הסודות האפלים מאחורי הבמה של אייל גולן
10/01/2025 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 08/07/2025 10:59אזהרת טריגר:
המאמר והסרט כולליים תיאורים קשים של אלימות מינית, אונס, השפלה ופגיעות חמורות שבוצעו במהלך מתקפת השבעה באוקטובר ובשבי. התוכן עשוי לעורר מצוקה נפשית. מומלץ למי שנפגעות ונפגעים מאלימות מינית או טראומה להחליט אם לקרוא בעדינות ומתוך מודעות עצמית, ולפנות לתמיכה מקצועית במידת הצורך.
*המאמר נכתב בלשון נקבה אך פונה לכולם – נשים גברים וכל מי שחווה דפוסים דומים של קשר ורגש
אירועי השבעה באוקטובר טלטלו את החברה הישראלית בעוצמה שקשה לתאר. בתוך ההלם הלאומי והאובדן האנושי הכבד נחשפו בהדרגה ממצאים שמצביעים על פשעים נוספים שחורגים מהמונח טבח. אחד מהתחומים שהושתקו תחילה הוא תחום הפגיעה המינית. הדו"ח שמכונה פרויקט דינה שפורסם לראשונה ביוני אלפיים עשרים וארבע מבקש לפרוץ את השתיקה הזאת ולטלטל את התודעה הציבורית והמשפטית גם יחד. מדובר ביוזמה משפטית ופמיניסטית שמטרתה להציג תשתית עובדתית ומשפטית שתאפשר להכיר באלימות המינית של חמאס לא רק כהתעללות מקומית אלא כפשע מלחמה שיטתי ומתוכנן
פרויקט דינה נכתב ונערך בידי קבוצת מומחיות ישראליות מן התחום המשפטי והקליני בהן פרופסור רות הלפרין קדרי עורכת הדין נאוה בן אור והיועצת המשפטית לשעבר שרון זגגי פנחס. שמו של הדו"ח רומז לדמותה של דינה המקראית שנאנסה בידי בני שכם ומסמל את קולן של אלה שלא יכלו עוד לדבר. הדו"ח כולל מעל שמונה עשרה עדויות של עדים וניצולים תמונות תיעודים רפואיים ראיות פורנזיות ותמלולים מתוך דיונים פנימיים. מטרתו אינה רק להציג תמונה אלא להוכיח שמדובר במדיניות שיטתית אשר מטרתה הייתה לשבור את רוח החברה הישראלית באמצעות פגיעה מינית בנשים נערות ואף גברים
בעוד שהשיח הציבורי בארץ התנהל סביב מונחים של נקמה או הישרדות העיסוק בטראומה המגדרית נדחק לשוליים. אנשי טיפול כמו פסיכולוגים קליניים או יועצות חינוכיות נדרשו להתמודד עם ההשלכות הרגשיות בשטח בלי שהתקיים דיון מסודר או עמוק על מימדיה של האלימות המינית. שתיקה זו עוררה תגובות חריפות במיוחד מצד ארגוני נשים שטענו כי המדינה מפקירה את הנפגעות בשנית. פרויקט דינה נולד על רקע תחושת ההפקרה הזו ומבקש להוביל לשינוי תודעתי ולתביעה בינלאומית
העדויות שנאספו בפרויקט דינה מציגות תמונה מטלטלת של שיטת פעולה ברורה מצד מחבלי חמאס, שבמהלכה שימשה האלימות המינית לא רק כאמצעי כפייה אלא ככלי להשפלה מחיקת זהות וביזוי אנושי קיצוני. הדוח מפרט מקרים בהם נשים הופשטו לעיני קהל גברים נאנסו בקבוצות ונורו באיברי מין. בגופות רבות נמצאו סימני חדירה גם לאחר המוות ונשים רבות שנרצחו נמצאו כשהן עירומות קשורות ומושפלות. לצד העדויות על נשים שנאנסו או הושפלו מינית נכללו גם עדויות על גברים שהופשטו ונאלצו לעבור בדיקות פולשניות אל מול קרוביהם
העדויות נאספו ממספר מוקדים בהם התבצעו מעשי הזוועה ובהם הפסטיבל בנגב קיבוץ ניר עוז קיבוץ כפר עזה אזור כביש 232 ונחל עוז. בחלק מהמוקדים התבצעו הפשעים תוך כדי ירי טבח ורצח המוני. התיאורים שפורסמו לאורך הזמן על ידי כלי תקשורת מגובים בחלקם בתמונות סרטונים ומסמכים רפואיים הצביעו על כך שמדובר בתבנית פעולה חוזרת ולא באירועים בודדים. אחת הנשים שתועדה נראתה מופשטת כשרגליה קשורות זו לזו בברזל גופה נגרר ונורה למרות שכבר לא הייתה בחיים. מקרים אלו חוזרים על עצמם בתיאורים מעדות לעדות ודומים בתבניתם
בעוד שבעולם מוכרים מקרים של אלימות מינית במלחמה כמו ברואנדה יוגוסלביה סוריה ועיראק שם נחשב אונס ככלי נשק פסיכולוגי בישראל נדרש היה מאמץ יוצא דופן כדי להכיר בכך שגם כאן התרחש פשע מהסוג הזה. הניסיון להכחיש את עצם קיומם של פשעי מין על אדמת ישראל והעיכוב בהכרה הממלכתית בהם עורר זעם אצל רבות מהניצולות והפעילות החברתיות. האמונה כי העדויות אינן מספיקות לא רק פוגעת באמינות הקורבנות אלא מחלישה את האפשרות להגיש כתבי אישום בבית הדין הבינלאומי
עבור פסיכולוגים הדנים בטראומה מגדרית חוויית ההכחשה היא חלק בלתי נפרד מהשלב הדיסוציאטיבי של הנפש. כאשר הפגיעה נענית בשתיקה או בספק היא גורמת לנפגעות לפקפק בעצמן ומקטינה את הסיכוי להחלמה. העדות אינה רק ראייה משפטית אלא אקט נפשי של שיקום עצמי דרך קול. במובן הזה פרויקט דינה אינו רק מסמך מדיני אלא מרחב טיפולי במובנו העמוק ביותר. כל פסיכולוגית שמלווה מטופלת שנפגעה בפשעי אלימות מינית יודעת כי ההכרה החיצונית חשובה כמעט כמו עצם ההגנה הפיזית
אחת התרומות המשמעותיות של פרויקט דינה היא הבאת עדויות מתועדות על פגיעות מיניות בשבי, שבוצעו בחטופות ובחטופים אשר נלקחו מעוטף עזה אל תוך רצועת עזה והוחזקו שם שבועות ואף חודשים. הדו"ח מציין כי לפחות חמש עשרה חטופים ששוחררו דיווחו על הטרדות מיניות, חיפושים פולשניים, ניסיון לכפיית נישואין, כפייה להופיע בעירום, ובחלק מהמקרים גם אלימות מינית פיזית ברורה. עם זאת, בשל מצבם הרגשי והפוסט טראומטי של המשתחררים, לא כל המקרים דווחו בצורה מסודרת ומלאה, ורבות מהחטופות שחשש לגורלן נותר לא פתור עד היום. עבור חוקרות הדו"ח מדובר בתמונה חלקית בלבד
אל מול קולות שהביעו ספק, מזכירה הדו"ח כי במקרים רבים בעולם ובפרט במצבי שבי על ידי ארגוני טרור לא ניתן לאסוף עדויות קונקרטיות מהנפגעות עצמן בזמן אמת. חוסר האפשרות לדבר על הפגיעה נובע לעיתים מהלם עמוק, דיסוציאציה, בושה או חשש מהשלכות חברתיות. לכן, ההכרה בעדות כפרקטיקה של אמת משפטית מחייבת הרחבת הקריטריונים המקובלים. אחת ממשתחררות השבי אמרה לחוקרות הדו"ח משפט מצמרר: לא נגעו בי, אבל עשו כל מה שיכלו כדי שארגיש שאני לא אנושית. במקרים מסוימים, נדרש היה שיקום ממושך כדי שתעז נשים לספר מה קרה מאחורי הדלת
פסיכולוגים המלווים חטופים משוחררים תיארו סימפטומים של טראומה מינית גם בקרב מי שלא העידו ישירות על פגיעה. פחד ממגע, סיוטים הכוללים השפלה מינית, הימנעות מאכילה או מהופעה בציבור, ואובדן גמור של תחושת ערך עצמי כל אלה מרמזים על חוויות קשות שהתרחשו אך לא סופרו. היעדר האפשרות של שיח פתוח על פגיעות מיניות בשבי מגביר את הבידוד הנפשי ויוצר סביב הנפגעות אטמוספירה של הכחשה שכבר כשלעצמה פוצעת. חשוב להדגיש כי כל ניסיון לבטל או למזער את האפשרות שנשים נאנסו בשבי משחזר בדיוק את הפגיעה שעברו
מבחינה משפטית, פרויקט דינה כולל הצעה פורמלית להכיר בפגיעות מיניות בשבי כפשע מלחמה לפי אמנת רומא. מעבר לכך, הדו"ח מדגיש את אחריות הדרג הפוליטי בישראל לפעול במישור הבינלאומי לא רק מתוך דאגה לאינטרס המדיני אלא מתוך חובה מוסרית כלפי האזרחים שנפגעו. ההכרה אינה רק מס שפתיים אלא תנאי לשיקום לאומי. גם עבור פסיכולוגים העובדים עם ניצולים, קיומה של מדינה שמגבה את עדות הקורבן הוא מרכיב טיפולי ראשון במעלה
אחת המסקנות המרכזיות של פרויקט דינה נוגעת לא רק למה שאירע בשטח אלא למה שלא נאמר אחר כך. הכחשת הפגיעות המיניות, ההיסוס של מקבלי החלטות והעיכוב המתמשך בהכרה הממלכתית כל אלו לא רק פגעו בכבודן של הנפגעות אלא גם מנעו קידום הליכים משפטיים במישור הבינלאומי. בחודשים הראשונים לאחר מתקפת השבעה באוקטובר, לא פורסמה ולו הודעה אחת רשמית מפי ממשלת ישראל או הדוברות הצבאית בנוגע לאונס כפשע מלחמה. רק לאחר מאבק ציבורי ממושך, הופיעה התייחסות סמלית וגם היא לא לוותה בהקצאת משאבים או בהנחיות לפרקליטות
דו״חות של גופים בינלאומיים כמו האומות המאוחדות ושליחתה המיוחדת לענייני אלימות מינית בזמן סכסוכים אמנם הזכירו את האפשרות להתרחשות פשעי מין, אך סייגו את דבריהם בלשון זהירה. במילים כמו בסבירות גבוהה או יש יסוד להניח ניכר היה ניסיון להימנע מהכרעה מוסרית חדה. בכך הוסיפו עוד נדבך לאפקט ההכחשה שפוגע בנפגעות בצורה קשה. בעולם שבו נשים שהעזו לדבר על פגיעות מיניות נתקלות לעיתים בזלזול או השתקה, הציפייה מהקהילה הבינלאומית הייתה ליחס ברור ונחרץ. זה לא קרה
גם בתוך החברה הישראלית עצמה ניכרה מבוכה. אנשי אקדמיה, עיתונאים ופעילים חברתיים ממגזרים שונים סירבו להאמין לממצאים, ולעיתים אף טענו כי מדובר בתעמולה. נשים ששיתפו את הסיפורים ששמעו, מצאו את עצמן בעין הסערה, נאשמות בפוליטיזציה של הסבל. במציאות כזו, התעקשותן של מחברות הדו״ח לנסח מסמך משפטי קפדני שמבסס את העדויות על ראיות פורנזיות, תצלומים, תיעוד רפואי ועדויות עדים נוכחים, מהווה לא רק הישג אקדמי אלא הצלה נפשית. עבור רבות מהנפגעות, ההכרה בעדותן אינה פחות מטיפול
פסיכולוגים שעובדים עם נשים נפגעות אלימות מינית מציינים כי תגובת הסביבה היא גורם מרכזי בעיבוד טראומה. הכחשה, שתיקה או ציניות עלולות לשכפל את הפגיעה הראשונית. לעומת זאת, תגובה מאמינה, מגבה ומוסרית מייצרת מרחב שבו הנפגעת יכולה לא רק לשרוד אלא להתחיל לבנות מחדש את תחושת העצמי. כאשר מדינה שלמה נכשלת בכך, האחריות נופלת גם על אנשי טיפול, על קהילת האקדמיה ועל מוסדות התרבות. האחריות להסיר את ההכחשה היא אחריות אתית עמוקה של כל מי שעוסקת בעבודת נפש ובתיקון חברתי. הכרה אינה צעד סופי אלא התחלה הכרחית
האלימות המינית שתועדה בדו"ח פרויקט דינה אינה רק שורה של אירועים קשים אלא ביטוי לרעיון עמוק יותר שבו הגוף הנשי הופך לזירת לחימה. אונס במלחמה איננו רק פגיעה בגוף של אישה אלא פגיעה בקולקטיב שאליו היא משתייכת. הפשע מכוון להרוס את המרקם החברתי דרך השפלה מוחלטת של ערכים תרבותיים זהותיים ואתניים. כאשר אונס מבוצע לעיני קהל, כאשר הוא מתועד בסרטון ומופץ כאשר הוא מלווה בפירוק טוטאלי של הבגדים של השם של הקול הוא לא משאיר מקום לאינדיבידואל. זו מחיקת אנושיות מתועדת ומתוזמרת
המשמעות של אלימות מגדרית מסוג זה איננה רק באירוע עצמו אלא גם בהשלכות הנפשיות ארוכות הטווח על הקורבן ועל הקבוצה כולה. פסיכולוגים קליניים העוסקים בטיפול בנפגעות אונס קבוצתי מדווחים על תסמיני פוסט טראומה מורכבת הכוללים דיסוציאציה מתמשכת ניתוק מהגוף חרדות בלתי נשלטות מחשבות חודרניות ופגיעה ביכולת להרגיש שייכות בסיסית. אצל נשים שהפגיעה בהן הפכה לפומבית או שותפה על ידי קהל גברי גדול החוויה המייסרת ביותר היא לא הפחד אלא הבושה. הבושה משתיקה גם את מי שרוצה לדבר
כאשר האלימות היא מגדרית והיא מתרחשת כחלק מטקטיקת טרור מאורגנת המנגנונים הרגשיים הרגילים של עיבוד טראומה לא תמיד מספיקים. הטיפול הפסיכולוגי נדרש להתערב לא רק ברמה של הנפש הפרטית אלא גם במרחב הקולקטיבי שבו מתרחשת הפגיעה. זהו טיפול שמבקש להשיב לנפגעת את האנושיות שנשללה ממנה באמצעות מעשה קולקטיבי של ריפוי חברתי. לשם כך נדרש שיח פתוח בטיפול קבוצתי, קבוצות תמיכה עדות ציבורית אמנות ועדויות משפטיות כל אלה הם דרכים לסמן מחדש שהגוף והשם והקול אינם שייכים עוד לאויב
דו"ח פרויקט דינה מציע לקהילת הפסיכולוגים לא רק מידע אלא אתגר אתי ומקצועי. מדובר באירוע שמחייב את קהילת המטפלות להתבוננות מחודשת בגבולות שבין טיפול אישי לבין אחריות קולקטיבית. הכרה בממד המיני של הטרור חייבת להיכנס אל תוך השפה הטיפולית ולהפוך לחלק מהתודעה המקצועית. זוהי קריאה לחדד את הקשב, להעמיק את ההכשרה, ולבנות תשתיות טיפוליות שיכולות להכיל את המורכבות המגדרית הלאומית והנפשית של הפשעים המתועדים
אחד המרכיבים הבולטים ביותר בדו״ח פרויקט דינה הוא החתירה לחיבור עמוק בין אמת משפטית לריפוי נפשי. מסמך זה איננו רק קטגוריה משפטית של איסוף עדויות אלא הצעה שלמה למודל שבו צדק נחווה לא רק בבית הדין אלא גם בתודעה הקולקטיבית. ההבנה כי פשעי מין שיטתיים שנעשו על ידי ארגון טרור אינם מסתיימים בניתוח פורנזי או בזיהוי ראיות אלא דורשים מהלך עמוק יותר של הכרה תיקון והחזרת שליטה נפשית לנפגעת היא חידוש מהותי גם בשיח הטיפולי וגם בעולם המשפט
בדומה לפסיקות שניתנו על ידי בתי דין בינלאומיים ביוגוסלביה ורואנדה קובעות מחברות הדו״ח כי לא די להוכיח שאירע אונס כדי להרשיע אלא יש להוכיח שמדובר בנשק ממוסד של לחימה. לשם כך הדו״ח משרטט שורה של קווים חוזרים המעידים על תכנון מראש על שיטת פעולה על פיקוד ועל הנחיות לוחמים. ההוכחות אינן מתבססות רק על גופות אלא גם על מבנה הדפוס על ניתוח השפה החזותית של הסרטונים שצולמו ועל עדויות עקביות של עדים מקרב הניצולים. כשכל אלה מוצגים יחד עולה האפשרות לא רק להאשמה פלילית אלא להכרה בפשעים נגד האנושות
אבל ההכרה לבדה איננה מספיקה. פסיכולוגים קליניים העוסקים בטיפול בטראומה קולקטיבית מדגישים כי רק כאשר הצדק נחווה באופן רגשי ומוסרי תיתכן התחלה של ריפוי. כלומר לא רק כשבית המשפט קובע אלא כאשר החברה אומרת בפה מלא מאמינה לך. בדומה למה שנעשה בתיקי תקיפה מינית בצה״ל או בקהילות סגורות נדרש מעשה ציבורי של שיקום ובניית אמון. המדינה צריכה להוביל את המהלך הזה אבל גם הקהילות המקצועיות חייבות לקחת חלק
דו״ח פרויקט דינה מדגיש את תפקידם של פסיכולוגים לא רק כאנשי טיפול פרטני אלא כבעלי אחריות ציבורית. כשם שרופאה נדרשת לזהות סימן לאלימות גם פסיכולוגית נדרשת לשאול מה קורה כשסימן כזה עולה בטיפול. מה קורה כאשר מטופלת אינה מסוגלת לומר אך הסימפטומים מדברים. מה קורה כשהכחשה מוסדית מקשה על מטפלת להאמין למה שהיא רואה. זוהי קריאה לקחת עמדה לא פוליטית אלא אנושית להקשיב גם למה שלא נאמר
דו״ח פרויקט דינה מציע לכולנו הזדמנות לעמוד לצד הנפגעות לא מתוך חמלה בלבד אלא מתוך תחושת שליחות מקצועית וציבורית. רק כך אפשר יהיה להתחיל לרפא את הפצע הלאומי שנפער בגופן של נשים ואת הפצע הנפשי שנפער בשתיקתנו.
Patten, P. (2024). Statement by the UN Special Representative on Sexual Violence in Conflict regarding October 7. United Nations Office of the Special Representative of the Secretary-General on Sexual Violence in Conflict.
https://www.ynet.co.il/news/article/s15yomqbxl
