שלבי האבל: למה אין באמת דרך אחת להתאבל

מה הם שלבי האבל?

כשמדברים על שלבי האבל, מתכוונים בדרך כלל למודל חמשת השלבים של הפסיכיאטרית אליזבת קובלר־רוס: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. המודל הופיע בספרה On Death and Dying משנת 1969, ונולד מתוך עבודה עם אנשים שהתמודדו עם מחלה סופנית ועם סוף החיים.

עם השנים, המודל הפך לשפה כמעט יומיומית. אנשים אומרים “אני בשלב הכעס”, “הוא עדיין בהכחשה”, או “היא עוד לא הגיעה לקבלה”. יש בזה משהו מנחם: בתוך כאב שנראה חסר צורה, פתאום יש מילים. יש תחושה שאולי מה שקורה לי הוא לא שיגעון, אלא תגובה אנושית מוכרת.

אבל כאן חשוב לעצור. חמשת שלבי האבל אינם מסלול שכל אדם חייב לעבור. הם לא אבחנה, לא לוח זמנים, ולא מבחן שמראה אם אדם “מתאבל נכון”. אדם יכול לחוות כעס והכחשה באותו יום, להרגיש רגע של קבלה בבוקר ואז להתפרק בערב, או לא להזדהות בכלל עם חלק מהשלבים.

אבל הוא לא קו ישר. הוא לא מתקדם תמיד מהכחשה אל קבלה. פעמים רבות הוא נראה יותר כמו תנועה חוזרת בין געגוע, כעס, תפקוד, ריקנות, זיכרון, חזרה לחיים ושוב כאב.

למה המודל בכל זאת חשוב?

הכוח של מודל חמשת שלבי האבל אינו בכך שהוא מדויק כמו מפה, אלא בכך שהוא נותן שמות לרגשות שקשה מאוד לשאת. כשאדם מבין שכעס, בלבול, אשמה, ריקנות או ניתוק יכולים להיות חלק מאבל, הוא עשוי להפסיק לשאול “מה לא בסדר איתי?” ולהתחיל להבין שזו תגובה נפשית לאובדן.

הבעיה מתחילה כאשר משתמשים במודל בצורה נוקשה מדי. למשל, כשמצפים מאדם “להתקדם” משלב לשלב, או כשאומרים לו שהוא “עדיין תקוע” כי הוא לא הגיע לקבלה. משפטים כאלה עלולים להוסיף אשמה על כאב שכבר קשה לשאת.

יש אנשים שחוזרים מהר יחסית לתפקוד, אבל בפנים ממשיכים לשאת אובדן עמוק. אחרים נראים מרוסקים זמן רב, אבל בהדרגה מוצאים דרך לחיות לצד הכאב. יש מי שמדבר הרבה על האדם שאבד, ויש מי שכמעט לא מסוגל לומר את שמו. אין צורה אחת נכונה להתאבל.

אובדן של אדם קרוב אינו נחווה תמיד באותה צורה. התמודדות עם אובדן הורה, למשל, יכולה לערער לא רק את תחושת הקרבה, אלא גם את המקום המשפחתי, הזהות והתחושה שיש מי שמחזיק את הגב.

הכחשה: כשהנפש לא יכולה לקלוט הכול בבת אחת

הכחשה אינה תמיד משפט כמו “זה לא קרה”. פעמים רבות היא נראית הרבה יותר עדינה: אדם ממשיך לפעול כאילו הכול רגיל, מתקשה להפנים שהטלפון כבר לא יצלצל, או מרגיש שהאובדן “לא אמיתי” למרות שהוא יודע היטב מה קרה.

במובן הזה, הכחשה היא לא חולשה ולא חוסר הבנה. היא יכולה להיות מנגנון הגנה שמאפשר לנפש לקלוט את המציאות בהדרגה. יש מצבים שבהם האובדן גדול מדי, פתאומי מדי או בלתי נתפס מדי, והנפש זקוקה לזמן כדי להתקרב אליו בלי להתמוטט.

הסביבה לפעמים ממהרת לפרש הכחשה כבעיה: “הוא לא מתמודד”, “היא לא מבינה”, “צריך לגרום לה לדבר על זה”. אבל לא תמיד נכון לדחוף אדם בכוח אל הכאב. לעיתים מה שנדרש הוא נוכחות שקטה, סבלנות והבנה שגם שתיקה היא לפעמים חלק מהאבל.

הכחשה מתחילה להתרכך בדרך כלל לא משום שמישהו “מסביר” לאדם את המציאות, אלא משום שהמציאות מופיעה שוב ושוב: בכיסא הריק, בתמונה, בחגים, בהודעות שלא יישלחו יותר, בשגרה שהשתנתה.

כעס: כשהכאב מחפש כתובת

כעס באבל יכול להיות מבלבל מאוד. אדם יכול לכעוס על הרופאים, על בני המשפחה, על עצמו, על אלוהים, על העולם, או אפילו על האדם שמת. הכעס הזה לא תמיד “הגיוני”, אבל הוא כמעט תמיד נוגע בתחושה עמוקה של עוול: משהו קרה, והוא לא היה אמור לקרות.

לפעמים הכעס מסתיר כאב אחר: חוסר אונים, אשמה, געגוע, פחד או תחושת נטישה. אדם עשוי לומר “למה הוא עשה לי את זה?”, גם כשהוא יודע שאיש לא בחר לעזוב אותו. הכעס נותן לרגע תחושה של כוח במקום שבו יש חוסר שליטה מוחלט.

חשוב לא להיבהל מכעס של אדם מתאבל, כל עוד הוא אינו מסכן את עצמו או אחרים. לא צריך לתקן אותו מיד, להטיף לו או להסביר לו שהכעס “לא מוצדק”. לעיתים הדבר המרפא ביותר הוא לאפשר לו לומר את מה שקשה לשמוע, בלי להפוך את הכעס לבעיה מוסרית.

כאשר האובדן התרחש בתוך אירוע פתאומי, אלים או מפחיד, הכעס עשוי להתערבב עם תגובות של פוסט טראומה, כמו דריכות, הימנעות, עוררות גופנית וזיכרונות חודרניים.

מיקוח: “אם רק הייתי…”

אחד החלקים הקשים באבל הוא המחשבה החוזרת: “אם רק הייתי עושה משהו אחרת”. אם רק הייתי מתקשר. אם רק הייתי שם לב. אם רק היינו הולכים לרופא מוקדם יותר. אם רק הייתי אומר את מה שלא אמרתי.

המיקוח הוא ניסיון של הנפש להחזיר לעצמה שליטה. במקום להישאר מול מציאות סופית, האדם חוזר שוב ושוב אל רגעים בעבר ומנסה לשנות אותם בדמיון. זה כואב, אבל גם מובן: אשמה לפעמים מרגישה נסבלת יותר מחוסר אונים. אם אני אשם, אולי לפחות הייתה לי שליטה. אם לא הייתה לי שליטה בכלל, האובדן נעשה מפחיד עוד יותר.

בשלב הזה חשוב להבחין בין אחריות אמיתית לבין אשמה נפשית. יש מקרים שבהם אדם צריך לעבד בחירות, יחסים או דברים שלא נאמרו. אבל פעמים רבות האשמה אינה מבוססת על יכולת אמיתית למנוע את האובדן, אלא על הצורך למצוא סדר בתוך מציאות שאינה ניתנת לשליטה.

המיקוח יכול להופיע גם בצורה דתית או רוחנית: “אם אהיה אדם טוב יותר, אולי הכאב יפחת”, “אם אתפלל מספיק, אולי ארגיש סימן”, “אם אבין למה זה קרה, אולי אוכל לנשום”. לא תמיד צריך לפרק את המחשבות האלה מיד. לפעמים הן הדרך של האדם להחזיק משהו מול אובדן שנראה בלתי נסבל.

דיכאון או עצב עמוק: כשהאובדן מתחיל לחלחל

במודל של קובלר־רוס השלב הרביעי נקרא דיכאון, אבל חשוב לדייק: לא כל עצב עמוק באבל הוא הפרעת דיכאון. אחרי אובדן, טבעי שאדם יחווה ירידה באנרגיה, בכי, געגועים, קושי להתרכז, חוסר תיאבון או תחושה שהחיים איבדו צבע.

זהו שלב שבו המציאות מתחילה לחלחל. האדם כבר לא רק “יודע” שהאובדן קרה, אלא מרגיש אותו בגוף, בבית, בשגרה, במיטה הריקה, בארוחות, בחגים, בתוכניות שכבר לא יקרו. הכאב אינו רק על מי שאבד, אלא גם על החיים שהיו ועל העתיד שהשתנה.

חשוב להבחין בין עצב עמוק שמופיע כחלק טבעי מאבל לבין דיכאון שמלווה בירידה מתמשכת בתפקוד, ייאוש, ניתוק ואובדן עניין רחב בחיים. אבל אינו מחייב טיפול בכל מקרה, אבל כאשר הכאב הופך למשהו שמארגן את כל החיים ופוגע בתפקוד, טיפול פסיכולוגי יכול להציע מקום בטוח לעיבוד האובדן.

כאשר הכאב מלווה בייאוש קיצוני, ניתוק חריף, פגיעה משמעותית בתפקוד או חשש לסיכון, חשוב לפנות לעזרה מקצועית בהקדם.

קבלה: לא לשכוח, אלא ללמוד לחיות עם האובדן

קבלה היא אולי המילה הכי לא מובנת במודל. אנשים רבים חושבים שקבלה פירושה השלמה רגועה, סיום הכאב או “להמשיך הלאה”. בפועל, קבלה אינה אומרת שהאדם הפסיק לאהוב, הפסיק להתגעגע או שכח את מי שאיבד.

קבלה היא שינוי ביחסים עם האובדן. האדם מתחיל להבין שהחיים לא יחזרו בדיוק למה שהיו, אבל הם יכולים להמשיך לקבל צורה. הכאב נשאר, אך הוא אינו ממלא כל פינה באותה עוצמה. הזיכרון לא נעלם, אבל הוא נעשה חלק מהחיים ולא רק פצע פתוח.

במובן הזה, המטרה של אבל אינה בהכרח “לשחרר” את האדם שמת. עבור רבים, דווקא שמירה על קשר פנימי עם מי שאבד היא חלק מתהליך בריא: לדבר עליו, לזכור אותו, להמשיך לשאת ערכים, משפטים, הרגלים או אהבה שהייתה שם.

יש מי שזקוק לתמונה בסלון. יש מי שמבשל מאכל שהאדם שאבד אהב. יש מי שמדבר אליו בלב. יש מי שממשיך מסורת קטנה. אלה לא בהכרח סימנים של תקיעות. לפעמים זו הדרך שבה הקשר משנה צורה.

אבל אינו קו ישר: בין כאב לבין חזרה לחיים

אחת הגישות החשובות להבנת אבל היא המודל הדו־מסלולי של סטרובה ושוט. לפי גישה זו, אדם מתאבל נע בין שני סוגי התמודדות: מצד אחד עיסוק באובדן, בכאב, בזיכרונות ובגעגוע; מצד שני ניסיון לחזור לחיים, לטפל בעניינים, לעבוד, להיות בקשרים ולבנות שגרה חדשה.

התנועה הזו בין כאב לבין חיים אינה התחמקות. היא חלק מההסתגלות. אדם יכול לבכות בבוקר על מי שאיבד, ובערב לצחוק עם חבר. זה לא אומר שהוא שכח. זה אומר שהנפש מנסה לנוע בין הצורך להתאבל לבין הצורך להמשיך לחיות.

ההבנה הזו חשובה במיוחד כי אנשים מתאבלים נוטים לשפוט את עצמם. אם הם צוחקים, הם מרגישים אשמים. אם הם בוכים, הם חוששים שהם לא מתקדמים. אבל בריא כולל תנועה. לפעמים מתקרבים לכאב, לפעמים מתרחקים ממנו מעט כדי לנשום.

במצבים שבהם האובדן התרחש בתוך אירוע טראומטי, פתאומי או אלים, חשוב להבחין בין אבל טבעי לבין אבל מתמשך או מורכב שעלול להישאר תקוע סביב אשמה, חוסר אונים או תחושת עולם שהתפרק.

מתי אבל הופך לאבל מתמשך או מורכב?

אבל יכול להימשך זמן רב, וזה לא בהכרח אומר שמשהו לא תקין. אין תאריך שבו “אמורים” להפסיק להתאבל. יום הולדת, חג, שיר, ריח או מקום יכולים לפתוח מחדש כאב גם שנים אחרי האובדן.

עם זאת, יש מצבים שבהם האבל נשאר תקוע באופן שמונע מהאדם לחזור בהדרגה לחיים. ב־DSM-5-TR מופיעה אבחנה של Prolonged Grief Disorder, המתייחסת למצב שבו לאחר פרק זמן משמעותי מהאובדן האדם ממשיך לחוות כמיהה עזה, עיסוק מתמשך באדם שמת, קושי לקבל את האובדן ופגיעה משמעותית בתפקוד.

אצל מבוגרים, האבחנה נשקלת בדרך כלל לפחות שנה לאחר האובדן. אצל ילדים ובני נוער, פרק הזמן קצר יותר ועומד על לפחות שישה חודשים. אבל גם כאן חשוב להיזהר: אבחנה אינה נועדה להפוך אבל למחלה. היא נועדה לזהות מצבים שבהם האדם סובל מאוד וזקוק לעזרה מותאמת.

לא כל מי שמתגעגע “יותר מדי” זקוק לאבחנה. לא כל מי שבוכה אחרי שנה נמצא במצב פתולוגי. השאלה אינה רק כמה זמן עבר, אלא מה קורה לחיים של האדם: האם הוא מצליח להיות בקשרים, לתפקד במידה מסוימת, להרגיש רגעים של משמעות, או שהאבל נותר הדבר היחיד שסביבו הכול מסתובב.

יש גם אובדנים שהחברה מתקשה לתת להם מקום, כמו לידה שקטה ואובדן ילוד. במקרים כאלה ההורים מתאבלים לא רק על תינוק, אלא גם על עתיד שלם שכמעט לא הספיק להתחיל, ולעיתים סביבתם אינה מבינה את עומק האובדן.

איך ילדים מתמודדים עם אבל?

אצל ילדים, אבל לא תמיד מופיע כמילים ברורות על געגוע. ילד עשוי לא לומר “אני עצוב”, אלא להתנהג אחרת: להיצמד להורה, לחזור להרטבה, להתפרץ בכעס, להתקשות להירדם, להתלונן על כאבי בטן, או לשאול שוב ושוב שאלות שנשמעות למבוגרים חוזרות על עצמן.

ילדים צעירים מתקשים להבין את סופיות המוות באותה צורה שמבוגרים מבינים אותה. הם עשויים לשאול מתי האדם יחזור, האם אפשר לדבר איתו, או האם גם ההורה השני ייעלם. חשוב לענות להם בשפה פשוטה, אמינה ולא מפחידה מדי. לא צריך להציף בפרטים, אבל גם לא כדאי להסתיר את המציאות מאחורי משפטים עמומים מדי.

אצל ילדים, טיפול רגשי לילדים יכול לעזור כאשר האבל משפיע על שינה, תפקוד, בית ספר, קשרים או ויסות רגשי. אצל ילדים צעירים יותר, טיפול במשחק מאפשר לבטא פחד, געגוע, כעס ובלבול דרך שפה טבעית יותר ממילים.

הורה לא צריך להפוך למטפל של הילד שלו. אבל הוא כן יכול להיות דמות יציבה, רגישה וישירה. מותר לילד לראות שגם המבוגר עצוב, כל עוד הוא מרגיש שיש מבוגר שממשיך להחזיק את הבית ואת החיים.

איך אפשר לעזור לאדם באבל?

רוב האנשים לא צריכים משפטים חכמים. הם צריכים מישהו שלא ייבהל מהכאב שלהם. משפטים כמו “תהיה חזק”, “הזמן עושה את שלו” או “הוא היה רוצה שתמשיך הלאה” נאמרים בדרך כלל מתוך כוונה טובה, אבל לעיתים הם גורמים למתאבל להרגיש שהוא צריך להסתיר את מה שהוא באמת מרגיש.

עזרה טובה יכולה להיות פשוטה יותר: לשאול איך הוא היום, לא איך הוא “באופן כללי”. לזכור תאריכים חשובים. להציע עזרה מעשית. לא להיעלם אחרי השבעה או אחרי החודש הראשון. להבין שגם אחרי שהסביבה חוזרת לשגרה, האבל לא בהכרח חוזר איתה.

אפשר לומר: “אני כאן”, “אני לא יודע מה להגיד, אבל אני איתך”, “רוצה שאבוא לשבת איתך קצת?”, “יש משהו מעשי שאני יכול לעשות השבוע?”. לא תמיד האדם יענה. לא תמיד הוא ירצה לדבר. אבל עצם הידיעה שמישהו ממשיך לזכור יכולה להיות משמעותית מאוד.

ולפעמים, הדבר החשוב ביותר הוא לא לנסות לקחת את הכאב. אי אפשר באמת לקחת אותו. אפשר רק לשבת לידו.

סיכום

שלבי האבל יכולים לעזור לנו לתת מילים לחוויה קשה, אבל הם אינם מתכון להתמודדות נכונה. אדם מתאבל לא חייב לעבור הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה לפי הסדר, ולא חייב להגיע לנקודה שבה הכול “מאחוריו”.

אבל הוא תהליך אישי, גופני, רגשי, משפחתי ולעיתים גם רוחני. הוא נע בגלים. הוא משתנה עם הזמן. הוא יכול להכאיב פחות, ואז שוב יותר. הוא יכול להתקיים לצד אהבה, קשרים, עבודה וצחוק.

המטרה אינה למחוק את האובדן, וגם לא להוכיח שהתגברנו. לפעמים המטרה צנועה ועמוקה יותר: למצוא דרך לחיות כשהאובדן כבר חלק מהסיפור, בלי שהוא יהיה כל הסיפור.

מקורות

Avis, K. A., Stroebe, M., & Schut, H. (2021). Stages of grief portrayed on the internet: A systematic analysis and critical appraisal. Frontiers in Psychology, 12, 772696.

Eisma, M. C. (2023). Prolonged grief disorder in ICD-11 and DSM-5-TR: Challenges and controversies. Australian & New Zealand Journal of Psychiatry, 57(7), 944–951.

Kübler-Ross, E. (1969). On Death and Dying. Macmillan.

Stroebe, M., & Schut, H. (1999). The dual process model of coping with bereavement: Rationale and description. Death Studies, 23(3), 197–224.

Stroebe, M., Schut, H., & Boerner, K. (2017). Cautioning health-care professionals: Bereaved persons are misguided through the stages of grief. OMEGA: Journal of Death and Dying, 74(4), 455–473.