? אם תדברו עם תומכי השיטה, הם יגידו לכם שזהו "הסוד האבוד" של הרפואה, אבל אם תדברו עם ביולוגים, סביר להניח שתשמעו קצת צחוק מריר ברקע.

תשעה מימדים – יותר זה באמת יותר?

בזמן שפסיכולוגים קליניים מתעמקים בעולמות של רגשות, מחשבות ותחושות, תרפיית מימדים מחליטה להוסיף כמה מימדים חדשים למשוואה. אם שלושה זה בסיסי מדי, למה לא תשעה? הגישה מציעה "מיפוי מדויק" של התודעה, שמפריד בין תחושות, רגשות, מחשבות, ועוד כמה מימדים שמעולם לא חשבתם שקיימים.

אבל רגע, מה בדיוק כוללים המימדים האלה? האם מדובר באיזו נוסחה מתמטית מורכבת? בתרשים מדעי פורץ דרך? לא ממש. מה שאנחנו מקבלים הוא בעצם רשימה של מילים גבוהות שמשדרות תחכום אך משאירות אותנו בעיקר מבולבלים. המימד השלישי הוא מחשבות, השני הוא רגשות, והראשון – תחושות. נשמע מרשים, נכון? אז איך המימדים האחרים משתלבים? כאן העניינים הופכים מעורפלים במיוחד.

העניין הוא שבתרפיית מימדים, כל דבר מקבל מקום משלו. חרדה, לדוגמה, היא "בעיה במימד התחושות", בעוד פחד הוא "אנרגיה שמקפיאה את המימד הרגשי". ומה עם פוביות? אלו כנראה שילוב הרמוני של כמה מימדים. נשמע מתוחכם, אבל בפועל מדובר בהגדרות שמנותקות מהמדע ואינן מבוססות על מחקרים קליניים או הבנה נוירולוגית.

ואז מגיעים הסיפורים. מטפל בשיטה מספר על טנקיסט גיבור שהתעלף כשראה דם. הסיפור כמובן מסתיים בכך שהמטפל שחרר את ה"משקע התאי" של אותו לוחם, ואותו גבר בריון שב לקדמת הבמה – מוכן אפילו לעמוד בתור לבדיקת דם. זה נשמע כמעט כמו אגדה, רק בלי פיית הקסמים.

אבל השאלה האמיתית היא: האם מישהו אי פעם בדק את זה? האם יש נתונים שמראים ששחרור המימדים באמת עובד? או שאולי מדובר פשוט בשיטה שמשתמשת במילים גדולות כדי להישמע חדשנית?

הטיהור האנרגטי – ברוכים הבאים למכבסת הרגשות

אין ספק, רעיון ה"טיהור האנרגטי" נשמע כמו משהו שכולנו צריכים – במיוחד אחרי יום עבודה ארוך או אחרי ריב משפחתי. אבל בתרפיית מימדים, הטיהור הזה הוא לא סתם מטאפורה; הוא הבסיס של הטיפול. השיטה טוענת שהמטופל צריך "לשחרר" את המטענים הרגשיים שהצטברו בתאים, כדי לחוות הקלה אמיתית.

אז איך בדיוק מתבצע הטיהור הזה? מדובר בתהליך רב-שלבי, שנשמע יותר כמו סדנת יוגה מאולתרת מאשר שיטת טיפול מבוססת. ראשית, המטפל מזהה את המשקע הרגשי – אולי על ידי שיחה, אולי על ידי "חיבור אנרגטי". לאחר מכן, מגיע שלב השחרור, שבו המטופל מונחה "להרגיש" את המשקע עוזב אותו, לרוב בעזרת דמיון מודרך או תנועות ידיים עדינות.

וזה עובד! כלומר, אם תאמינו שזה עובד. אפקט הפלצבו הוא חברו הטוב ביותר של הטיפול הזה, ואין ספק שאנשים מרגישים טוב יותר אחרי סשן שבו נאמר להם שהמטען הרגשי שלהם "נוקה". אבל האם זה באמת קשור לטיהור? או שאולי מדובר פשוט בתחושת הקלה זמנית שנובעת מהשקעה של זמן ואנרגיה בעצמם?

מעניין לראות שהשיטה לא מגבילה את עצמה רק לרגשות. היא טוענת שהטיהור האנרגטי יכול גם לשחרר כאבים פיזיים, כמו כאבי בטן או מיגרנות. הקשר הזה, בין רגשות לכאבים פיזיים, הוא נושא מרתק שנחקר רבות במדע – אבל הדרך שבה תרפיית מימדים מתארת אותו נשמעת יותר כמו קסם ופחות כמו פסיכולוגיה.

הבעיה עם טיהור אנרגטי, כמו עם כל מושג שאינו מוגדר בצורה ברורה, היא שאי אפשר למדוד אותו. איך נדע שהמטענים באמת שוחררו? האם אפשר לבדוק את רמות ה"אנרגיה השלילית" לפני ואחרי הטיפול? כמובן שלא. המדע הרגיל לא ממש בנוי להתמודד עם מושגים מעורפלים כאלה, ולכן אנחנו נשארים בעיקר עם סיפורים אישיים.

אז האם הטיהור האנרגטי הוא הפתרון לכל בעיותינו? אולי. אבל אם כן, נראה שזה סוד שמוסתר היטב משאר עולם המדע, שמתעקש להישאר "תקוע" עם נתונים ומחקרים במקום פשוט להאמין.

ריפוי מחלות פיזיות – מטפלים בכאב או משחקים בכאוס?

אחד מהאספקטים היותר יומרניים בתרפיית מימדים הוא ההבטחה לרפא לא רק בעיות רגשיות, אלא גם מחלות פיזיות. השיטה טוענת שהיא מסוגלת לשחרר את הגוף מכאבים כרוניים, בעיות עיכול ואפילו מחלות מורכבות – הכול בעזרת עבודה "אנרגטית" על המטענים שהצטברו בתאים. זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, בעיקר כי זה באמת כנראה לא אמיתי.

נתחיל מהשאלה הבסיסית: איך מטענים רגשיים משפיעים על מחלות גופניות? הרפואה המודרנית מכירה היטב את הקשר בין גוף לנפש – לחץ כרוני, למשל, יכול להחמיר מחלות קיימות. אבל תרפיית מימדים לוקחת את הרעיון הזה רחוק מדי, ומציעה פתרון פשוט להחריד: ניקוי אנרגטי של "משקעים תאיים" יוביל להקלה בכל כאב פיזי.

קחו לדוגמה מטופל שסובל מכאבי גב כרוניים. בשיטה הזו, לא מדובר בבעיה אורתופדית או נוירולוגית – מדובר בזיכרונות תאיים שנאגרו באזור הגב. כל מה שצריך זה לשחרר את האנרגיה הזו, והכאב ייעלם. איך? בעזרת המטפל, כמובן, שמבצע תהליך לא מוסבר אך מלא בהבטחות. ואם הכאב לא עובר? כנראה שצריך עוד קצת טיהור, או שמדובר במטען עקשן במיוחד.

אבל רגע, יש גם טוויסט: הריפוי הפיזי לא דורש שום אבחון רפואי מקדים. אין צורך לצלם רנטגן, לבצע בדיקות דם או להתייעץ עם מומחים רפואיים. מספיק "להרגיש" את הבעיה, לדעת שהיא שם, ולשחרר אותה. האם זה אחראי? האם זה בטוח? כנראה שלא, אבל מי צריך ביטחון כשאפשר להאמין שהכול יסתדר מעצמו?

ומה קורה אם הכאב הפיזי הוא בעצם סימפטום של מחלה חמורה, כמו סרטן או מחלת לב? השיטה לא ממש מתייחסת לתרחישים כאלה. היא מתמקדת בלהעניק תחושת הקלה מיידית, גם אם זה אומר להתעלם לחלוטין מהשפעות ארוכות טווח או סכנות נסתרות.

הגישה הזו מעוררת לא רק שאלות מקצועיות, אלא גם שאלות אתיות. האם נכון להבטיח למטופלים ריפוי מוחלט ללא שום ביסוס מדעי? האם לא מוטלת על המטפלים אחריות לבדוק שהשיטה לא מחמירה מצב רפואי? כנראה ששאלות כאלה פחות חשובות כשמטען תאי עומד בינך לבין הבטחת "ריפוי עוצמתי".

בסופו של דבר, הרעיון של ריפוי מחלות פיזיות בשיטה הזו נשמע כמו פתרון קסם מושלם – כזה שמרגיע את הלב אך משאיר את המוח עם ספקות כבדים.

הכשרת מטפלים – מקצועיות על קצה המזלג

אם חשבתם שהפיכתכם למטפלים מקצועיים מחייבת שנים של לימודים, ניסיון קליני והבנה מעמיקה של הנפש והגוף, תרפיית מימדים מביאה בשורה חדשה: שבעה חודשים בלבד, ואתם מוכנים לפתוח קליניקה. לא נדרש ידע קודם, לא ניסיון, ולא הבנה בסיסית במדעי החברה או הבריאות. למעשה, כל מה שצריך זה רצון טוב ואמונה חזקה במערכת.

התהליך נשמע פשוט להפליא: מתחילים מאפס, לומדים את רזי "המימדים" וה"משקעים התאיים", וכעבור מספר חודשים אתם מוכנים להתמודד עם מטופלים שחווים טראומות, חרדות, ואפילו מחלות גופניות. זה נשמע כמעט כמו מתכון להצלחה, אלא שהמציאות מורכבת הרבה יותר.

טיפול רגשי, שלא לדבר על טיפול בגוף, דורש מיומנות גבוהה, ידע נרחב ואחריות כבדה. מטפל צריך לזהות מצבים רפואיים או פסיכיאטריים מורכבים ולדעת מתי להפנות מטופל למומחה אחר. אבל בשיטה הזו, נדמה שאין צורך בדקויות האלה. מספיק להאמין שאתם יודעים מה אתם עושים, והשאר כבר יסתדר.

וזה לא הכול. הבוגרים של השיטה מתבקשים לפתוח קליניקות מבוקשות ולהעניק טיפול "עוצמתי" לכל דורש. קליניקה מבוקשת נשמעת כמו יעד נהדר, אבל איך תדעו לזהות מתי הבעיה של המטופל חורגת מגבולות היכולת שלכם? איך תתמודדו עם אדם במצב נפשי חמור או עם מטופל שסובל ממחלה קשה שאינה מגיבה לטיפול האנרגטי שלכם?

בעולם שבו המקצועיות בתחום הנפש והגוף נמדדת ביכולת להכיר את המורכבויות של האדם, שיטה שמציעה קיצור דרך כזה מעוררת שאלות קשות. האם זה הוגן למטופלים? האם זה אחראי מצד המטפלים? ואולי חשוב יותר, האם זה בטוח?

הרעיון שאדם ללא כל רקע מקצועי יכול להפוך למטפל תוך מספר חודשים נשמע מושך, אבל הוא גם מסוכן. המטופלים שבאים עם ציפיות גבוהות עלולים למצוא את עצמם עם תחושת אכזבה או, גרוע מכך, במצב רפואי או נפשי חמור יותר ממה שהיה כשהגיעו.

בסופו של דבר, הכשרת מטפלים בתרפיית מימדים אינה רק שאלה של מקצועיות, אלא גם של אתיקה. האם נכון להכניס אנשים ללא ניסיון לתחום כה רגיש, רק משום שהם "מתאימים אנרגטית"? כנראה שהתשובה תלויה בשאלה אם אתם מטפלים או מטופלים.

ההבטחות הגדולות – קסם, פסיכולוגיה או סתם אשליה?

אם יש דבר אחד שתרפיית מימדים יודעת לעשות היטב, זה להבטיח. ההבטחות נעות בין שחרור טראומות עמוקות, ריפוי מחלות פיזיות, ועד לחיבור מחדש לאיזון אנרגטי פנימי. נשמע כמו הגשמת חלום, נכון? אבל כשבוחנים את ההבטחות האלה מקרוב, מתברר שהן דומות יותר למשאלות לב מאשר למדע מבוסס.

ראשית, יש את הרעיון הבסיסי שכל בעיה, בין אם פיזית או נפשית, נובעת מ"משקעים תאיים". בעוד שמדעי הרפואה מכירים בקשר בין גוף לנפש, הטענה שכל כאב פיזי או מצב רגשי בלתי נעים ניתן לפתרון באמצעות "שחרור אנרגטי" אינה עומדת במבחן המציאות. טראומות, למשל, הן מצבים נפשיים מורכבים המצריכים טיפול מקצועי ועמוק, לעיתים בעזרת תרופות או פסיכותרפיה ארוכת טווח.

ומה עם המחלות הפיזיות? כאן מגיעים להבטחות גדולות במיוחד. כאבים כרוניים, בעיות עיכול, ואפילו מחלות שאינן מוגדרות היטב – כולן לכאורה ניתנות לטיפול בשיטה. איך? ובכן, כנראה בעזרת אותו "טיהור אנרגטי" מסתורי. הבעיה היא, כמובן, שאף מחקר מדעי לא הצליח להוכיח שיטות כאלה, ולא בכדי. אם השיטה הזו אכן יכולה לרפא מחלות, מדוע בתי חולים או חוקרים לא אימצו אותה?

הבטחה נוספת היא השחרור המהיר. כל מי שהתמודד עם טראומה יודע שמדובר בתהליך איטי, כואב ומורכב. אך בתרפיית מימדים, ההבטחה היא כמעט קסומה – כמה מפגשים, והמשקע ייעלם. אבל מה קורה אם זה לא עובד? התשובה לכך היא לרוב שהמטופל "לא מספיק פתוח" או "עדיין לא מוכן לשחרור". כלומר, האשמה היא בכם, לא בשיטה.

נוסיף לכך את העובדה שהשיטה מבטיחה למטפלים קריירה מבוקשת ותחושת שליחות. זה אולי נכון – אנשים שמאמינים בשיטה בהחלט יכולים להצליח למשוך מטופלים. אבל מה עם אחריות כלפי אותם מטופלים? האם נכון להבטיח ריפוי עוצמתי מבלי להבהיר מה קורה כשזה לא עובד?

בסופו של דבר, תרפיית מימדים מצליחה בזכות השפה השיווקית שלה, לא בזכות התוצאות המוכחות שלה. היא מציעה פתרון פשוט לבעיות מורכבות, מה שהופך אותה לאטרקטיבית במיוחד. אבל המציאות היא שהבעיות האלה אינן פשוטות כלל, והן דורשות גישה מקצועית, מחקרית ואחראית.

אז האם תרפיית מימדים היא קסם, פסיכולוגיה או אשליה? התשובה תלויה לא במציאות, אלא במידת האמונה שלכם במילים גבוהות.

מקצועיות בגרסת האקספרס – פסיכותרפיה הוליסטית תוך 7 חודשים

בזמן שתחומים כמו פסיכולוגיה, פסיכיאטריה ורפואה דורשים שנים של הכשרה אינטנסיבית, שיטת תרפיית מימדים מציעה דרך קצרה, פשוטה ומפתה יותר: לימודי פסיכותרפיה הוליסטית תוך שבעה חודשים בלבד. מדובר בגישה שמותאמת "לרמה, לידע ולרצונות" של כל סטודנט, ומבטיחה לכם לא רק תעודה, אלא גם קליניקה מבוקשת ותחושת שליחות. ואם זה לא מספיק, גם אין צורך בידע קודם – פשוט תגיעו, ותוך כמה חודשים תהיו "מומחים".

בואו נדבר רגע על המושג "פסיכותרפיה הוליסטית". נשמע מרשים, נכון? מעין שילוב של מדע, רוחניות ואיזון גוף-נפש. אבל האמת היא שהשיטה הזו חותרת תחת כל מה שמקובל כבסיס למקצועיות. איך בדיוק אפשר להתמחות בפסיכותרפיה – תחום כל כך מורכב ועמוק – תוך שבעה חודשים? הרי זה פרק זמן שאפילו לא מספיק כדי להשלים קורס בסיסי בפסיכולוגיה או להכיר לעומק את מערכות הגוף האנושי.

ומה עם הלקוחות העתידיים של המטפלים? אותם אנשים שסומכים על מי שמציג את עצמו כמטפל, מתוך מחשבה שהוא עבר הכשרה ארוכה ומקיפה. האם הם יודעים שהמטפל שלהם קיבל את התעודה שלו אחרי שבעה חודשים בלבד? ומה קורה כשמטופל מגיע עם בעיה מורכבת יותר, כמו דיכאון קליני, הפרעה פוסט-טראומטית או מחלה פיזית שמסכנת את חייו? האם בוגרי הקורס הזה יידעו לזהות את הסכנות הללו?

אבל יש בשיטה הזו עוד פן – ההבטחה ל"קליניקה מבוקשת". מדובר בשיווק משומן היטב שמבטיח לא רק ידע (או לפחות מה שנראה כמו ידע), אלא גם הצלחה כלכלית ותחושת משמעות. הרי מה יכול להיות יותר טוב מלנהל עסק מצליח שמבוסס על טיפול באנשים? אבל המציאות היא שרוב המטפלים המתחילים, במיוחד אלה ללא הכשרה עמוקה, מתקשים להחזיק קליניקה יציבה לאורך זמן.

ומה בנוגע ל"שליחות"? גם כאן, המושג הזה מהדהד חזק, כמעט כמו סיסמת פרסום. כולם רוצים להרגיש שהם עושים משהו משמעותי עם חייהם, וזה בדיוק מה שהשיטה הזו מנצלת. אבל האם תחושת שליחות מספיקה כדי להיות מטפל טוב?

בסופו של דבר, הרעיון של להפוך למטפל תוך שבעה חודשים נשמע נהדר – אם אתם אלה שלומדים. אבל אם אתם המטופלים? אולי תרצו לשאול את עצמכם כמה שאלות לפני שאתם נותנים אמון במישהו שעבר הכשרה כל כך קצרה לטפל בנפש ובגוף שלכם. כי בעוד שתחושת השליחות של המטפל אולי חזקה, האחריות כלפי המטופל דורשת הרבה יותר מזה.

----------------------

עוד כתבה בנושא:

אונה יהודה אברמסון