מרכבות גדעון – ומה זה אומר על הנפש שלנו

הימים האחרונים מחזירים את כולנו אל שפת החירום. התראות, מבצעים, הבטחות לשחרור חטופים ולהכרעת טרור. אבל בין הכותרות הביטחוניות לבין מציאות הנפש שלנו – לא תמיד עובר גבול ברור. לעיתים, המילים הגדולות מהדהדות בתוכנו דווקא במרחבים שקטים יותר. כך, למשל, השם שנבחר למבצע הקרקעי הקרוב של צה"ל בעזה – "מרכבות גדעון" – מעלה שאלות לא רק על מלחמה ואסטרטגיה, אלא גם על נפש, טיפול והתמודדות.

גדעון המקראי וההיגיון ההפוך של הכוח

הבחירה בדמותו של גדעון אינה מקרית. גדעון, לפי ספר שופטים, נקרא להוביל את ישראל מול אויב עצום – מדיין – אך נדרש לוותר על רוב לוחמיו. בתחילה עמדו לצידו 32,000 איש. אלוהים ציווה עליו להפחית את מספרם לשניים ועשרים אלף, ולאחר מכן לעשרת אלפים – עד שלבסוף נותר עם שלוש מאות לוחמים בלבד.

זהו היגיון הפוך מן המקובל: לא ריבוי מביא ביטחון, אלא מיעוט מדויק. לא עוצמה שרירית – אלא מוכנות נפשית. לא ברזל – אלא בהירות מנטלית.

בפרקטיקה הטיפולית, אין זה שונה בהרבה. גם מטופלים מגיעים אל הטיפול כשהם מוקפים במנגנוני הגנה, רציונליזציות, דפוסי הישרדות ישנים. אך עם הזמן, מתוך קשר טיפולי עמוק, הם לומדים לצמצם, לברור, להיפרד ממה שמיותר – ולבחור מחדש במה שמהדהד להם. לעיתים זהו תהליך מפחיד; ההתגוננות נראית קריטית, ההמון הפנימי מרעיש, אבל דווקא הסינון מאפשר מרחב לריפוי.

מרכבות פסיכולוגיות – ומה נדרש כדי להניע אותן

ה"מרכבה" – בין אם ממתכת ובין אם מטאפורית – מייצגת תנועה. תנועה קדימה, מתוך מקום של מוכנות נפשית. בטיפול, זו לא תנועה אגרסיבית, אלא איטית, מבוססת, קשובה לפחדים. אך גם בה יש רגעים של הכרעה: האם להישאר במצב הקיים, או להעז לנוע – גם כשהעתיד אינו ידוע?

במובן זה, מרכבות גדעון מסמלות תעוזה רגשית. לא מהסוג הצבאי – אלא זו הפנימית, שמתגייסת אל מול כאב עמוק, חוסר ודאות, אבל גם תקווה. במילים אחרות: הטיפול הנפשי, במובנים מסוימים, הוא מעין מבצע מורכב שמטרתו להביא לשחרור – לא של חטופים, אלא של חלקי נפש שהוחזקו זמן רב מדי בשבי הטראומה.

הקשר בין ביטחון נפשי לביטחון לאומי

בימים שבהם המציאות החיצונית מתוחה עד קצה, רבים מאיתנו מרגישים כיצד גם גבולות הפנים נפרצים. חרדה קיומית, דאגה לשלומם של אהובים, תחושת אובדן של שליטה – כל אלו אינם זרים לאזרח הישראלי, ובוודאי לא למטפל או המטופל.

מטופלים שורדים את היומיום עם קצה כוחותיהם. מטפלים מחזיקים עבורם מרחב – לעיתים בעצמם בלב סערה. המבצע החדש אינו רק כותרת חדשותית. הוא תזכורת לכך שמילים – גם כשהן צבאיות – שייכות לעולם של רגשות. ואולי יותר מכל, הוא קריאה לזכור: גם בשדה הקרב, וגם בקליניקה – יש מקום למושג כמו חמלה.

ומה עלינו לעשות?

כשאנו פוגשים מטופל שמבקש "לכבוש" את החרדה שלו, או "להכריע" את הדיכאון, כדאי אולי לעצור ולשאול: מה באמת נדרש כאן? האם זהו מבצע צבאי – או תהליך עדין של הבשלה פנימית? האם נכון להשתמש בשפה של "מלחמה" כדי לתאר את הרגש? או אולי עדיף לדבר על מסע, על קשר, על הבנה עצמית?

ובו־זמנית, כדאי להכיר בכאב. לא רק של מי שמטופל – אלא גם של הקולקטיב. של אובדן, של שכול, של פגיעות מצטברת. ההחלטה להשתמש במונח כמו "מרכבות גדעון" יכולה לגעת במשהו עמוק: בתשוקה להכרעה ברורה, לסוף טוב, לשחרור.

אבל המציאות, כמו טיפול, אינה תמיד לינארית. גם אחרי הכרעה – יש רסיסים. גם אחרי שחרור – יש החלמה ממושכת.

וזו אולי תמצית הרוח הפסיכותרפית: לא למהר להכריע. אלא להקשיב. לא למהר לשבור. אלא לבנות.