טיפול זוגי - מה קורה כשזה באמת עובד?
22/06/2025 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 04/12/2024 15:00כשאנחנו חושבים על טיפול זוגי פסיכואנליטי, לא מדובר רק במה שבני הזוג אומרים אחד לשני בקול. הרבה פעמים מה שמנהל את הקשר הוא דווקא מה שלא נאמר. השכבות הסמויות, המקומות שבהם העבר ממשיך לפעול בהווה בלי שנשים לב.
תחשבו רגע על זוג שבו בן הזוג גדל בבית שבו הבעת רגשות נחשבה חולשה. היום, כשבת הזוג בוכה מולו, הוא לא תמיד יודע איך להכיל את זה. התגובה הראשונה שלו היא להתרחק, כאילו להגן על עצמו. לעומת זאת, מי שחווה בילדות חרדה מנטישה ייטה דווקא להיצמד, לדרוש עוד ועוד קרבה, לפעמים עד כדי חנק. ושני הדפוסים האלה נפגשים בזוגיות.
זה לא קורה רק ברגעים דרמטיים. לפעמים זה צף דווקא באינטראקציות הכי קטנות. מילה לא במקום בארוחת הערב, מבט חטוף בטלפון בזמן שהשני מדבר, שתיקה ארוכה מדי. שם מתגלים השכבות הלא מודעות שמפעילות אותנו.
במרחב הטיפולי, המטפלת לא מנסה פשוט "לגשר" על הריב האחרון, אלא מתבוננת על מה שמפעיל אותו מבפנים. היא יכולה לעצור ולשאול: למה דווקא כאן זה כל כך כואב? למה הוא מתרחק כשהיא מתקרבת? מה זה מזכיר לו? השאלות האלה לא באות כדי למצוא אשם, אלא כדי לחשוף את החומר שממנו הקשר עשוי.
וכשהחומר הזה עולה, זה רגע חזק. בני הזוג מגלים שהם לא חייבים להמשיך לפעול אוטומטית מתוך דפוס ישן. הם יכולים לבחור אחרת. זה לא קל, לפעמים זה אפילו מפחיד, אבל זה מה שמאפשר ליצור דרכים חדשות לדבר, להתקרב, לחוות אינטימיות בלי להיתקע שוב באותם מחסומים מוכרים.
בכל קשר זוגי זזים רגשות מצד לצד. זה לא תמיד מודע, לפעמים אחד מבני הזוג פתאום מרגיש משהו שלא התחיל אצלו בכלל. בפסיכואנליזה קוראים לזה "הזדהות השלכתית". שם מורכב, אבל בעצם כולנו מכירים את זה מהחיים.
תדמיינו למשל גבר שמרגיש בפנים חוסר ערך. קשה לו לשאת את ההרגשה הזאת, אז בלי לשים לב הוא משליך אותה על בת הזוג. הוא מתחיל לפרש אותה כמי שמבקרת אותו, מזלזלת בו. היא מצידה נגררת פנימה לתוך המשחק הזה, נהיית יותר קשוחה, יותר ביקורתית. ככה בדיוק נוצר המעגל הסגור: כל אחד "קונה" את מה שהשני לא יכול להחזיק בעצמו.
אבל חשוב להגיד, לא כל הזדהות השלכתית היא הרסנית. לפעמים זה דווקא הדרך היחידה להעביר מסר רגשי שלא מצליחים לשים במילים. בן זוג שמסתובב עם חרדה עמוקה, יכול לגרום לזה שפתאום השני ירגיש חוסר שקט באוויר. לא בגלל שהוא "אשם" אלא כי החרדה זולגת החוצה. בטיפול זה רגע משמעותי, כי אז אפשר לעצור ולשאול: מה בעצם קורה פה? מה מנסים להגיד דרך ההרגשה הזו?
כשהדבר הזה מקבל שם, מתחיל שינוי קטן אבל חשוב. אדם יכול להכיר בזה שהכעס או הפחד שהוא חווה לא באמת התחילו מבן הזוג שלו, אלא נוגעים במשהו ישן יותר, כואב יותר. זה לא פשוט. הרי ההשלכה קיימת כדי להגן, שלא נצטרך לפגוש ישירות את הכאב. אבל דווקא ההכרה בזה היא מה שפותחת אפשרות לצמיחה.
המטרה בסוף היא להחזיר את הרגשות הביתה. לא לזרוק אותם על השני אלא לקחת אחריות. במקום ריב שמתחיל בהאשמות, פתאום אפשר להגיד: "אני מפחד להישאר לבד כשאת מתרחקת". זה נשמע אחרת לגמרי, וזה גם מרגיש אחרת. מה שהיה קודם מקור של מתח הופך לכלי ליצירת קרבה אמיתית.
לכולנו יש קול פנימי שמנהל אותנו. קול שאומר מה מותר, מה אסור, מה בסדר להרגיש ומה מביך מדי. בפסיכואנליזה זה נקרא סופר אגו. בזוגיות, הקול הזה לא נשאר פרטי, הוא נכנס לתוך הקשר, מתערב בכל מה שקשור לאינטימיות ולמיניות.
לפעמים הקול הזה עדין, אפילו תומך: "תהיה קשוב", "כבד אותה". אבל לא פעם הוא שופט קשוח. "אסור לך לרצות יותר מדי", "זה לא בסדר לבקש קרבה", "אל תביעי תשוקה". וברגע שהקולות האלה של שנינו נפגשים בתוך זוגיות, נוצר שם לפעמים מתח סמוי שאי אפשר להתעלם ממנו.
תחשבו על זוג שבו אחד גדל בבית שמיניות הייתה בו נושא אסור. הוא נכנס לקשר עם הגבולות האלה בתוכו. גם אם הוא לא אומר מילה, בת הזוג מרגישה את זה, כל ביטוי של תשוקה נתקל בקיר בלתי נראה. היא מתוסכלת, והוא עצמו מרגיש מוגבל, כאילו משהו עוצר אותו מבפנים.
כאן הטיפול הפסיכואנליטי נכנס לתמונה. המטפל לא אומר לזוג "תעשו ככה או ככה", אלא עוזר להם לשאול מאיפה הקולות האלה הגיעו. מי שתל בנו את הרעיון שזה לא בסדר לרצות קרבה? למה דווקא נושאים מסוימים הופכים להיות טאבו? עצם השיחה על זה כבר משחררת אוויר שהיה תקוע שנים.
המטרה היא לא למחוק את הערכים, אלא להבין אותם. ברגע שהקול הפנימי הנוקשה מקבל שם, אפשר להתחיל לשחרר אותו לאט לאט. בני זוג מגלים שהם לא חייבים לפעול מתוך ציות לחוקים ישנים, אלא יכולים ליצור חוקים חדשים שמתאימים להם באמת. פתאום מותר להגיד בקול מה רוצים, מותר להודות בפחדים, מותר אפילו לשתף פנטזיות בלי בושה.
וכשזה קורה, משהו באינטימיות משתנה. היא נהיית קלילה יותר, חופשית יותר. פחות שיפוט, יותר משחקיות. בני הזוג מגלים שהקול הפנימי לא חייב לנהל אותם, הם יכולים לנהל את הקשר בעצמם, מתוך בחירה ולא מתוך כפייה.
טראומה היא לא רק זיכרון ישן שאנחנו סוחבים. היא כמו צל שחוזר ומופיע במקומות שלא ציפינו לו. בזוגיות זה בולט במיוחד, כל אחד מביא איתו את ההיסטוריה האישית, ולפעמים בלי להתכוון, היא נכנסת ישר אל תוך הדינמיקה עם בן או בת הזוג.
נניח שמישהו חווה נטישה בילדות. היום, כשהוא במערכת יחסים, החרדה הזו מתעוררת מחדש. כל התרחקות קטנה מצד בן הזוג מרגישה כאילו עוד רגע הוא ייעלם. מתוך הפחד הזה הוא נצמד, דורש קרבה בלתי פוסקת, אולי אפילו מנסה לשלוט. בצד השני, בן הזוג מרגיש חנוק, מוצף, ומתרחק. ואז המעגל נסגר, בדיוק מה שהוא הכי פחד ממנו מתגשם, והטראומה משתחזרת.
בטיפול זוגי פסיכואנליטי לא מסתפקים בלדבר על המריבה האחרונה, אלא מנסים לראות את השורשים. המטפל מקשיב לא רק למילים אלא גם לטון, להבעות פנים, לשתיקות. הוא יכול לשאול: "מה זה מזכיר לך?" או "התחושה הזו מוכרת ממקום אחר בחיים שלך?". פתאום מתברר שהריב על "למה לא התקשרת" בכלל לא קשור לטלפון, אלא לחרדת נטישה ישנה שמנהלת את הקשר.
כשהטראומה עולה לשיחה, זה לא פשוט. שנים היא נשמרה מאחורי דלת סגורה. המוח דאג לשים אותה בצד כדי לא להציף את האדם. לכן במפגש הטיפולי חשוב לייצר תחושת ביטחון, מקום שבו אפשר להגיד "אני מפחד" בלי שיצחקו עליך או יאבדו סבלנות. המטפל עוזר להחזיק את השיחה במקום בטוח, בלי שהיא תיהפך להאשמות הדדיות.
וכאן מתרחש השינוי: ברגע שהכאב המשותף מקבל מילים, הוא מפסיק לנהל את הקשר מאחורי הקלעים. בני הזוג לומדים לזהות את הרגע שבו הטראומה מתחילה לדבר דרכם, ולעצור רגע לפני שהם נשאבים שוב לאותו ריקוד מוכר. במקום להתפוצץ או להתנתק, אפשר להגיד: "זה לא אתה, זה פחד ישן שלי שמציף אותי עכשיו".
זה קשה, לפעמים כואב מאוד, אבל דווקא המפגש עם הפצע הוא מה שמאפשר לצמוח. מה שהיה קודם מקור של ריחוק הופך לאפשרות לחיבור חדש, כזה שבו שניים רואים זה את זה לא רק דרך הטראומה, אלא גם מעבר לה.
בני זוג מדברים המון אחד עם השני, אבל לא תמיד המילים הישירות מצליחות לספר את כל הסיפור. הרבה פעמים מה שיוצא מהפה הוא לא "העובדות" אלא דימוי, מטפורה. זה קורה באופן טבעי, בלי לחשוב על זה יותר מדי, ודווקא שם מסתתרות הרבה פעמים האמיתות הכי עמוקות.
נניח שמישהי אומרת לבן הזוג שלה, "אני מרגישה שאנחנו כמו ספינה טובעת". ברור שהיא לא מתכוונת שיש מים בסלון. היא מתכוונת לחוסר אונים, לתחושה של שקיעה, אולי לפחד שהקשר כבר לא מחזיק. המטפורה הזו פותחת פתח, מה היא בעצם מבקשת? שבן הזוג יציל אותה? שיהיה איתה במים? או אולי שתהיה להם ביחד תוכנית איך לשוטף החוצה מהסערה?
לפעמים המטפורות הופכות לשפה זוגית. יש זוגות שיגידו, "אנחנו במסע טיפוס על הר". יש בזה משהו יפה, כי זה נותן סיפור משותף, זה קשה, אבל יש יעד, ויש דרך. השפה הזו יוצרת תחושה של "אנחנו ביחד בזה", גם כשלא קל.
בטיפול זוגי פסיכואנליטי המטפל שם לב מאוד לדימויים האלה. משפט קטן שנזרק בדרך אגב יכול להפוך לשיחה עמוקה. המטפל ישאל: "מה זה אומר מבחינתך להיות בספינה טובעת?" או "מה ההר מייצג עבורך?". פתאום נפתחים נושאים שלא היו עולים בשיחה ישירה, פחדים, תקוות, כמיהות.
ולא רק לפרש, אלא גם לשחק. אם אחד מבני הזוג אומר "אנחנו מסתובבים במעגלים", המטפל יכול לשאול: "ומה יקרה אם המעגל יהפוך לשביל?". הדימוי מקבל חיים חדשים, והזוג מתחיל לדמיין מציאות אחרת. לאט לאט, מה שהיה קודם מטפורה של תקיעות הופך לדימוי של תנועה קדימה.
המטפורות הן כמו חלונות קטנים לנפש. הן מאפשרות להיכנס פנימה בלי להיבהל, לדבר על מה שקשה לגעת בו ישירות. כשבני זוג לומדים לשים לב למטפורות שלהם, הן הופכות מכלי של מצוקה לכלי של חיבור.
ויניקוט דיבר על "מרחב מעברי" אצל ילדים, המקום שבו דובי אהוב או משחק דמיון הופכים להיות גשר בין העולם הפנימי לבין המציאות. בזוגיות, הרעיון הזה לובש צורה חדשה. כל קשר מחזיק בתוכו מרחב ביניים, לא רק מה שקורה במציאות היומיומית, ולא רק מה שמתרחש בתוך הפנטזיות שלנו, אלא המתח שביניהם.
תחשבו על מישהו שנכנס לקשר עם פנטזיה שבן הזוג "יציל" אותו מתחושת חוסר ערך. כל פעם שבן הזוג מתרחק קצת, זה לא סתם מרגיש כמו ריחוק, זה מרגיש כמו התרסקות של חלום ישן. בצד השני, בת הזוג יכולה להחזיק דימוי שהיא "חייבת להיות תמיד החזקה". זה נראה אולי יציב, אבל בפועל זה מכניס המון מתח, כי אין מקום לשבריריות שלה.
בטיפול זוגי פסיכואנליטי נכנסים בדיוק לאזור הזה. המטפל לא בא לשבור את הפנטזיות אלא להבין אותן. אם אחד אומר, "אני מרגיש כלוא בקשר", השאלה היא לא רק מה קורה כאן ועכשיו, אלא גם מה הכליאה הזו מייצגת עבורו, אולי חוויה מוקדמת של חוסר חופש, אולי פחד ישן מלאבד שליטה.
אבל המרחב המעברי לא חייב להיות רק מקור לכאב. הוא גם מקום של יצירתיות. זוג יכול להחזיק פנטזיה חדשה ביחד, לא קרב מתמשך אלא מסע משותף. עצם המשחק עם הדימויים מאפשר לדבר על נושאים טעונים בלי להיכנס ישר למריבה. זה הופך את המרחב לזירה של ניסוי, כמו מעבדה קטנה שבה אפשר לדמיין קשר אחר לפני שמנסים אותו בפועל.
כדי שזה יצליח צריך מטפל שייתן תחושת ביטחון. מקום שבו מותר לדבר על פחדים או על פנטזיות בלי להרגיש טיפשי. כשהדבר הזה קורה, המרחב המעברי הופך לקרקע פוריה: לא רק לשחזר את מה שכואב אלא גם להמציא ביחד משהו חדש.
וכאן נולדת האפשרות לקשר גמיש יותר. קשר שמכיל גם את הפנטזיות וגם את המציאות, גם את הפגיעות וגם את החוזק. מרחב שבו אפשר לשחק, לנסות, לדמיין, ומתוך זה גם לשנות באמת את מה שקורה בין שניים.
בכל זוגיות אנחנו לא רק עם מי שמולנו, אלא גם עם הדמויות שחיות בתוכנו מהעבר. זה מה שהפסיכואנליזה מכנה "העברה". פתאום בן או בת הזוג מקבלים את הקול של ההורה הביקורתי, או את הדמות המרגיעה שהייתה שם פעם. בצד השני מגיעה “העברה נגדית”, התגובה של בן הזוג להשלכות האלה, לפעמים עד כדי זה שהוא באמת נכנס לתפקיד שניתן לו בלי בחירה.
תדמיינו גבר שגדל עם הורה ביקורתי. היום מספיק שבת הזוג שלו תאמר הערה קטנה, אפילו על כלים בכיור, והוא שומע את זה כמו ביקורת הרסנית. היא מתבלבלת, מרגישה מותקפת על לא עוול בכפה, ולפעמים בלי לשים לב הופכת באמת ליותר ביקורתית. ככה הדינמיקה הישנה מתלבשת על הקשר החדש.
כאן נכנסים גם החלומות והפנטזיות. מישהו יכול לחלום שהוא נופל ממגדל, ובלי להבין, זה מבטא חרדה עמוקה מאיבוד יציבות בקשר. מישהי אחרת יכולה לפנטז על חופש מוחלט, וזה לא בהכרח אומר שהיא רוצה לעזוב, אלא שהיא נאבקת על המקום שלה בתוך הזוגיות. השיתוף בחלום או בפנטזיה לא רק פותח שיחה, אלא גם יוצר אינטימיות, כי פתאום אני מראה לך פינה פנימית שלי, ואת בוחרת לראות אותי ולא לשפוט.
ואי אפשר לדבר על זוגיות בלי לגעת באובדן. לפעמים זה אובדן ממשי, מוות של קרוב, פרידה מאדם חשוב. ולפעמים זה אובדן סמוי, של פנטזיה, של תקופה ראשונית של התאהבות. המעבר מקשר צעיר לקשר בוגר הוא בעצמו סוג של פרידה. אם לא נותנים לזה מקום, האבל הזה זולג לתוך הקשר והופך לכעס או לריחוק.
בטיפול פסיכואנליטי עוזרים לזוגות לשים את הדברים על השולחן. לא רק מה כואב עכשיו, אלא גם מה נשאר לא מעובד מהעבר. עצם זה שהכאב מקבל מילים והחזקה משותפת, הופך אותו לפחות מאיים. במקום כל אחד לבד עם הצללים שלו, נוצרת תחושה שאפשר לשאת אותם יחד.
ומתוך כל זה צומחת שותפות מודעת יותר. לא קשר שנשען על פנטזיות מושלמות, אלא על היכולת לראות את המורכבות, לדבר אותה, ולבחור להישאר יחד למרות הפחדים והכאב. זה אולי הרגע הכי חזק בטיפול זוגי פסיכואנליטי, להבין שהקשר לא נועד להיות מושלם, אלא חי. וכשהוא חי, הוא גם פגיע וגם יצירתי, גם כואב וגם מצמיח.
