פגיעה טקסית: דיסוציאציה וקושי בטיפול

המונח "פגיעה טקסית" (Ritual Abuse) מתאר תופעה של פגיעה מאורגנת, חוזרת ונשנית, אשר מערבת לעיתים תכופות התעללות פיזית, מינית, רגשית ורוחנית, המתקיימת בתוך מסגרת של טקסים בעלי מבנה קבוע, לעיתים עם סמלים דתיים, פולחניים או אזוטריים. מדובר בפגיעה קבוצתית ושיטתית, אשר מטרתה אינה רק סיפוק יצרים סדיסטיים או שליטה, אלא גם הטמעת מערכת אמונות ודפוסי הכנעה עמוקים בנפגעים. התופעה מתועדת באופן עקבי מזה מספר עשורים במאמרים קליניים, ספרות מחקרית ומדריכים טיפוליים, ונחשבת כיום על ידי מומחים רבים כצורת טראומה חמורה וייחודית, בעלת מאפיינים דיסוציאטיביים מובהקים 

פגיעות טקסיות מתבצעות לעיתים על ידי רשתות סגורות או קבוצות משפחתיות, כאשר אחד המאפיינים המרכזיים הוא שימוש חוזר בריטואלים לשם הפעלת שליטה מוחלטת בקורבן. השימוש בטקסים מייצר תודעה מקודדת של פחד, חוסר אונים, הכנעה ובידוד רגשי, כך שהנפגעים מפתחים מנגנוני הגנה קיצוניים – ובראשם דיסוציאציה, פיצול זהות (DID) וניתוק חווייתי מתמשך מהמציאות. מחקרים קליניים מדווחים על כך שהרבה מן הנפגעים מתחילים לשחזר את הפגיעות רק בבגרות, דרך זיכרונות גופניים, פלשבקים סנסוריים או התקפים דיסוציאטיביים.

הטקסיות אינה תוספת אסתטית או רוחנית לפגיעה – אלא רכיב ליבה באופן הפעולה של הקבוצה הפוגעת. עצם הסימטריה, הסמלים והחזרתיות מספקים לפוגעים אשליה של שליטה ומשמעות, ובו בזמן משמשים ככלים לשטיפת מוח והעמקת תחושת אשמה ובושה אצל הקורבן. הבנה מעמיקה של מאפייני הפגיעה הטקסית חיונית למטפלים בתחום הטראומה המורכבת, ודורשת הבחנה עדינה בין תכנים בעלי גוון דתי/סמלי לבין פסיכופתולוגיה "קלאסית" המנותקת מהקשר קונקרטי של פגיעה.

השלכות דיסוציאטיביות והתפתחות הפרעת זהות לאחר פגיעה טקסית

הפגיעה הטקסית מייצרת תגובות נפשיות ייחודיות עקב האינטנסיביות, המובנות והחזרתיות של הפגיעה בתוך הקשר בעל משמעות סמלית. אחד המנגנונים המרכזיים אשר מופעלים במצבים של פגיעה חוזרת הוא דיסוציאציה – תגובת הגנה נוירו-פסיכולוגית שמטרתה להרחיק את הקורבן מחוויית הכאב הקיצונית ולעיתים אף מהמודעות עצמה לפגיעה. במקרים רבים, הדיסוציאציה בפגיעה טקסית אינה רגעית אלא מתמשכת, ומשפיעה באופן עמוק על מבנה הזהות, תחושת העצמי, חוויית הגוף, והתפקוד הבין-אישי. לא מפתיע כי שיעור האבחון של כהפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID) בקרב שורדי פגיעה טקסית גבוה באופן משמעותי יחסית לקבוצות נפגעים אחרות.

הטקסים הקבועים שבהם מתקיימות הפגיעות – לעיתים בליווי תפילות, פסוקים, או סמלים דתיים – יוצרים קידוד עמוק של הזיכרון הטראומטי בתוך מערכת העצבים. הקורבן לומד לצפות את הפגיעה מראש, מגיב באופנים אוטומטיים ולעיתים אף מפתח חלקי אישיות נפרדים שתפקידם הוא "לספוג" את האלימות ולנתק אותה מהמודעות המרכזית. במונחים של תיאוריות התקשרות, מדובר בפירוק חמור של מודל העצמי והזולת, היוצר יחסי אמביוולנטיות קיצוניים עם דמויות סמכות – בפרט כאשר הפוגעים מציגים עצמם כאנשי רוח, דת, טיפול או הורות.

בנוסף, הפגיעה הטקסית מטשטשת את הגבולות בין מציאות לדמיון, בין גופני לרוחני, ובין טוב לרע – ולעיתים אף מטמיעה תכנים פסאודו-דתיים המעוותים את מושגי המוסר והכפרה. במצב זה, הקורבן עלול להאמין כי הוא עצמו אחראי לפגיעה, או שחייו תלויים בציות מוחלט לתוקפיו. תפיסות אלה, שנרכשות בגיל הרך, הופכות לאבני יסוד של אישיות מנותקת, מאוימת, ואשמה.

השלכות אלו מחייבות הבנה קלינית מעמיקה, שמבדילה בין סימפטומים "קלאסיים" של טראומה, לבין מבנים דיסוציאטיביים מורכבים הנובעים ממערכות שליטה ארוכות טווח, מאורגנות ובעלות מניעים אידיאולוגיים מוצהרים. לפיכך, הגישה הטיפולית דורשת עדינות, דיוק ויכולת לשאת אמיתות קשות – גם כאשר הן נתפסות כבלתי מתקבלות על הדעת.

החזרת זיכרון דיסוציאטיבי והאתגר האבחוני בטיפול לאחר פגיעה טקסית

אחד הקשיים המרכזיים בעבודה הטיפולית עם שורדי פגיעה טקסית הוא האופן שבו הזיכרונות הטראומטיים עולים אל פני השטח. בשונה מטראומה חד-פעמית או כרונית שאינה כוללת ניתוק עמוק, שורדי פגיעה טקסית רבים אינם זוכרים את הפגיעה באופן ישיר אלא חווים הצפה דרך פלשבקים סומטיים, חלומות חוזרים, תחושות גוף חודרניות, התקפי חרדה לא מוסברים, ומעברים בין מצבים תודעתיים. חוויות אלו עלולות להיתפס, הן על ידי הקורבן והן על ידי אנשי מקצוע לא מיומנים, כפסיכוזה או כהפרעה סכיזואידית, ולהוביל לאבחנות שגויות ולטיפולים שאינם מתאימים, ואף מזיקים.

בפועל, מדובר לעיתים קרובות בזיכרונות דיסוציאטיביים שמקודדים באופן שונה במוח מאשר זיכרונות רגילים. לפי מחקרים בתחום חקר המוח של טראומה, חוויות טראומטיות בלתי ניתנות לעיבוד בזמן אמת "מוקפאות" במערכת העצבים ונאגרות באונות ימניות של המוח, ללא מילים או נרטיב ברור. בטראומה טקסית, אשר כוללת תכנים דתיים, סימבוליים ולעיתים ביזאריים, התכנים עצמם הופכים קשים עוד יותר להחזרה לזיכרון מודע – משום שהם סותרים את ההיגיון, התרבות או האמונה של הקורבן. מנגנון ההגנה של הנפש במקרים אלו מפתח לעיתים "כפילות אמונית" – מצב שבו הקורבן ממשיך להאמין בטוב, באלוהים או באנשים שגידלו אותו, ובו זמנית נושא בתוכו ידיעה עמוקה על הרוע שפגש.

מטפלים רבים מציינים כי השלב הראשוני בטיפול כולל מאבק פנימי כואב מצד הקורבן – האם להאמין לזיכרונות החוזרים, או לדחות אותם כ"דמיון" או "הפרעה". יש לכך מחיר כבד, שכן דחיית הזיכרונות משמרת את הדיסוציאציה ומחמירה את הסבל הנפשי. לא פעם, תהליך ההכרה האיטית במציאות הפגיעה הוא תהליך טיפולי בפני עצמו, המחייב תמיכה יציבה, קשר טיפולי שאינו שיפוטי, והיכרות מעמיקה של המטפל/ת עם דינמיקות של טראומה מורכבת והתעללות מאורגנת.

לכן, ההקשבה למטופל/ת במקרים כאלה מחייבת גישה קלינית רגישה אך גם אמיצה – המאפשרת להחזיק באי-ודאות, לא למהר לאבחנות או פרשנויות, ולשקול את האפשרות שהתכנים הקשים, הביזאריים ואף האי-רציונליים, הם תוצאה של מציאות חיים בלתי נתפסת – אך ממשית.

הקשר הטיפולי: אמון, חלקים פנימיים והחזקה קלינית

המרחב הטיפולי עם שורדי פגיעה טקסית מציב אתגרים ייחודיים ביחס להחזקה, ויסות, ובניית אמון. מדובר במטופלים אשר חוו פגיעות חוזרות על פני שנים, לעיתים מהילדות המוקדמת ביותר, מצד דמויות סמכות אהובות או מוערכות – הורים, אנשי דת, אנשי חינוך או מטפלים. ריבוי הבגידות, הטעיית התחושות והמסרים המנוגדים שנמסרו להם – כגון "זוהי אהבה", "כך תזכי לגאולה", או "זה סוד שאסור לגלות" – יוצרים מורכבות רבה בפיתוח קשר טיפולי יציב, והופכים את עצם האמון למנגנון שנפגע בשורש. מטופלים רבים יביעו חשדנות חריפה, יתקשו בוויסות רגשי, ויתנדנדו בין אידיאליזציה מוחלטת של המטפל לבין חוויות של רדיפה או בגידה.

טיפול בפגיעה טקסית מחייב, אפוא, הבנה של דינמיקות ההעברה וההעברה הנגדית שמתקיימות במרחב – כולל הופעתם האפשרית של חלקים דיסוציאטיביים אשר "נכנסים" למפגש הטיפולי עם תכנים ספציפיים, גילים שונים או גישות מנוגדות לטיפול. חלק מהאישויות הפנימיות עלולות להתנגד לטיפול, להכחיש את הפגיעה או להציג עצמן כתוקפניות. חשוב להבין כי מדובר בתגובות הישרדותיות עמוקות, לא בתוקפנות של ממש, אלא בניסיון לגונן על העצמי הפנימי שנפגע. הכרה זו מאפשרת למטפל לשמור על עמדה שאינה תגובתית – לא להיבהל, לא להתגונן, ולא להשליך חזרה את החרדה.

בשלבים מתקדמים יותר, עשוי המטפל להיחשף לתכנים שוברי-לב וקשים לעיכול – תיאורים של טקסים דתיים מעוותים, פגיעות שכללו סמלים מקודשים או מערכות אמונה שנחטפו והופעלו לרעה. עבור מטפלים בעלי אמונה דתית, או מערכת ערכים רוחנית, החוויה עלולה לעורר בלבול, אימה או דיסוננס מוסרי. במצבים אלה יש חשיבות מכרעת לקבלת הדרכה מקצועית קבועה, ומסגרת תמיכה למטפל – שאחרת עלול לחוות שחיקה רגשית, ניתוק אמפתי, או אף הרהורים חוזרים על אמינות המטופל.

עבודה עם נפגעי פגיעה טקסית דורשת איטיות, תוקף רגשי גבוה, ושמירה על גבולות ברורים – לא כהגבלה, אלא כהחזרה של תחושת שליטה ובחירה למטופל. עקרונות אלו הופכים את הטיפול לא רק למרחב של ריפוי, אלא למנגנון תיקון עמוק של חוויית קִרבה, סמכות ומשמעות.

פערים בין קליניקה לשיח חברתי: הכרה, הסתרה ואתיקה מקצועית

מעבר לפן הקליני, פגיעה טקסית מציבה אתגר מהותי עבור השיח המקצועי בתחומי הפסיכולוגיה, המשפט והחינוך. רבות מהעדויות בנוגע לפגיעות אלו עולות במסגרת טיפול פסיכולוגי, אך אינן מגובות בראיות משפטיות ישירות, ולעיתים אף מלוות בהכחשה מצד הסביבה הקרובה או הקהילה. עובדה זו מציבה את המטפל בעמדה מורכבת: מחד גיסא, הוא מחויב להאמין למטופל ולתת תוקף לחוויותיו, ומאידך גיסא הוא פועל בתוך מערכת מקצועית וחברתית שלעתים מגלה ספקנות ואף דחייה כלפי תיאורים של פגיעות "לא שגרתיות". עם זאת, גישות עכשוויות בתחום חקר הטראומה הדיסוציאטיבית מדגישות כי על אמינותו של הזיכרון הדיסוציאטיבי להישפט לפי עקביות פנימית, השפעתו הקלינית, ותהליך ההתהוות של הסיפור – ולא רק לפי קריטריונים חיצוניים של אימות.

כפועל יוצא מכך, קיים פער בין החוויה הקלינית המצטברת של פסיכולוגים רבים – המדווחים על תבניות חוזרות של פגיעות טקסיות מצד מטופלים שאינם מכירים זה את זה – לבין מידת ההכרה הציבורית והמשפטית בתופעה. פער זה פוגע בשורדים: הוא מחליש את יכולתם לקבל צדק, עלול לעורר בהם ספק עצמי, ומקשה עליהם לחשוף את סיפורם גם במרחב הטיפולי. יתרה מכך, ההכחשה התרבותית של פגיעות טקסיות משרתת באופן ישיר את הפוגעים, שכן היא מבטלת את עצם קיומה של רשת ההתעללות ומשמרת את ההשתקה, הבידוד והשליטה.

בתוך מציאות זו, התפקיד של אנשי המקצוע הוא כפול: לא רק לטפל בפגיעה, אלא גם להרחיב את גבולות השיח, לחנך אנשי טיפול והוראה על מאפייני הפגיעה הטקסית, ולעמוד כחיץ מוסרי מול נטייה חברתית להכחשה. מחקרים עדכניים מציעים לבסס מסגרות הכשרה ייעודיות לעבודה עם טראומה מאורגנת, הכוללות ידע בפסיכופתולוגיה דיסוציאטיבית, כלים להערכה קלינית רגישת תרבות, ועקרונות להחזרת תחושת שליטה בטיפול. המטפל אינו יכול – ולעיתים אף אינו אמור – להוכיח את שאירע, אך הוא יכול להוות עד שותף לתהליך ההחלמה, תוך חיזוק קוהרנטיות נרטיבית, אמון פנימי, ותחושת ערך בסיסית.

שיקום משמעות ובנייה מחודשת של זהות בטיפול ארוך טווח

אחד ההיבטים העמוקים ביותר בעבודה עם שורדי פגיעה טקסית הוא תהליך השיקום של משמעות. בניגוד לפגיעות אחרות, שבהן מתרחשת הפרה של הגוף או הנפש אך נותרת שלמות כלשהי של העולם הפנימי, הפגיעה הטקסית מכוונת במובהק לפירוק – לא רק של הזהות, אלא של כל מה שנחשב אמיתי, מוסרי, מקודש או מובן. טקסים שהם לכאורה רוחניים, אך בפועל נועדו לשלוט ולהשפיל, מביאים לקריסה של האמון במילים, באמונה, בקשר ובטוב. עבור נפגעים רבים, ההתמודדות אינה רק עם כאב וזיכרון, אלא עם תחושת ריק קיומי – כאילו נמחק להם היסוד שעליו אפשר לבנות זהות חדשה.

בתוך כך, השיקום אינו מתחיל בעיבוד ישיר של זיכרונות אלא קודם כול בבניית יציבות, הבנייה מחדש של גבולות, והחזרת שליטה נפשית. גישות טיפוליות עכשוויות ממליצות להתחיל בשלב של ייצוב, הכולל חיזוק של תפקוד יומיומי, כלים לוויסות רגשי, ועיגון בטחון פיזי ונפשי. רק לאחר תהליך הדרגתי של בניית אמון, הכרה, והגדרה מחודשת של העצמי – ניתן לעבור לשלבי עיבוד טראומטי, וגם אז, בזהירות יתרה.

בנוסף, בתהליך הטיפולי עולים לעיתים תכנים רוחניים אותנטיים – געגוע לאמונה נקייה, כעס על "אלוהים של הפוגעים", ניסיון להבין מחדש את הגבולות בין קודש לחול, ובין סמכות לעוול. תכנים אלה אינם סימן לפתולוגיה, אלא לעיתים להפך – סימן לכך שהנפש מחפשת משמעות אמתית שלא מבוססת על שליטה וכפייה. מטפלים שיכולים להכיל שיח רוחני לא דוגמטי, ולהבחין בין אמונה פנימית לבין אידיאולוגיה מניפולטיבית, מאפשרים למטופל למצוא קול אישי חדש, נקי מהשפלה או אשמה.

תהליך זה, של שיקום הקשר בין גוף, נפש, מילים ומשמעות – הוא מהעמוקים והאמיצים שיכולים להתרחש בטיפול. הוא דורש נוכחות, התמדה, וסבלנות אינסופית, אך טמון בו גם הפוטנציאל להיווצרות זהות מחוברת, ריבונית ויצירתית – כזו שאינה מבוססת על פיצול או פחד, אלא על חוויה מתמשכת של אמת פנימית.

ביבליוגרפיה

Boon, S., Steele, K., & van der Hart, O. (2011). Coping with trauma-related dissociation: Skills training for patients and therapists. W.W. Norton & Company.

Brown, D., Scheflin, A. W., & Whitfield, C. L. (1998). Memory, trauma treatment, and the law. W.W. Norton & Company.

Courtois, C. A., & Ford, J. D. (2009). Treating complex traumatic stress disorders: An evidence-based guide. Guilford Press.

Courtois, C. A., & Ford, J. D. (2016). Treatment of complex trauma: A sequenced, relationship-based approach. Guilford Press.

Howell, E. F. (2005). The dissociative mind. Routledge.

Howell, E. F. (2011). Understanding and treating dissociative identity disorder: A relational approach. Routledge.

International Society for the Study of Trauma and Dissociation (ISSTD). (2011). Guidelines for treating dissociative identity disorder in adults, third revision. Journal of Trauma & Dissociation, 12(2), 115-187.

Kluft, R. P. (1999). Shelter from the storm: Processing the traumatic memories of DID patients with the fractionated abreactive technique. American Psychiatric Press.

Noblitt, J. R., & Perskin Noblitt, P. (2000). Cult and ritual abuse: Its history, anthropology, and recent discovery in contemporary America. Praeger.

Oksana, C. (2001). Safe passage to healing: A guide for survivors of ritual abuse. HarperOne.

Putnam, F. W. (1997). Dissociation in children and adolescents: A developmental perspective. Guilford Press.

Ross, C. A. (1995). Satanic ritual abuse: Principles of treatment. University of Toronto Press.

Salter, M. (2012). Organized abuse and the politics of disbelief. Journal of Child Sexual Abuse, 21(2), 222–236.

Silberg, J. L. (2013). The child survivor: Healing developmental trauma and dissociation. Routledge.

Van der Hart, O., Nijenhuis, E. R. S., & Steele, K. (2006). The haunted self: Structural dissociation and the treatment of chronic traumatization. W.W. Norton & Company.

Van der Kolk, B. A. (2014). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma. Viking.