טראומה ואמונה: מנגנוני התמודדות בין חיזוק לערעור

אירועים טראומטיים משנים את הדרך שבה אדם תופס את המציאות. כאשר אדם חווה מצב מסכן חיים – בין אם מדובר במתקפת טרור, שבי, מלחמה או אסון טבע – מתערערות הנחות היסוד שעליהן הוא הסתמך, ועולות שאלות קיומיות על משמעות החיים, הסדר בעולם והיכולת האישית לשלוט בגורלו. אצל חלק מהשורדים מתפתח משבר אמונה, ואילו אחרים מוצאים באמונה הדתית חיזוק ונחמה. תופעה זו בולטת בקרב שורדי אירועים קיצוניים כמו חיילים שחזרו משדה הקרב, אסירים ששוחררו מהשבי, ניצולים מאסונות טבע ואלו שראו את מותם של קרובים לנגד עיניהם.

הפסיכולוגית רוני ג'נוף-בולמן (Janoff-Bulman, 1992) פיתחה תיאוריה פסיכולוגית שלפיה כל אדם מחזיק בשלוש הנחות יסודיות בנוגע לעולם:

1. העולם הוא מקום בטוח וצודק – יש קשר בין מעשים לתוצאות, והחיים מתנהלים על פי היגיון וסדר.
2. האדם הוא חזק ובעל שליטה בגורלו – לכל פרט יש יכולת להשפיע על מצבו ולהימנע מסכנות חמורות.
3. לחיים יש משמעות – כל מה שמתרחש נובע מסיבה כלשהי, והקיום אינו מקרי.

כאשר אדם חווה טראומה, שלוש ההנחות הללו מתנפצות. לפתע הוא נאלץ להתמודד עם מציאות שבה הצדק אינו מתקיים, השליטה העצמית אינה מובטחת, ואירועים אכזריים מתרחשים ללא סיבה ברורה. מצב זה עשוי לגרום למשבר פסיכולוגי קשה, המתבטא בחרדה, דיכאון, רגשות אשם ולעיתים גם בנטייה לפוסט-טראומה (PTSD). במקרים כאלו מתעורר צורך עמוק לשחזר משמעות ולבנות מחדש סדר קוגניטיבי (Park & Folkman, 1997).

אחת הדרכים המרכזיות שבהן אנשים בוחרים להתמודד עם טראומה היא באמצעות אמונה דתית. מערכת אמונות דתית מציעה הסבר נרטיבי שמסייע לאדם להבין את מה שעבר עליו בתוך מסגרת משמעותית:

• אנשים שמוצאים את עצמם בחיים לאחר אירוע מסכן חיים נוטים לפרש זאת כ"נס", כלומר, עדות לכך שיש כוח עליון ששמר עליהם.
• אנשים שחוו אובדן עשויים לראות בכך מבחן אמוני, המוכר מדוגמאות היסטוריות ודתיות שונות.
• הרעיון של קיום עולם הבא מספק נחמה לאלו המתמודדים עם אבל ושכול.

מחקר שנערך בקרב שורדי אסונות טבע מצא כי אנשים שהחזיקו באמונה דתית חזקה הראו רמות נמוכות יותר של חרדה לאחר האירוע (Ai et al., 2003). מחקר נוסף מצא כי אסירים פוליטיים ששוחררו מהשבי והחזיקו בפרקטיקות דתיות במהלך תקופת כליאתם הצליחו להתמודד בצורה טובה יותר עם מצבים של חוסר ודאות ופחד (Koenig, 2012).

ישנם מקרים שבהם התהליך הזה קורה גם אצל אנשים שלא היו דתיים כלל קודם לטראומה. הקרבה למוות יוצרת אצלם תחושת התעלות או חוויות כמעט-מיסטיות, שבעקבותיהן הם מתחילים לפנות לאמונה ולבצע פעולות דתיות מסוימות. עם זאת, קיימת גם תגובה הפוכה – ישנם שורדים שהאירוע שעברו גרם להם דווקא להתרחק מהאמונה, כיוון שחוו אותו כהפרה חמורה של תחושת הצדק או ההיגיון בעולם.

אמונה דתית כמשאב פסיכולוגי להתמודדות עם טראומה

אירועים טראומטיים מציפים את מערכת העצבים במתח קיצוני, ולעיתים מובילים לתחושת חוסר שליטה עמוקה. מערכת העצבים הסימפתטית נכנסת לפעולה בעת סכנה, ומשחררת כמויות גבוהות של הורמוני לחץ כמו קורטיזול ואדרנלין (Van der Kolk, 2014). כאשר הטראומה היא ממושכת או בעלת השפעה רגשית עזה, רמות הסטרס נותנות את אותותיהן על המערכת הפסיכולוגית, ולפעמים גורמות לחרדה כרונית או תגובות פוסט-טראומטיות. אחת הדרכים היעילות ביותר לוויסות לחץ כזה היא אמונה דתית וטקסים דתיים, המספקים מנגנוני רוגע מובנים.

מחקרי דימות מוחי מצביעים על כך שטקסים דתיים קבועים, כגון תפילה, הדלקת נרות שבת, חזרה על פסוקים או אפילו ישיבה במרחב מקודש, מפחיתים את רמת הפעילות של האמיגדלה – אזור במוח שאחראי על תגובות פחד ולחץ. במקביל, הפעילות בקורטקס הקדם-מצחי, שאחראי על שליטה רגשית, מתחזקת (Schjoedt et al., 2009). במילים אחרות, הפעולות הדתיות אינן רק ביטוי של אמונה אלא גם מנגנון פיזיולוגי של הרגעה עצמית.

מחקרים אמפיריים על הקשר בין דת לטראומה

חוקרים שבחנו את ההשפעה של אמונה דתית על שורדי טראומה מצאו כי היא מספקת שלושה משאבים פסיכולוגיים מרכזיים:

1. משמעות וסדר בעולם כאוטי – אנשים שחוו טראומה מחפשים הסבר למה שקרה להם. מחקר על שורדי פיגועים בישראל הראה כי אלו שפרשו את האירוע כ"ניסיון אלוהי" או "חלק מתוכנית גדולה יותר" פיתחו פחות סימפטומים של PTSD (Levav et al., 1997).
2. שגרה קבועה ותהליכים מובנים – שורדים שמחזיקים בפרקטיקות דתיות חוזרות מדווחים על רמות נמוכות יותר של חרדה (Ai et al., 2003).
3. קהילה תומכת – האמונה אינה מתקיימת רק בתוך הפרט, אלא גם בתוך הקשרים חברתיים. מחקר על ניצולי שבי מצא כי אלו שחזרו לקהילות דתיות נטו לדווח על רמות גבוהות יותר של תחושת ביטחון ושיקום נפשי בהשוואה לאלו שחזרו לסביבה חילונית (Koenig, 2012).

אמונה כדרך להשבת תחושת שליטה

חוויית חוסר שליטה היא אחת התגובות הקשות ביותר לטראומה. כאשר אדם ניצב בפני סכנה מוחשית לחייו, אך אינו מסוגל להשפיע על המתרחש סביבו, נוצר חוסר אונים נלמד (Foa et al., 1992). אמונה דתית מאפשרת לאדם להשיב לעצמו תחושת שליטה פסיכולוגית גם כאשר אין לו שליטה מעשית על המצב.

דוגמה לכך ניתן לראות במחקרים על חטופים ששבו מהשבי. מחקרים שנערכו על אסירים פוליטיים שנכלאו לאורך שנים מצאו כי אלו שהאמינו שכוח עליון מכוון את גורלם הצליחו להתמודד בצורה טובה יותר עם חוסר הוודאות של מצבם. הם תפסו את עצמם כחלק מסיפור גדול יותר, מה שסייע להם להימנע מתחושות חוסר תקווה (Pargament, 2001).

אמונה דתית מאפשרת לאדם לפרש מחדש את הסבל שעבר. ניצולים שמסוגלים לראות בטראומה "שלב במסע חייהם" או "מבחן שמחזק אותם" מצליחים לשמור על יציבות פסיכולוגית טובה יותר מאשר אלו שרואים בטראומה חוויה שרירותית וחסרת פשר. עם זאת, לא כל אדם מסוגל למצוא באמונה הדתית פתרון מספק. חלק מהשורדים חווים משבר אמונה חמור, במיוחד אם האמונה הקודמת שלהם הייתה כי אלוהים מגן על הצדיקים ושומר עליהם מפני אסונות.

הדינמיקה בין חיזוק האמונה לערעור האמונה לאחר טראומה

התמודדות עם אירועים טראומטיים מובילה אנשים לכיוונים מנוגדים ביחס לאמונתם הדתית. בעוד שחלק מהשורדים מוצאים נחמה והתחזקות באמונה, אחרים חווים בה אכזבה ונטישה. מחקר שנערך על ניצולי שואה מצא כי 60% מהם דיווחו על התחזקות באמונה הדתית לאחר המלחמה, בעוד שכ-40% חוו התרחקות ממנה ואף נטישה מוחלטת (Glicksman, 1995). ממצא זה מדגיש כי אין תגובה אחידה לטראומה, אלא שני מסלולים עיקריים – התחזקות דתית או התרחקות דתית – הנובעים מגורמים פסיכולוגיים ואישיותיים שונים.

תיאוריית ההתמודדות הדתית

הפסיכולוג קנת' פרגמנט (Pargament, 1997) זיהה שלושה אופנים מרכזיים שבהם אנשים משתמשים בדת כדרך להתמודד עם טראומה:

1. התמודדות דתית חיובית – האדם מאמץ את האמונה ככלי להתמודדות עם הטראומה. הוא מאמין שהאירוע הוא מבחן, שהוא יצא ממנו מחוזק ושיש לו תפקיד משמעותי בחיים.
2. התמודדות דתית שלילית – האדם חווה משבר אמונה, מרגיש נטוש על ידי האל ורואה את עצמו כקורבן של חוסר צדק אלוהי.
3. התמודדות דתית ניטרלית – האדם אינו משנה את יחסו לאמונה בעקבות האירוע וממשיך להחזיק באותה מערכת אמונות שהייתה לו לפני הטראומה.

באופן כללי, אנשים שהאמינו מראש כי "אלוהים נותן לאדם ניסיונות כדי לחשל אותו" נטו יותר להישאר בתוך הדת ולחוות את החיזוק כצמיחה רוחנית. לעומת זאת, אנשים שהאמינו כי "אלוהים שומר על מי שהוא טוב וצדיק" אך חוו אירוע טראומטי שגרם להם להרגיש לא מוגנים, נטו לפתח אכזבה עמוקה ולהתרחק מהדת (Pargament et al., 2001).

הקשר בין מבנה האישיות לתגובה הדתית לטראומה

מחקרים מראים כי אנשים עם מבנה אישיות אופטימי ומקבל נוטים יותר לפרש את הטראומה בדרך שמובילה להתחזקות באמונה, בעוד שאנשים עם נטייה ביקורתית או ספקנית עשויים לחוות ערעור דתי בעקבותיה (McIntosh et al., 1993). לדוגמה, מחקר על חיילים אמריקאים ששירתו באפגניסטן מצא כי אלו שהחזיקו מראש באמונה דתית עמוקה דיווחו על התמודדות טובה יותר עם פוסט-טראומה, בעוד שאצל חיילים שהיו דתיים מתונים או ספקנים חוויות הלחימה הובילו למשבר אמונה (Fontana & Rosenheck, 2004).

כיצד שורדי טראומה מסבירים לעצמם את האירוע?

כיוון מרכזי נוסף שמשפיע על השאלה האם אדם יתחזק באמונתו או יתרחק ממנה הוא האופן שבו הוא מפרש את מה שקרה לו. אנשים שניצלו מאירוע טראומטי, כמו חטופים שחזרו מהשבי או ניצולי מתקפות טרור, עומדים בפני דילמה פסיכולוגית עמוקה:

• אם חוו הישרדות בלתי מוסברת – הם עשויים לראות בכך "אות משמיים", דבר המחזק את אמונתם.
• אם חוו חוסר צדק קיצוני – כמו צפייה במותם של חברים קרובים בזמן שהם עצמם שרדו, הם עלולים לשאול "למה דווקא אני?" ולחוש תחושת אשם או ניכור מהאמונה.

תופעה זו מכונה בפסיכולוגיה "דיסוננס קוגניטיבי דתי" – מצב שבו החוויות שעבר אדם אינן מתיישבות עם אמונותיו הקודמות, והוא חייב לשנות את אחת מהן כדי להפחית את הסתירה הפנימית (Festinger, 1957). שורדים שמצליחים לתת לטראומה משמעות דתית ממשיכים להחזיק באמונה ואף מתחזקים בה, בעוד שאחרים שואלים שאלות קשות ואינם מוצאים תשובות מספקות – ולכן מתרחקים מהדת.

האם קיים קשר בין סוג הטראומה לתגובה הדתית?

מחקרים מראים כי יש הבדלים משמעותיים בתגובה הדתית בהתאם לסוג האירוע הטראומטי:

• אסונות טבע ומחלות קשות – נוטים להוביל להתחזקות באמונה, משום שהם נתפסים ככוח עליון שאין לאדם שליטה עליו.
• פשעי מלחמה, טרור ושבי – גורמים לפיצול בתגובות. יש שורדים שרואים את הישרדותם כ"נס" ומתחזקים באמונה, אך אחרים רואים את הסבל שעברו כהוכחה להעדר צדק בעולם ומתרחקים ממנה.
• אובדן קרוב משפחה – עלול להוביל למשבר אמונה, במיוחד אם האדם מאמין שהצדק האלוהי אמור להגן עליו.

מחקר על שורדים ממלחמת וייטנאם מצא כי 54% מהחיילים שהשתתפו בקרבות חיזקו את אמונתם בעקבות החוויות הקשות, בעוד ש-32% חוו משבר אמונה משמעותי (Fontana & Rosenheck, 2004). נתונים אלו תואמים גם מחקרים שנעשו על חטופים ששבו מהשבי, שמצאו כי מידת החיזוק או הערעור באמונה תלויה בפרשנות האישית של החוויה ולא באירוע עצמו (Koenig, 2012).

תפקיד הרגש והזיכרון בעיצוב התגובה הדתית לטראומה

טראומה אינה רק חוויה חיצונית; היא גם מתרחשת ברמה הרגשית והביולוגית, משפיעה על מערכת העצבים, הזיכרון והיכולת לווסת רגשות. מחקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית מצביעים על כך שהאופן שבו טראומה נחרטת בזיכרון משפיע על עיבוד האמונה הדתית של האדם לאחר מכן.

כיצד טראומה משפיעה על הזיכרון והתפיסה הדתית?

אירועים טראומטיים מעובדים באופן שונה במוח לעומת חוויות רגילות. מחקרים מראים כי כאשר אדם חווה אירוע מסכן חיים, המוח מפעיל את מערכת הלחץ שלו, הכוללת את האמיִגדלה (האזור האחראי על עיבוד פחד ורגשות) ואת ההיפוקמפוס (האחראי על יצירת זיכרונות). בעת טראומה, שחרור מוגבר של קורטיזול עלול לשבש את עיבוד הזיכרון, כך שהאירוע נשמר בזיכרון בצורה מקוטעת, רגשית מאוד ולעיתים גם חודרנית (Van der Kolk, 2014).

כיצד זה מתקשר לאמונה הדתית?

1. זיכרונות טראומטיים עם הקשר דתי – כאשר אדם נמצא בסכנה קיצונית, הוא עלול לחפש עוגן שיעזור לו להתמודד. אם הוא מצא נחמה באמונה – למשל, אם חטוף חזר שוב ושוב על תפילה מסוימת – הזיכרון הטראומטי עלול להשתמר יחד עם האלמנט הדתי ולחזק אותו.
2. זיכרונות טראומטיים של אובדן או אכזריות – אנשים שחוו טראומה שבה הם ראו עוול קיצוני (כגון צפייה במותם של קרובים) עלולים לחוות ערעור באמונה, משום שהמוח מתקשה לשלב את האירוע במסגרת דתית מנחמת.

מחקרים על הקשר בין זיכרון טראומטי לאמונה

מחקר שנערך על ניצולי פיגועים בישראל מצא כי אנשים שחוו את האירוע כניסיון אישי (למשל, "נשארתי בחיים כי אלוהים רצה") נטו יותר להתחזק באמונה, בעוד שאנשים שחוו את האירוע כעוול שרירותי ("למה דווקא אנחנו?") נטו יותר להתרחק מהדת (Levav et al., 1997).

בנוסף, מחקרים שנעשו על ניצולי שבי ממושך מצאו כי לאנשים שהחזיקו בפרקטיקות דתיות במהלך השבי היו פחות תסמינים של PTSD לאחר השחרור, משום שהאמונה סייעה להם לארגן את הזיכרונות שלהם בתוך נרטיב מסודר (Koenig, 2012).

אמונה דתית ככלי לוויסות רגשי

מעבר לשימור הזיכרון, האמונה הדתית מספקת לאנשים כלים להתמודד עם רגשות קשים. מחקרים מראים כי השתתפות בטקסים דתיים, כגון תפילה או הדלקת נרות, מעוררת פעילות באזורים במוח הקשורים לוויסות רגשי, מפחיתה חרדה ומגבירה תחושת יציבות (Schjoedt et al., 2009). כלומר, אנשים שמתחזקים באמונה לאחר טראומה לא בהכרח עושים זאת מתוך הכרה דתית גרידא, אלא מתוך צורך רגשי עמוק ליצור סדר בתוך הכאוס.

לעומת זאת, אנשים שחוו את הדת כגורם לחץ – למשל, אלו שגדלו באווירה דתית מחמירה והרגישו שהאמונה אינה מספקת להם נחמה – עלולים לחוות את ההתמודדות הדתית כבלתי מועילה ואף כמעיקה, ולכן להתרחק ממנה לאחר טראומה.

האם אנשים "בוחרים" להתחזק באמונה או להתרחק ממנה?

השאלה האם אדם ימצא נחמה באמונה או יתרחק ממנה אינה תמיד תוצאה של בחירה מודעת. מחקרים בפסיכולוגיה של דת מצביעים על כך שהתגובה לטראומה נקבעת במידה רבה על ידי האופן שבו הזיכרון נשמר ומה נקשר אליו רגשית. אם אדם חווה התעלות או חוויה חיובית כלשהי במהלך האירוע (למשל, תחושת חיבור עמוק בזמן תפילה תחת סכנה), הסיכוי שיתחזק באמונה גבוה יותר. אם החוויה נתפסה כחסרת צדק לחלוטין, הסיכוי למשבר אמונה עולה משמעותית.

דת כגורם חוסן או כגורם לערעור נפשי – מתי אמונה מסייעת ומתי היא מחמירה את המצב?

ההשפעה של דת על שורדי טראומה אינה אחידה. עבור אנשים מסוימים, אמונה דתית מהווה מקור לחוסן פסיכולוגי, מעניקה משמעות לסבל ומאפשרת להתמודד עם קשיים קיצוניים. עבור אחרים, הדת עצמה הופכת למקור של קונפליקט פנימי, רגשות אשם או תחושת בגידה, מה שעלול להוביל להחמרת המצוקה הנפשית.

דת כמקור לחוסן נפשי ושיקום טראומה

מחקרים מראים כי אנשים המוצאים משמעות דתית בטראומה נוטים לפתח פחות סימפטומים של PTSD ולחוות חוסן פסיכולוגי גבוה יותר (Pargament, 2001). מודלים של צמיחה פוסט-טראומטית (Post-Traumatic Growth) מצביעים על כך שהאמונה מאפשרת לאנשים לראות במשבר הזדמנות להתפתחות אישית ורוחנית. מחקר שנערך בקרב ניצולי פיגועים מצא כי אנשים שהאמינו שהם שרדו מסיבה מסוימת חוו רמות נמוכות יותר של חרדה ופלאשבקים בהשוואה לאלו שלא מצאו הסבר ברור לטראומה שלהם (Ai et al., 2003).

הגורמים המרכזיים שהופכים את הדת למשאב חיובי בהתמודדות עם טראומה כוללים:

• תחושת משמעות ונרטיב ברור – האמונה מספקת מסגרת להבנת האירועים הקשים.
• שגרה וטקסים מסודרים – טקסים דתיים משמשים כעוגן רגשי ומסייעים ביצירת סדר פנימי בעולם כאוטי.
• קהילה תומכת – אנשים שמוקפים בקהילה דתית מלוכדת זוכים לתמיכה רגשית וחברתית משמעותית, מה שמשפר את יכולת ההתמודדות.

דת כמקור לערעור נפשי ומשבר אמונה

בעוד שאמונה יכולה לשמש משענת, במקרים אחרים היא עלולה להיות גורם למצוקה. אנשים שעברו טראומה עלולים לשאול שאלות כמו: "אם יש אלוהים, איך הוא נתן לזה לקרות?" או "למה דווקא אני שרדתי בעוד אחרים נהרגו?"

תסמונת טראומה דתית (Religious Trauma Syndrome, RTS) מתארת מצבים שבהם אנשים חווים תחושות אשם, פחד וכעס כלפי האמונה בעקבות טראומה. המונח הוצג על ידי הפסיכולוגית מרלן ווינל (Winell, 2011), אשר חקרה אנשים שעזבו אמונה דתית לאחר אירועים קשים וגילתה כי חלקם פיתחו תסמינים של חרדה, דיכאון ואף פוסט-טראומה. מחקרים הראו כי אנשים שחוו אובדן אמונה לאחר טראומה נוטים לדווח על רמות גבוהות יותר של דיכאון ותחושת בדידות (Exline et al., 2011).

גורמים שעלולים להפוך את האמונה לנטל ולא לעוגן כוללים:

• תפיסה של "אלוהים המעניש" – אנשים שמאמינים כי הטראומה היא עונש על חטאים עלולים לחוות חרדה קיומית חמורה.
• תחושת בגידה דתית – כאשר אדם מרגיש שהתפילות שלו לא נענו, הוא עלול לחוות משבר אמונה.
• קהילה לא תומכת – ישנם מקרים שבהם החברה הדתית מצפה מהשורד "להתחזק באמונה" מבלי לאפשר לו לבטא כאב וספקות.

הבדלים אישיותיים בתגובה הדתית לטראומה

מחקרים בפסיכולוגיה של הדת מצביעים על כך שגורמים אישיותיים משפיעים על הדרך שבה אדם מפרש את אמונתו לאחר טראומה. אנשים עם נטייה לרגשנות גבוהה (high neuroticism) נוטים יותר לחוות משבר אמונה, בעוד שאנשים עם נטייה לאופטימיות וחוסן רגשי נוטים יותר להשתמש בדת ככלי להתמודדות (McIntosh et al., 1993).

כמו כן, מחקרים מצביעים על כך שאנשים עם גישה פתוחה וגמישה לדת נוטים יותר לשלב את החוויות הטראומטיות בתוך אמונתם הקיימת, בעוד שאנשים עם גישה נוקשה ודוגמטית עלולים להתקשות להתמודד עם הפער בין האמונה שלהם לבין המציאות שחוו (Granqvist et al., 2010).

מתי אמונה מסייעת ומתי היא עלולה להזיק?

השאלה האם אמונה דתית תסייע לשורד טראומה או דווקא תגרום לו לערעור נפשי תלויה בכמה משתנים:

• אם האדם מצליח לשלב את האירוע בתוך הנרטיב הדתי שלו – למשל, אם הוא רואה בטראומה מבחן אמוני או ניסיון שמחשל אותו, הסיכוי שיתחזק באמונה עולה.
• אם האדם רואה את האירוע כסתירה מוחלטת לעקרונות האמונה שלו – למשל, אם הוא האמין ש"אלוהים תמיד מגן על הצדיקים" וחווה אסון, הוא עלול לחוות אובדן אמונה.
• אם הקהילה שלו מספקת לו תמיכה וגמישות בפרשנות דתית – אנשים שמוקפים בסביבה תומכת שמאפשרת להם לשאול שאלות ולקבל ספקות נוטים להתמודד טוב יותר.

אמונה דתית וצמיחה פוסט-טראומטית – כאשר הטראומה הופכת לזרז להתחזקות רוחנית

אחת התופעות המרכזיות שנחקרו בפסיכולוגיה של טראומה היא צמיחה פוסט-טראומטית (Post-Traumatic Growth, PTG) – תהליך שבו אדם לא רק מתאושש מטראומה, אלא אף יוצא ממנה מחוזק יותר, עם תחושת משמעות מחודשת וראייה חדשה על החיים. תופעה זו נחקרה בהרחבה על ידי טדשי וקלון (Tedeschi & Calhoun, 1996), שמצאו כי אצל חלק מהשורדים, טראומה מובילה לשינוי חיובי בגישה לחיים, כולל חיזוק האמונה הדתית.

כיצד צמיחה פוסט-טראומטית קשורה לדת?

צמיחה פוסט-טראומטית מתבטאת בכמה תחומים מרכזיים:

1. הערכה מחודשת של החיים – אנשים שעברו טראומה מדווחים על שינוי בתפיסת החשיבות של חיי היום-יום, מה שמוביל להתחזקות באמונה.
2. העמקת הקשרים החברתיים – חיזוק הקשרים עם הקהילה הדתית, שמשמשת מקור לתמיכה ושיקום.
3. שינוי באמונה ובמשמעות – במקום לראות את העולם כמקום כאוטי ושרירותי, חלק מהשורדים מחפשים משמעות עמוקה יותר, ומוצאים אותה באמונה דתית.

מחקר שנערך בקרב ניצולי מתקפות טרור מצא כי 47% מהם דיווחו על חיזוק האמונה הדתית שלהם בעקבות החוויה (Ai et al., 2003). מחקר נוסף שנעשה על חיילים ששבו מקרב הראה כי אלו שהצליחו לשלב את חוויותיהם בתוך נרטיב דתי חוו פחות תסמיני חרדה ודיכאון בהשוואה לאלו שלא מצאו משמעות באירועים שעברו (Fontana & Rosenheck, 2004).

מדוע טראומה גורמת להתחזקות באמונה?

ישנם מספר הסברים פסיכולוגיים לכך שטראומה יכולה להוביל לחיזוק האמונה הדתית:

• חיפוש אחר הסבר וסדר – אנשים שמרגישים שהאירוע שעברו אינו מקרי נוטים לפנות לאמונה כדי למסגר אותו בתוך נרטיב הגיוני.
• תחושת שליחות ומשמעות – אנשים שחוו טראומה קשה עלולים להרגיש שהם קיבלו "תפקיד חדש" בעולם, מה שמניע אותם להתחזק רוחנית.
• הקלה רגשית – האמונה מספקת כלי לניהול כאב נפשי ולוויסות רגשי, במיוחד כשמדובר באובדן קרוב.

דוגמאות מציאותיות לחיזוק אמונה לאחר טראומה

מחקרים על שורדי שבי מצאו כי רבים מהם פיתחו קשר עמוק יותר לדת בעקבות החוויה שעברו. חטופים ששבו הביתה דיווחו כי בתקופת השבי, חזרה על תפילות ופסוקים מוכרים עזרה להם לשמור על שפיות ולהיאחז בתקווה (Koenig, 2012).

דוגמה נוספת ניתן למצוא במחקר שנערך בקרב ניצולי השואה, שמצא כי חלק מהשורדים ששרדו את מחנות הריכוז פנו לדת בצורה עמוקה יותר, מתוך תחושת "הצלת נס" (Glicksman, 1995).

מתי חיזוק באמונה אכן מועיל לשיקום?

בעוד שהתחזקות דתית לאחר טראומה עשויה להיות חיובית, מחקרים מראים כי לא כל חיזוק אמונה מוביל לצמיחה פסיכולוגית חיובית. כאשר אמונה משמשת כדרך להדחיק רגשות קשים או למנוע עיבוד רגשי של האירוע, היא עלולה להוביל להחמרה במצב הנפשי.

לכן, פסיכולוגים שעובדים עם שורדי טראומה מדגישים כי התחזקות באמונה צריכה להיות גמישה ומכילה, ולא קשוחה או מחמירה (Pargament, 2001). אנשים שמאפשרים לעצמם לפרש את החוויה בצורה רחבה יותר – מבלי להיצמד להסברים דתיים נוקשים – נוטים להפיק תועלת רבה יותר מהדת בהתמודדות עם טראומה.

ביבליוגרפיה ומקורות מחקריים

Ai, A. L., Park, C. L., Huang, B., Rodgers, W., & Tice, T. N. (2003). The role of hope and optimism in spiritual transformation after trauma: Toward a theory of posttraumatic growth in survivors of violent events. Journal of Positive Psychology, 2(1), 17-26

Exline, J. J., Park, C. L., Smyth, J. M., & Carey, M. P. (2011). Anger toward God: Social-cognitive predictors, prevalence, and links with adjustment to bereavement and cancer. Journal of Personality and Social Psychology, 100(1), 129-148

Festinger, L. (1957). A Theory of Cognitive Dissonance. Stanford University Press

Foa, E. B., Steketee, G., & Rothbaum, B. O. (1992). Behavioral/cognitive conceptualizations of post-traumatic stress disorder. Behavior Therapy, 23(4), 525-543

Fontana, A., & Rosenheck, R. (2004). Trauma, change in strength of religious faith, and mental health service use among veterans treated for PTSD. Journal of Nervous and Mental Disease, 192(9), 579-584

Glicksman, A. (1995). The impact of the Holocaust on religious faith: A review of survivor research. Holocaust and Genocide Studies, 9(4), 469-478

Granqvist, P., Mikulincer, M., & Shaver, P. R. (2010). Religion as attachment: Normative processes and individual differences. Personality and Social Psychology Review, 14(1), 49-59

Janoff-Bulman, R. (1992). Shattered Assumptions: Towards a New Psychology of Trauma. Free Press

Koenig, H. G. (2012). Spirituality in Patient Care: Why, How, When, and What. Templeton Press

Levav, I., Kohn, R., & Schwartz, S. (1997). The protective effect of religious observance on mental health of Jews in Israel. American Journal of Psychiatry, 154(6), 891-895

McIntosh, D. N., Silver, R. C., & Wortman, C. B. (1993). Religion’s role in adjustment to a negative life event: Coping with the loss of a child. Journal of Personality and Social Psychology, 65(4), 812-821

Pargament, K. I. (1997). The Psychology of Religion and Coping: Theory, Research, and Practice. Guilford Press

Pargament, K. I., Magyar, G. M., Benore, E., & Mahoney, A. (2001). Sacrilegious trauma: Traumatization and anger toward the sacred. The International Journal for the Psychology of Religion, 11(1), 31-45

Schjoedt, U., Stodkilde-Jorgensen, H., Geertz, A. W., & Roepstorff, A. (2009). Highly religious participants recruit areas of social cognition in personal prayer. Social Cognitive and Affective Neuroscience, 4(2), 199-207

Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (1996). The Posttraumatic Growth Inventory: Measuring the positive legacy of trauma. Journal of Traumatic Stress, 9(3), 455-471

Van der Kolk, B. A. (2014). The Body Keeps the Score: Brain, Mind, and Body in the Healing of Trauma. Viking

Winell, M. (2011). Religious trauma syndrome: How some organized religion leads to mental health problems. Cognitive Science of Religion, 2(1), 1-14