הזוג כישות שלישית: מבט פסיכואנליטי על טיפול זוגי

עומק הכאב הזוגי: למה דווקא גישה פסיכואנליטית?

מטפלים קליניים רבים חווים שוב ושוב את הרגע שבו כאב זוגי מתפרץ אל תוך הקליניקה. התחושות העזות בין בני זוג – כעס, קנאה, תחושת נטישה, אידאליזציה והתפרקות – נראות לעיתים כאילו אינן נובעות רק מהקשר העכשווי, אלא כוחות עמוקים יותר פועלים דרכן. זוהי הנחת המוצא של הטיפול הזוגי הפסיכואנליטי: שהקשר הרומנטי אינו רק זירת חיים יומיומית אלא גם במה מורכבת ליחסי אובייקט מוקדמים, תנועות נפש לא מודעות, ופנטזיות מוכללות של האהבה והחסך.

הגישה הפסיכואנליטית לטיפול זוגי נבדלת באופן מהותי מהתפיסות הקוגניטיביות או המערכתיות הרווחות בטיפול זוגי "קלאסי". בעוד שגישות אלו מדגישות את התקשורת, חלוקת התפקידים ופתרון בעיות – הגישה הפסיכואנליטית נוגעת בלב ההעברה ההדדית: האופנים שבהם הלא מודע של כל אחד מבני הזוג נפגש, מתנגש או נשזר בזה של האחר. היא בוחנת כיצד דפוסים רגשיים פרה־מודעים, לעיתים פרימיטיביים, נוכחים ומעצבים את הקשר הזוגי – במיוחד כאשר מופיעה מצוקה, בגידה, ריחוק או מגע רגשי שלא מצליח להתקיים.

הפסיכואנליזה, כפי שהיא משתנה ומתעדכנת כיום, כבר מזמן איננה שייכת רק לפרויד או לקליניקות פרטיות שקטות. מטפלים זוגיים שפוגשים זוגות במסגרות ציבוריות, טיפול פרטני של אחד מבני הזוג, או כחלק ממערך טיפולי אינטגרטיבי – נדרשים להבנה דינמית של יחסים זוגיים. ההבנה הזו אינה רק תאורטית: היא דורשת עיבוד רגשי, עמידה במתחי ההעברה, ויכולת לעבוד עם "לא מודע זוגי" שנוצר במפגש. לכן, ההכשרה בטיפול זוגי פסיכואנליטי היא מסלול משמעותי עבור מטפלים שמבקשים להעמיק את מלאכת הטיפול הרגשי בתוך קשר – לא רק להבין אלא גם לשהות, להתמסר, ולנוע דרך כאב וחיבור.

ההבדלים העקרוניים: טיפול זוגי מול טיפול זוגי פסיכואנליטי

רבים מהמטפלים הדינמיים שפוגשים זוגות נוטים, בתחילת דרכם, ליישם בתוך המפגש הזוגי את הכלים הפרטניים המוכרים להם. אך טיפול זוגי אינו רק הרחבה של טיפול פרטני לשני אנשים. מדובר באירוע קליני שונה לחלוטין, שבו נוצרת ישות שלישית – הזוג – עם תנועה רגשית, פנטזיונית ולא מודעת משלה. הפסיכואנליזה המודרנית מכירה בלא מודע זוגי, כזה שמתקיים לא רק אצל כל פרט, אלא גם באופן הדדי, אינטרסובייקטיבי, ומושפע מדפוסי התקשרות, מבני הגנה ויחסי אובייקט של שני בני הזוג בו זמנית.

טיפול זוגי רגיל, כפי שהוא נלמד במסגרות שונות (לרוב על ידי אנשי מקצוע מתחומים מגוונים שאינם תמיד קליניים), נוטה להתמקד בשיפור התקשורת, קבלת החלטות משותפת, מיומנויות הקשבה ופתרון קונפליקטים. לא אחת נשען הטיפול הזה על מודלים של טיפול קצר מועד, או גישות כמו CBT, נרטיב או אימון זוגי. במקרים מסוימים, אף ניתן על ידי יועצים זוגיים חסרי הכשרה דינמית, שיכולים לתרום למודעות אך לעיתים מתקשים להתמודד עם המשקלים הנפשיים הבלתי מדוברים שבני זוג מביאים לחדר.

הטיפול הזוגי הפסיכואנליטי, לעומתו, איננו נרתע מהעמקה במרחבים לא פתורים. הוא מניח שהקונפליקט בין בני הזוג הוא ביטוי של קונפליקט פנימי עמוק יותר, שהקשר הזוגי מעורר – ולעיתים מכוון – מחדש טראומות קדומות, חוויות חסר או פנטזיות לא פתורות. המטפל נדרש להקשבה כפולה: הן למה שנאמר והן למה שנרמז. הוא פוגש לא רק שני אינדיבידואלים אלא גם את הדינמיקה הסימבולית הנוצרת ביניהם – לעיתים כשליחים זה של זה, לעיתים כשחזות של דמות הורה, ולעיתים כמי שמופקדים על שלמות נפשית הדדית שלא ניתן להחזיקה באמת.

כדי לאפשר עבודה כזו, על המטפל לעבור תהליך של למידה והכשרה ייחודית, המשלבת לא רק ידע תיאורטי אלא גם פרקטיקה קלינית מפוקחת, שדרכה ניתן להחזיק את המורכבות ולהבין את הכאב שבזוגיות לא ממקום שיפוטי או טכני, אלא מתוך סבלנות והבנה פסיכואנליטית עמוקה.

הישות השלישית: הלא־מודע הזוגי ככלי עבודה

בעבודת הטיפול הזוגי הפסיכואנליטי לא מדובר בשני פרטים נפרדים בלבד, אלא ביחידה שלישית – הזוג – שמתקיימת באופן ממשי ונפשי כאחד. ההנחה היא שהקשר הזוגי אינו רק תוצאה של מפגש בין שני עולמות פנימיים, אלא מבנה חי בפני עצמו, שדרכו מופיעים דפוסים קדומים, פגיעויות ראשוניות ופנטזיות עמוקות של תיקון או הרס. מושגים כמו "השלכה הדדית", "העברה של העברה" ו"הזדהות השלכתית זוגית" הופכים לכלים חיוניים בטיפול, לא רק לתיאור אלא גם להתערבות.

אחד המושגים המרכזיים בעבודת המטפל הוא רעיון "ההזדהות השלכתית ההדדית": כל אחד מבני הזוג אינו רק משליך את חלקי העצמי הלא-מודעים שלו על בן הזוג, אלא גם קולט באופן פעיל את השלכתו של האחר, ומתארגן מחדש בתגובה אליה. כך נוצר מעגל רגשי כפול – ולעיתים כובל – שבו כל אחד נעשה כלוא בתפקיד נפשי שהקשר מחייב אותו לגלם: האמא המרצה, הילד הזועם, הדמות הבוגדת, ההורה העניש.

בנקודה זו, תפקיד המטפל איננו "לפתור" את הקונפליקט או "לגשר" בין בני הזוג, אלא לאפשר התבוננות עמוקה בתפקידים הלא מודעים שכל אחד מהם ממלא. המטפל משמש כעד רגשי, כמתרגם וכמי שמחזיק את ההתרחשות הקשה מבלי להיבהל ממנה. לעיתים רבות, המפגש הטיפולי מציף תכנים בלתי נסבלים – חרדות נטישה, חוויות של חידלון, פגיעות נרקיסיסטית – שמחייבים יכולת החזקה גבוהה מצד המטפל, ובמיוחד כזו שאינה נופלת לתוך פיתויים של ברית עם אחד מבני הזוג או שיפוט מוסרי.

במובנים אלה, הטיפול הפסיכואנליטי בזוגיות דורש מהמטפל לשאת לא רק את ההבנה הדינמית של נפש האדם, אלא גם את המורכבות הרגשית שבמפגש – ההפתעה, העוצמה, ולעיתים גם התחושה שהוא "נמצא בזירה מסוכנת". היכולת לעבוד מתוך קירבה, ולצד זאת לשמר נוכחות מקצועית שקופה, היא מהות ההכשרה המקצועית הנדרשת במסלול זה.

ההכשרה בטיפול זוגי פסיכואנליטי: דרישות, מבנה ואתגרים

פסיכולוגים רבים המעוניינים להעמיק את עבודתם בתחום הזוגי מגלים עד מהרה כי כלים פרטניים, גם כאשר הם מבוססי פסיכואנליזה, אינם מספקים לבדם. הטיפול בזוגות מחייב סט כלים שונה – תיאורטי, קליני ורגשי – שאותו לא ניתן לרכוש תוך כדי תנועה בלבד. מסיבה זו, התפתחה בשנים האחרונות מגמה ברורה של תכניות הכשרה ייחודיות לטיפול זוגי בגישה פסיכואנליטית, המותאמות לאנשי מקצוע בעלי הכשרה דינמית קודמת.

ההכשרות מבוססות לרוב על תשתית תיאורטית רחבה, הכוללת לימוד של מושגי יסוד בעבודה זוגית – כגון לא מודע זוגי, פנטזיה זוגית בלתי מודעת, מנגנוני הגנה משותפים, מיכל זוגי, התקשרות הדדית, ותסכול בין־סובייקטיבי. לצד ההעמקה התיאורטית ניתנת חשיבות רבה לעבודה הקלינית עצמה – לרוב בצורה של הדרכה קבוצתית או פרטנית על מקרים זוגיים שמובאים על ידי הלומדים, תוך שימוש בפירוש רגשי, רפלקציה קבוצתית ועיבוד הדדי.

אחת מנקודות הקושי בהכשרה זו היא המורכבות שבישיבה עם זוג – כלומר, ניהול קשרים טיפוליים כפולים, לעיתים מתנגשים, מבלי לאבד את העמדה האנליטית. המתחים הללו אינם נלמדים מספר, אלא מתוך נוכחות בקליניקה. לכן תכניות איכותיות יקדישו חלק ניכר מהשעות לפיתוח נוכחות קלינית, יכולת החזקה של חומרים סותרים, וזיהוי המקומות שבהם הזוגיות של המטפל עצמו עלולה לחדור לתוך החדר – במודע או שלא במודע.

בניגוד למסלולי הכשרה אחרים, כאן נדרשת לרוב הוכחת רקע בפסיכותרפיה דינמית, ולעיתים אף ניסיון בהדרכה, מתוך תפיסה שלפני שניגשים לטפל בזוג – יש להבין היטב את הפסיכודינמיקה של היחיד. הכשרה מסוג זה פותחת אפשרות לעבוד לא רק עם זוגות במצבי משבר, אלא גם עם זוגות בטיפול זוגי מתמשך, זוגות בהורות משותפת, או זוגות במצבים נפשיים מורכבים (כגון הפרעת אישיות, טראומה מוקדמת, או דיכאון לאחר לידה).

המעוניינים להעמיק בתחום יגלו שההכשרה הזו משנה לא רק את דרך העבודה עם זוגות – אלא גם את אופן ההבנה של יחסים בכלל, ואת התפיסה של הקשר הטיפולי כמרחב זוגי בפני עצמו.

בין הטיפול לזוגיות: עמדת המטפל כמראה וכמשתנה

אחת ההתמודדויות המאתגרות ביותר עבור מטפלים קליניים הנכנסים לעבודה זוגית היא המודעות לעמדה שלהם עצמם בתוך השדה. שלא כמו בטיפול פרטני, שבו ההעברה מתמקדת בדמות המטפל כ"אובייקט" פנימי, בטיפול זוגי נוצרת דינמיקה משולשת – ובה המטפל לעיתים קרובות נמשך לתוך המשוואה הלא־מודעת של הקשר.

במצבים של קונפליקט עז בין בני הזוג, עולה פעמים רבות הפיתוי להזדהות עם אחד הצדדים – במיוחד כאשר צד אחד נראה "קורבן", והשני "פוגע". אך הטיפול הפסיכואנליטי בזוגות מבקש להשהות תגובות אלו ולבחון את התפקיד שהמטפל מוקצה אליו על ידי המערכת הזוגית. המטפל נעשה לא פעם שחקן – לעיתים בעמדת מציל, לעיתים כהורה מיטיב, ולעיתים כמי שמופעל מול קונפליקטים לא פתורים שהזוג אינו יכול להכיל בתוכו.

התהליך הזה מחייב את המטפל לזיהוי מתמיד של רגשות ההעברה הנגדית שלו, ולא פחות מכך – הבנה של ההשלכות וההזדהויות שהקשר הזוגי מנסה לייצר בתוכו. האם המטפל מרגיש דחוי? מותקף? נשאב לאקטיביזם? נרתע מהאינטימיות? כל אחת מהתחושות הללו עשויה לשקף תכנים זוגיים לא מודעים שמושלכים על הדמות הטיפולית.

עמדת המטפל בטיפול זוגי פסיכואנליטי היא לכן גם מראה – המשקפת לזוג את הדינמיקה הנפשית שלהם – וגם משתנה פעיל, שעליו להחזיק את המרחב הטיפולי במבנה שאינו קורס תחת עוצמות רגשיות. לצורך כך, נדרש לא רק ידע אלא גם עמדה אתית ורגשית מפותחת, שמאפשרת שהייה עם אמביוולנטיות, קונפליקט וחוסר פתרון – מבלי למהר "להציל את הזוגיות" או "לפתור את הבעיה".

עבור מטפלים קליניים שהורגלו בעבודה עם פרט בודד, זוהי הזדמנות נדירה להתנסות בעבודה טרנספרנסיאלית מרובדת, לגעת בעומק הכאב הקיומי שמזמנת זוגיות, ולהפוך את הקשר הזוגי למרחב של ריפוי, הבנה ואינטגרציה – גם כשהדרך לשם רצופה כאב.

מתי לא להיכנס: גבולות, סיכון ואתיקה בטיפול זוגי פסיכואנליטי

עבור מטפלים קליניים, במיוחד אלו שזה עתה הוסמכו לטפל בזוגות, עולה לעיתים השאלה מתי נכון לסרב להיכנס אל תוך קשר טיפולי זוגי. הנכונות לעבודה עם הלא־מודע הזוגי אינה רק שאלה של רצון – אלא גם של כשירות, גבול, וסכנת הצפה הדדית. ישנם מקרים שבהם דווקא העמדה הפסיכואנליטית, שמאפשרת העמקה והשהייה, עשויה להעמיד את המטפל מול סיכון ממשי של קריסה טיפולית אם לא יוגדרו גבולות מוקדמים וברורים.

מקרים של אלימות זוגית, תלות פתולוגית הדדית, שימוש לרעה בטיפול לצרכים משפטיים (כגון איסוף ראיות לגירושים) או היעדר שפה רגשית בסיסית – מחייבים זהירות קלינית, ולעיתים אף הפניה למסגרות מתאימות אחרות או טיפול פרטני מקדים. גם כשיש בסיס להמשכיות הטיפול, המטפל צריך להחזיק בראש את השאלה עד כמה בני הזוג מגיעים ממקום של חיפוש הבנה – ולא רק כמסגרת שבה יוכלו להטיח זה בזה את תוקפנותם.

במקרים אחרים, דווקא מתוך רזוננס רגשי, המטפל עלול לגלות שהקשר הזוגי מהדהד דפוסים מתוך עולמו האישי – קשרים זוגיים לא פתורים, חוויות בגידה, פחד מפירוק או צורך נרקיסיסטי "להציל" את המטופלים. הכשרה איכותית בטיפול זוגי פסיכואנליטי מחייבת את המטפל לעבור תהליך מתמשך של בירור עצמי, הדרכה אינטנסיבית, ושיח כן סביב הגבולות האישיים והמקצועיים.

לצד האתגר, ישנה גם עוצמה גדולה. מטפלים רבים מתארים את העבודה הזוגית הפסיכואנליטית כמקום שבו "כל התיאוריה קמה לתחייה": מושגים כמו העברה, הזדהות השלכתית, תיקון יחסי אובייקט, וחזרתיות טראומטית – מופיעים באופן חי, טעון ובלתי מתווך. לא מדובר רק בניתוח, אלא בהתרחשות ממשית, רגשית, בתוך המפגש. זוהי גם הסיבה שיותר ויותר מטפלים בוגרי פסיכותרפיה דינמית שואפים כיום להמשיך את הכשרתם אל תוך המרחב הזוגי.

ביבליוגרפיה

Bolognini, S. (2010). Secret passages: The theory and technique of interpsychic relations. Routledge.

Chodorow, N. (1999). The power of feelings: Personal meaning in psychoanalysis, gender, and culture. Yale University Press.

Davidson, L., & Horwitz, L. (Eds.). (2015). Couples on the couch: Psychoanalytic couple psychotherapy and the Tavistock model. Routledge.

Feldman, M., & Berman, E. (2014). Supervision in psychoanalytic psychotherapy with couples: The uses of parallel process and countertransference. Psychoanalytic Dialogues, 24(3), 295–310.

Mitchell, S. A. (2002). Can love last? The fate of romance over time. W. W. Norton & Company.

Scharff, D. E., & Scharff, J. S. (2000). Object relations couple therapy. Jason Aronson.

Sharabany, R., & Mayseless, O. (2002). Couple and individual differences in romantic attachment style and their associations with conflict resolution tactics. Journal of Social and Personal Relationships, 19(4), 561–584.

קליינר־פז, ע. (2021). הלא־מודע הזוגי: זוגיות וטיפול זוגי במבט פסיכואנליטי. שיחות, 36(2), 111–114.