מחקר חדש: פורנו פוגע בסיפוק וביציבות הזוגית

איך הפכה צפייה יומיומית בפורנו מגירוי תמים למחולל ריחוק בזוגיות? מחקר חדש מאוסטרליה מגלה שעוררות מינית מול מסך אינה רק עניין של העדפה, אלא ניבוי מובהק לשחיקה מינית ולפגיעה באינטימיות. מה קורה לגוף, מה קורה לנפש, ואיך זה נראה מהצד של בן או בת הזוג.

צוות Psychologim.com | 08/06/2025 10:05

מומחים בטיפול זוגי

עוררות מינית כמדד למצב היחסים

המושג עוררות מינית מקבל בעשורים האחרונים משמעות רחבה יותר מהבנה פיזיולוגית גרידא. הוא הפך לאינדיקטור רגשי לזיקה זוגית, קרבה, והשקעה בקשר. מחקר שנערך באוסטרליה ופורסם באוגוסט אלפיים עשרים וארבע, בחן האם סוג הגירוי המיני — בן או בת הזוג לעומת פורנוגרפיה — משפיע לאורך זמן על איכות הקשר. תוצאות המחקר מצביעות על דפוס ברור: עוררות מינית כלפי פורנו ניבאה ירידה בסיפוק המיני ובתחושת היציבות בקשר הרומנטי, בעוד שעוררות כלפי בן או בת הזוג הייתה קשורה לרמות גבוהות יותר של סיפוק, אך לא חיזתה שינוי עתידי.

המחקר כלל שלוש מאות ותשעה משתתפים שנמצאים בזוגיות של לפחות חצי שנה. הם מילאו שאלונים על עוררות מינית כלפי בן או בת הזוג, עוררות מינית מפורנו, איכות הקשר, יציבותו וסיפוק מיני. כעבור חודשיים נבדקו שוב באותם המדדים. נמצא כי ככל שעוררות מינית כלפי פורנוגרפיה הייתה גבוהה יותר בשלב הראשון, כך התרחשה ירידה משמעותית במדדים הרגשיים בשלב השני. לעומת זאת, עוררות כלפי בן או בת הזוג לא ניבאה שיפור או הידרדרות.

ההבחנה הזו קריטית. היא מדגישה שעוררות מינית אינה רק תגובה נקודתית אלא משתנה שמשפיע על ההתפתחות הרגשית בתוך הקשר. כאשר הגירוי מגיע ממסך ולא מקשר ממשי, עולה הסיכוי לירידה הדרגתית בתחושת החיבור. התחושה של אינטימיות הופכת פחות זמינה, גם אם הרצון לשמר את הקשר נשאר. הממצאים מדגישים את החשיבות של מודעות למקורות העוררות, במיוחד כאשר מתמודדים עם שחיקה או ריחוק רגשי.

גירוי חוזר, תגובה פוחתת

המנגנון המרכזי שעשוי להסביר את השפעת הפורנוגרפיה על היחסים הזוגיים הוא מנגנון ההתרגלות. מדובר בתופעה נוירופסיכולוגית בסיסית, שבמסגרתה הגוף והמוח מגיבים בעוצמה פחותה ככל שהחשיפה לגירוי חוזרת על עצמה. מה שנחווה כמעורר בפעמים הראשונות, הופך עם הזמן לשגרתי ודורש רמות גירוי חדשות, חזקות יותר, או שונות מבחינה תוכנית. בתוך המרחב הזה, עוררות מינית מפורנוגרפיה מתפתחת במהירות לדפוס תגובה של חיפוש חידוש תמידי, שבו תחושת ההתלהבות הראשונית מתחלפת בשעמום ובצורך במעברים תכופים בין תכנים.

המחקר האוסטרלי מראה כי עוררות גבוהה לפורנוגרפיה אינה נותרת בגדר חוויה רגעית. היא מלווה בירידה ניכרת במדדים של יציבות זוגית וסיפוק מיני תוך זמן קצר יחסית. המחקר לא מדד התמכרות לפורנו או שימוש כפייתי, אלא עוררות עצמית — כלומר, עד כמה הצופה חש מגורה מינית מהפורנוגרפיה. מדד זה נמצא כמנבא של הידרדרות בקשר הרומנטי בתוך חודשיים בלבד, גם כאשר שאר גורמי הרקע נלקחו בחשבון.

במונחים קליניים, מדובר במעבר ממיניות שמבוססת על הדדיות וקשר רגשי, למיניות שבה העוררות מופעלת באופן מותנה על ידי דימויים חיצוניים. כאשר גוף האדם לומד להגיב רק לסוג מסוים של גירוי, נוצרת אדישות כלפי גירויים אחרים — גם אם הם קרובים, מוכרים, ואהובים. בן או בת הזוג כבר אינם מעוררים את אותה תחושת דופק מהיר או מתח חיובי. במקומה מופיעה תחושת ניכור או פער שהולך וגדל ככל שצריכת הפורנו נמשכת.

מה שנראה כחוויה פרטית מתגלה כמנגנון שיש לו השלכות בינאישיות עמוקות. המוח מבקש חידוש, אך הקשר הרגשי מבוסס דווקא על שגרה, היכרות ואמון. כשהפער הזה הולך וגדל, העוררות המינית מתנתקת מהקשר האנושי, ומותירה את שני בני הזוג מרוחקים — גם כשהם נמצאים יחד במיטה.

מגע אנושי או פנטזיה מיידית

כאשר עוררות מינית מתפתחת מתוך קשר רגשי, היא אינה מתקיימת רק ברמה הפיזית אלא נטמעת בתוך מרקם רחב של נוכחות הדדית, רוך, הקשבה והתרגשות הדדית. זהו תהליך איטי ומורכב שמבוסס על אינטימיות, היכרות הדדית וסבלנות כלפי גוף אחר ורגש אחר. לעומת זאת, פורנוגרפיה מציעה עוררות מיידית, סטרילית, נשלטת לגמרי. אין בה תגובה, אין בה סירוב, ואין בה אינטראקציה. החוויה אמנם מספקת תגמול מיידי, אך היא מתרחשת בתוך בדידות מנטלית.

המחקר האוסטרלי מדגיש שהעוררות המינית מפורנוגרפיה אינה רק חלופה זמינה למיניות זוגית, אלא מסמנת נתיב נוירולוגי נפרד. הגוף מגיב למסך באופן מהיר וחזק יותר מאשר הוא מגיב לעיתים לפרטנר ממשי. אך תגובה זו אינה בונה אמון, אינה מפתחת תחושת שייכות, ואינה משמרת את הדינמיקה של הרצון והרגישות ההדדית. ככל שהעוררות מבוססת יותר על דימויים חיצוניים, כך פוחתת היכולת להתרגש מתוך קשר.

בפועל, האדם שמתרגל לעוררות מיידית ללא קשר רגשי עלול לפתח ריחוק פנימי מהגוף של האחר. בן או בת הזוג נתפסים פחות כפנטזיה ויותר כגוף שאינו מצליח לייצר את אותה תחושת תגמול. כך נוצר פער רגשי, שאינו נובע מחוסר אהבה אלא מהתניה נוירולוגית. הגוף למד דבר אחד, אך הקשר דורש דבר אחר לגמרי.

הפער הזה מדווח שוב ושוב בחדר הטיפולים. זוגות שמתארים אהבה, קרבה, וחברות, אך מתקשים ליצור מגע, להתמסר לתשוקה, או להחזיק עוררות לאורך זמן. במקרים רבים, הפורנוגרפיה אינה מוזכרת כלל, אך כאשר שואלים בעדינות, מתגלה שהיא הפכה לחלק קבוע, לעיתים יומיומי, מחוויית המיניות. לא תמיד כבעייתיות, אך כמעט תמיד כמשהו שמשנה את אופן הקשר.

ההשפעה הרגשית של פורנוגרפיה על זוגיות

אחד הממצאים המדאיגים ביותר שעולים מהמחקר אינו נוגע רק לירידה בתשוקה או לסיפוק המיני, אלא להשפעה המתמשכת על תחושת היציבות והביטחון בקשר. כאשר עוררות מינית מתבססת לאורך זמן על תכנים חיצוניים שאינם נובעים מתוך קשר ממשי, משהו במערכת האמון שבין בני הזוג מתערער. התחושה שבן או בת הזוג כבר אינם הגורם המרכזי לעוררות יוצרת ריחוק רגשי שלעיתים קשה לשים עליו את האצבע. מדובר לא רק בקור במיטה, אלא בפער שהולך ונפתח בין החוויה הפנימית של כל אחד לבין הקשר המשותף.

בקליניקות מדווחים פסיכולוגים על דפוסים חוזרים של שעמום, דחייה או תחושת ניתוק שמופיעה כאשר אחד מבני הזוג צורך פורנוגרפיה באופן תדיר. גם כאשר אין התנגדות גלויה לכך מצד בן הזוג השני, ולעיתים אף יש הבנה או הסכמה שקטה, השפעת הצפייה אינה נעלמת. היא נשזרת בהדרגה אל תוך דינמיקת היחסים, ויוצרת מצב שבו הגוף נמשך החוצה מהקשר בעוד שהרגש נותר מבודד.

המרחב המיני, שהיה אמור להיות מקום של חיבור וגילוי, הופך למרחב שבו אחד מבני הזוג נוכח אך אינו מעורב באמת. העוררות מופעלת על ידי זיכרון של דימוי אחר, של מצב שליטה שונה, או של הקשר אחר מהקשר הנוכחי. בן או בת הזוג הופכים לשחקנים משנה בתוך תסריט שנכתב מחוץ לקשר. חוויה זו אינה תמיד מודעת, אך היא משפיעה על התחושה הכללית שהקשר כבר אינו מקור של חיות מינית.

המחקר האוסטרלי מוסיף נדבך משמעותי להבנת התופעה בכך שהוא מראה שתחושת היציבות בזוגיות אינה רק תוצר של מחויבות או זמן, אלא גם של מקור העוררות. כאשר העוררות נובעת מהקשר עצמו, הסיכוי ליציבות גבוה יותר. כאשר היא נובעת מבחוץ, התחושה היא של חוסר שקט, חוסר סיפוק, ולעיתים אף רצון סמוי להתרחק. המיניות במקרה זה מפסיקה להיות קרקע משותפת, והופכת לזירה פרטית, שקטה, ולעיתים מנוכרת.

טיפול זוגי בעידן של גירוי מיידי

עבור מטפלים זוגיים, השאלות שעולות מהמחקר אינן תאורטיות בלבד. הן נוגעות ללב הקשיים שמביאים איתם מטופלים לטיפול זוגי. המטפלים פוגשים בני זוג שאוהבים זה את זו, שמנהלים חיי משפחה תקינים, אך מדווחים על שחיקה מינית עמוקה, על ריחוק לא מוסבר, או על תחושת כיבוי שנכנסת למיטה. לעיתים ההסבר נמצא במקום מפתיע: לא באירוע שקרה, לא במשבר דרמטי, אלא בהרגל אישי, כמעט שגרתי, של צפייה קבועה בפורנוגרפיה.

המחקר מציע דרך חדשה להבין את הקשר בין ההרגל הזה לבין הירידה בסיפוק המיני. הוא מצביע על כך שלא הכמות היא המשפיעה, אלא עצם התחושה של עוררות גבוהה מול מסך. גם שימוש מתון בפורנוגרפיה עלול ליצור תבנית שבה העוררות כבר אינה קשורה לאדם שמולך, אלא לדימוי שנמצא תמיד במקום אחר, במקום זמין יותר, חד יותר, ואינו דורש תגובה רגשית. בתוך תבנית זו, כל ניסיון ליצור אינטימיות בקשר נתקל בחומת השוואה שקטה — לא מודעת, אך אפקטיבית.

המטפל אינו נדרש להילחם בפורנוגרפיה, אלא להציע שפה אלטרנטיבית. דרך החקירה הטיפולית, בני זוג יכולים לשאול שאלות חדשות: מה מדליק אותך באמת, מה מכבה אותך, מתי אתה נוכח, מתי את מתרחקת. לא מדובר בדיון על נכון או לא נכון, אלא על האפשרות לבנות מחדש עוררות מינית שלא מבוססת רק על חידוש טכני, אלא על קרבה, הקשבה והתמסרות. במרחב כזה, גם הקשר הזוגי יכול להפוך לגירוי מיני — לא בגלל שהוא חדש, אלא בגלל שהוא חי.

בני זוג שעוברים תהליך כזה לעיתים מופתעים לגלות שעצם היכולת לדבר על מיניות, להכיר בפערים, ולגעת בכאב סביבם, כבר מחזירה משהו מהתשוקה. היא אינה נובעת מתמונה, אלא מהאדם שמולך. החידוש האמיתי לא נמצא במסך אלא בקשר שנפתח מחדש.

אינטימיות או תגמול – בחירה מחודשת

המחקר האוסטרלי מציע תובנה פשוטה אך עמוקה: לא כל עוררות מינית בונה קשר. כאשר הגוף מגיב לגירוי ויזואלי חד, אך הרגש נותר מנותק, נוצר דפוס שבו המיניות נפרדת מהקשר האנושי. פורנוגרפיה איננה תופעה שלילית כשלעצמה, אך כאשר היא הופכת למקור המרכזי של עוררות, הקשר הזוגי עלול להיחלש. מה שמתחיל כאופציה אישית, הופך להרגל נוירולוגי שמשפיע על הדינמיקה הרגשית והמינית בין בני זוג.

החידוש בממצאים שפורסמו אינו בעצם הקשר בין פורנוגרפיה לריחוק זוגי, אלא בכך שהעוררות עצמה היא המנבא המרכזי לשינוי. לא התדירות, לא רמת השימוש, אלא השאלה עד כמה הגוף מתעורר דווקא מול מסך. עוררות זו מנבאת ירידה ברורה בתחושת שביעות הרצון מהקשר, בסיפוק המיני, ובתחושת היציבות בתוך הזוגיות. לעומתה, עוררות שמקורה בפרטנר הרומנטי הייתה אמנם חיובית, אך לא חיזתה שינוי לאורך זמן.

מה משמעות הדבר מבחינה טיפולית? יש מקום להתמקד פחות בכמות הצפייה ויותר בתחושת ההתרגשות. האם האדם מתעורר יותר מול דמות זרה מאשר מול מישהו שהוא אוהב? האם המיניות הזוגית מלווה בתחושת חיות או בתחושת ניתוק? האם הגוף לומד להגיב רק לחידוש, או שהוא עדיין מסוגל להתמסר למה שמוכר וקרוב? שאלות אלו, כשהן נשאלות מתוך חמלה ולא מתוך שיפוט, פותחות פתח לשיחה עמוקה על מיניות, על קרבה, ועל המקום שבו השתיים נפגשות.

בתוך עולם שמציע תגמול מיידי, הבחירה באינטימיות היא לעיתים מהפכנית. היא אינה מבוססת על דחף אלא על קשר, על זמן, ועל היכולת להישאר גם כשהעוררות אינה מושלמת. המיניות האנושית, כך נראה, נבנית פחות סביב מה שמושך אותנו מבחוץ ויותר סביב מי שמסכים להישאר איתנו גם כשהאור כבה. זו לא רק שאלה של מוסר או הרגלים, אלא של סוג הקשר שאנחנו רוצים לבנות, ושל סוג האדם שאנחנו מבקשים להיות בו.