לירי אלבג והשבר הנפשי של עם ישראל

כשחזרה לירי אלבג מן השבי לאחר 477 ימים בעזה, אף אחד לא הכין אותה למה שציפה לה כאן. אמנם היו רגעים של תמיכה וחיבוק, אך אלו התחלפו מהר מאוד בשיח אלים, ביקורתי, לעיתים מאיים. רגע השיא הגיע כשבריאיון אמיץ אמרה:

"אם הייתי יושבת מול נתניהו, הייתי אומרת לו – 'בגללך אני, בת 20, עברתי את הדבר הכי גרוע שבן אדם אי פעם יכול לעבור. אתה אשם בהכול, ואתה צריך לתקן את מה שעשית'".

המילים הפשוטות הללו – קול כאוב, חשוף ואישי – הפכו לרגע קולקטיבי דרמטי, שבו עשרות אלפי אנשים בחרו להגיב בכעס, באיומים, ובהתנערות.

ראיון של לירי אלבג עם קרן נוייבך בכאן ב'

במובן הפסיכולוגי, לא מדובר רק בפוסט אישי שעורר תגובות. מדובר בהצפה של מנגנוני הגנה קבוצתיים: פיצול, השלכה, דמוניזציה של קול שאינו מיישר קו עם הסיפור המועדף. החיילת המשוחררת הפכה לסמל – אך לא סמל של גבורה, אלא אובייקט לעיבוד קולקטיבי של חרדה. כמי שיצאה מתוך התופת, היא לא התקבלה כעדה אלא כאיום רגשי.

המקרה של לירי איננו חריג – הוא מראה. החברה כולה נמצאת במקום שבו קול אישי אמיץ, שנוגע באמת רגשית כואבת, עלול לעורר אלימות במקום אמפתיה. ומכאן מתחיל הסיפור שלנו.

השבר שלא מאפשר שייכות

כשהמטופל או המטופלת חוזרים אלינו לאחר טראומה, בין אם פרטית ובין אם קולקטיבית, אחת השאלות העמוקות ביותר שמלוות אותם היא: "האם עוד יש לי מקום בעולם שחזרתי אליו?" השאלה הזו אינה מופנית רק כלפי הסביבה, אלא כלפי העצמי – האם מה שאני מרגיש מותר? האם אני יכול לספר את הסיפור שלי כפי שהוא, מבלי לעבור שיפוט נוסף?

לירי אלבג חזרה לחברה מתוחה, דלוקה רגשית, ומדממת. אך היא לא שבה לקהילה שהייתה מסוגלת להחזיק את כאבה. במקום חיבוק – היא נתקלה בדרישה לשתוק, להתיישר, או לחילופין "להודות" שהיא טועה. הפגיעה העמוקה שנחוותה בגוף ובנפש בשבי – התחלפה בפגיעה משנית בבית, דווקא מהמקום שבו היא ביקשה הכרה.

מצבים כאלה מזוהים בספרות הטיפולית כ"טראומטיזציה משנית" – כשהשיח סביב הפגיעה מחריף את הפצע. אך כאן נוצר גם ממד של אובדן שייכות. לא מדובר רק בטראומה אישית אלא בקריסת "המרחב הקולקטיבי המחזיק" – אותו קונטיינר רגשי שאליו שבים כדי להחלים. כשהמרחב הזה רווי פחד, פילוג ואיומים – אין לנפש לאן לשוב.

זעם מוסרי כמנגנון הגנה

אחת התופעות הבולטות במצבים של חוסר אונים חברתי היא הופעתו של "זעם מוסרי". זהו זעם שמתחפש לערכים – אך מונע, במקרים רבים, מחרדה שאינה מעובדת. כשהחברה הישראלית נחשפה לדבריה של לירי אלבג, היא לא רק שמעה ביקורת – היא חוותה איום. לא איום ביטחוני, אלא איום רגשי: אישה צעירה, חיילת ששבה מהשבי, מעזה להטיח אשמה בראש הממשלה, ומבקשת גם סליחה וגם תיקון.

במקום להתייחס לדבריה כביטוי של כאב אנושי, תגובת הציבור נטתה להפעיל מנגנון של פיצול: היא הפכה בן רגע מ"גיבורה לאומית" ל"בוגדת". לא משום שדבריה היו אלימים – אלא משום שהם חצו את גבול הקונצנזוס המותר. במצב כזה, החברה משתמשת בדמות של לירי כמעין "שק הקרנה": כלי להשליך עליו את כל הפחדים, האשמות, והתסכולים שהיא עצמה אינה מסוגלת לעבד.

במונחים של פסיכולוגיה קבוצתית, זהו מהלך שמגן על הלכידות – אך במחיר רגשי כבד. הוא מדיר את החלשים, משתיק את החורגים, ומייצר אחידות כוזבת. הזעם כלפי לירי אינו מבטא כוח מוסרי – אלא קושי להישיר מבט לכאב של עצמנו. החברה מגיבה כאילו היא נשברת – אבל למעשה, היא מנסה בכל כוחה לא להרגיש.

פחד מחולשה, השלכה על החזקים

לירי אלבג הפכה למוקד של שנאה לא בגלל חולשתה – אלא דווקא בגלל חוזקה. היא שבה מהשבי, דיברה בבירור, העזה לנסח כאב, ולהצביע על אחריות. ובחברה פוסט-טראומטית, קול כזה אינו מתקבל כמובן מאליו. במקום להיחשב כעדות אמיצה, הוא נחווה כאיום על הסדר הרגשי החדש: זה שבו חובה לשדר כוח, אחדות, והדחקה.

בחברות שנמצאות במצוקה מתמשכת – במיוחד כשקיים איום קיומי ממשי – יש נטייה לפרש פגיעות כבגידה. אדם שמביע חולשה רגשית או מבט שונה, ייחשב כמאיים על המאמץ הלאומי או המורל. אך מה שקורה כאן חמור אף יותר: ההשלכה אינה רק על החלש, אלא על החזק שפועל אחרת. מי שמסרב להתיישר עם המסר השולט – הופך במהרה ל"אויב מבית".

זהו דפוס מוכר בטראומה קולקטיבית. במקום להודות בפחד, אנו משליכים אותו החוצה. במקום לטפל בכאב, אנו תוקפים את מי שמזכיר לנו אותו. אך במנגנון הזה טמונה שחיקה. כי כשאנחנו נלחמים בשורדים – אנחנו לא רק מסרבים להכיר בהם, אלא גם מונעים מעצמנו את האפשרות להחלים. וכשאין מקום אפילו לחזקים – אין באמת מקום לאף אחד.

חברה עייפה רגשית

החברה הישראלית אינה מתמודדת רק עם איום ביטחוני – אלא גם עם עייפות נפשית עמוקה ומתמשכת. זו תופעה מוכרת במדינות או קהילות הנתונות במצב קונפליקט ממושך: תגובות רגשיות קיצוניות, צורך בהאחדה נרטיבית, וירידה חדה בסובלנות למורכבות. זוהי חברה שבעצמה סובלת מטראומה מצטברת – שמתקשה להרגיש.

העייפות הזו אינה פסיביות. להפך – היא מלווה לעיתים בעוררות יתר, התקפי זעם, חשדנות קבועה, וחיפוש תמידי אחר אשמים. מה שהיה יכול להיות מקום להכלה – הופך למרחב טעון שבו כל חריגה מהקו הרצוי מעוררת חרדה. במצב כזה, גם ביטויים אותנטיים של כאב – כמו דבריה של לירי אלבג – נחווים כאיום שיש לנטרל.

בפסיכולוגיה של טראומה, מצב כזה מתואר כ"נפש קהילתית מתגוננת", שאינה פנויה להקשיב כי כל הקשבה עלולה לשבור את האיזון השברירי. ולירי, שלא רק ביטאה כאב אלא גם תבעה תיקון, ערערה את היכולת הקולקטיבית לשמר את ההכחשה. לכן נענתה במהירות בתגובה חריפה כל כך – כי דיברה את מה שלא ניתן לשאת.

ובכך, היא חשפה אמת מטרידה: לעיתים אין צורך באויב חיצוני כדי להתרסק. מספיק שלא נוכל להרגיש ביחד.

חזרה אל המרחב האנושי

גם בחברה עייפה, חרדה ומפוצלת, יש עדיין שבילים אפשריים לריפוי. לא פתרונות פוליטיים, אלא תהליכים רגשיים עמוקים, איטיים, שמתחילים בהכרה: הכרה בכאב, במורכבות, ובהבדלים. בלי הכרה – אין אמון. ובלי אמון – לא תתאפשר שייכות אמיתית.

המהומה סביב דבריה של לירי אלבג חושפת עד כמה איבדנו את המרחב הפנימי שבו ניתן לדבר כאב. לירי לא דרשה מהציבור לתמוך בה – היא דרשה מראש הממשלה סליחה והתחייבות לתיקון. הדרישה הזו, שנאמרה בפשטות כמעט ילדותית, הייתה למעשה תביעה מוסרית נדירה: אל תסביר, אל תתפתל – תראה אותי, תכיר במה שקרה לי.

המילים האלה הופנו לנתניהו – אך הדהדו בכל חברה שלא מצליחה לשאת פגיעות. והשאלה היא לא רק אם נקשיב ללירי – אלא אם נקשיב זה לזה. האם נוכל לשוב ולבנות סולידריות, לא דרך אחידות, אלא דרך נכונות לשאת כאבים שאינם שלנו?

ריפוי חברתי דורש מאיתנו להחזיר למילים ערך רגשי, לשיח – מקום. לא חייבים להסכים, אך חובה להרגיש. אולי זה התנאי הראשון לשוב ולהיות עם – לא חזק יותר, אלא אנושי יותר.