פסח של חרדה

בחג הפסח הנוכחי, שמתקיים בצל המלחמה, ניתן לחוש את עומק החרדה והדיכאון המתפשטים לא רק ברמה האישית אלא גם ברמה הקולקטיבית. בחג החירות, שבדרך כלל מלווה באופטימיות ובתקווה, אנו מוצאים את עצמנו עטופים בעננה של דאגה ומתח, כאשר תחושת הביטחון האישית והלאומית נפגעת חמור. המציאות הזו מורכבת עוד יותר בהתחשב בעובדה ש-133 אנשים עדיין נמצאים בשבי בעזה, מה שמוסיף שכבה נוספת של דאגה וכאב לחג הזה.

ההשלכות של מצב זה הן רבות ומגוונות. מצד אחד, ישנה התמודדות עם הדאגה המתמדת לבריאותם וביטחונם של החטופים, שקורעת את ליבינו. מצד שני, ישנה תחושה כללית של אי-ודאות וחוסר יכולת להשפיע, שמכבידה על האזרחים ומקשה על יכולתם לחגוג ולשמוח. חג הפסח, שבו אנו נזכרים ביציאת מצרים ובגאולה, הופך לזירה בה הזיכרון לעבדות והשאיפה לחירות מתערבבים עם המציאות הכואבת של היום.

החגיגה המשפחתית, שבדרך כלל מתאפיינת באווירה של אחדות ושמחה, מתמוססת כאשר כסאות ריקים מסמלים את החטופים. הדיאלוג המרכזי של הסדר עוסק בסיפור היציאה ממצרים, אך השיחות בין הסועדים יהיו השנה סביב המציאות הקשה והאכזרית של חטיפות והשלכותיהן. משפחות חוות חג שהוא הרבה פחות מחגיגי, מלווה בתחושת חוסר אונים וציפייה קשה לשובם הביתה של החטופים.

החשיבות של היזכור המתמיד של החטופים במדיה מפעילה לחץ על הממשלה ועל המוסדות הביטחוניים לעשות מאמצים ולהאיץ את פעולות החילוץ. כל אלו מביאים לכך שהפסח, מעבר להיותו חג דתי והיסטורי, הוא גם זמן של חשבון נפש לאומי וקריאה לפעולה, בתקווה לשיפור המצב ולשחרור מהיר של כל החטופים.

לקראת החג, נזכור כי החירות אינה מובנת מאליה וכי הדרך לשלום וביטחון ארוכה ודורשת מאיתנו עמידה בפני האתגרים עם ראש מורם ולב גדול. מי ייתן וחג הזה תביא איתו תקווה חדשה לשחרור החטופים ולהבטחת ביטחון לכל אזרחי ישראל. חג פסח שמח ובטוח לכולם, שבו נוכל לחזק את התקווה ולבנות עתיד טוב יותר ביחד.