ויסות רגשי: מודלים, אתגרים והתערבויות

ויסות רגשי הוא אחד המונחים המורכבים והמרכזיים בפסיכולוגיה קלינית עכשווית, כזה שמפגיש בין גוף ונפש, בין נוירולוגיה לקוגניציה, ובין יחסים בין-אישיים לחוויה פנימית אינטימית. למרות היותו מושג נפוץ, ההתייחסות אליו בחדר הטיפול שונה מאוד ממטופל למטופל – לעיתים מגיעים אנשים שמתקשים להירגע או "מתפוצצים" בקלות, לעיתים מדובר דווקא במטופלים שמתקשים לזהות או להביע רגש כלל. בשני המקרים מדובר בליקוי במערכת שמטרתה לאפשר לנו לחוות רגשות במלואם, אך לא להיטרף על ידם. ויסות רגשי הוא היכולת לנהל את המנגנונים הפנימיים המתווכים בין עוררות רגשית לבין תגובה חיצונית – ובכך לשמור על תחושת יציבות נפשית, שליטה עצמית, והתאמה להקשר החברתי.

ברמה ההתפתחותית, ויסות רגשי נבנה כבר מהשנה הראשונה לחיים, כחלק ממעגל הוויסות המשותף בין התינוק לדמות המטפלת. כאשר נוצר קשר רגשי יציב ומתכוונן, הילד מפנים עם הזמן את היכולת להרגיע את עצמו, לווסת תסכול, ולהשהות תגובה אימפולסיבית. כאשר קשרים אלה נעדרים, לא זמינים או סותרים, הוויסות נותר חיצוני או פרימיטיבי, ולעיתים יתפתחו עם הזמן דפוסי הסתגלות נוקשים או פוגעניים – כמו הימנעות, התפרצויות זעם, או סומטיזציה של רגשות. בגיל מבוגר, דפוסים אלה יהפכו לעיתים למנגנוני הגנה מרכזיים, מה שיסבך את האפשרות להבין את הקושי כקשור בכלל לרגש. במצבים אלה, המטפל נדרש לא רק לזהות את דפוס הוויסות הלקוי, אלא גם לבנות עבור המטופל מחדש את הבסיס לוויסות תקין דרך קשר רגשי מבוסס אמון.

ויסות רגשי מעורב בקשר עמוק עם שלל אבחנות קליניות – אך גם מעבר לכך, הוא מהווה מרכיב מפתח בתפקוד רגשי בריא. ליקויים בו עשויים להוביל להתפרצויות, דיסוציאציה, או התנהגות כפייתית, אך לעיתים הם מופיעים דווקא בצורה "שקטה", כמו תחושת ריקנות, נתק רגשי או דיכאון. אחד הקשיים המרכזיים בזיהוי הבעיה הוא היעדר שפה רגשית מספקת – המטופל מדווח שהוא מוצף, חסר שליטה או כבוי, אך לא מצליח להמשיג מה קורה לו. במקרים רבים, הוא מאמין שמדובר באופי "רגיש מדי" או "חלש מדי", כאשר בפועל מדובר בפער נרכש ביכולת ניתנת לשינוי. כמו שדחיית סיפוקים ממחישה, הבשלת יכולות לוויסות אינה רק עניין מולד – אלא נרכשת ומעוצבת סביבתית.

עבור קלינאים, ההתבוננות על ויסות רגשי כעל יכולת בסיסית מתפתחת ולא כעל סימפטום בפני עצמו מאפשרת הבנה עמוקה יותר של הדינמיקה הפנימית והבין-אישית של המטופל. בגישות שונות – החל מהתייחסותיות ועד קוגניטיביות – מתוארת היכולת לוויסות רגשי כיעד טיפולי מרכזי, ולעיתים קרובות אף כמדד להצלחת הטיפול. העבודה על שיפור הוויסות מלווה בתהליך של בניית שפה פנימית, זיהוי טריגרים רגשיים, פיתוח אסטרטגיות תגובה מותאמות, ולעיתים גם שינוי משמעותי בתחושת הזהות והחוסן הנפשי. ויסות רגשי, אם כן, הוא לא רק מנגנון הגנה או כישור התנהגותי – אלא עדות ליכולת האדם להיות נוכח, להרגיש, ולבחור איך לפעול מול עצמו ומול העולם.

מודלים תיאורטיים להבנת ויסות רגשי

ויסות רגשי הוא תהליך דינמי, רב-שכבתי ומעוגן עמוקות הן בהיבטים פסיכולוגיים והן בגורמים נוירוביולוגיים. כדי להבין את האופן שבו אנו מווסתים את חוויותינו הרגשיות, פותחו לאורך השנים מספר מודלים תיאורטיים, שכל אחד מהם מאיר זווית אחרת על התופעה. מודלים אלו אינם עומדים רק ככלים מושגיים, אלא גם כמצפן קליני המנחה את המטפל בזיהוי הדפוסים המרכזיים של קושי רגשי ובבחירת אופן ההתערבות.

אחד המודלים המשפיעים ביותר הוא המודל התהליכי של ג'יימס גרוס, אשר מחלק את תהליך הוויסות הרגשי לחמישה שלבים: בחירת סיטואציה, שינוי סיטואציה, הפניית קשב, עיבוד קוגניטיבי ותגובה. כל שלב מהווה נקודת כניסה אפשרית להתערבות טיפולית, כאשר המטפל מסייע למטופל לזהות באילו שלבים מתרחש הקושי ומהם הכלים היעילים ביותר עבורו. למשל, אדם הנוטה להגיב בזעם ללא שהות עשוי להרוויח מעבודה על עיבוד קוגניטיבי מחודש או תרגול מיינדפולנס. מנגד, מטופלת הנמנעת מאירועים חברתיים עשויה להפיק תועלת מחיזוק של אסטרטגיות בחירת סיטואציה. המודל מסייע אם כן לא רק להבנה אבחונית אלא גם לבניית תכנית טיפול מדויקת.

גישה אחרת, בעלת חשיבות קלינית רבה, היא המודל הביוסוציאלי של מרשה לינהן, אשר עוסק בקשר בין פגיעות רגשית מולדת לבין סביבה אינואלידטיבית. הקונפליקט בין רגש פנימי סוער לבין מסרים חיצוניים שמכחישים או מבטלים אותו מייצר דיסרגולציה רגשית מתמשכת. גישה זו מהווה בסיס לטיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT), אך ניתן ליישם את עקרונותיה גם במפגשים טיפוליים אינטגרטיביים או בגישות רגשיות אחרות. במודל זה, ויסות רגשי אינו רק כישור – אלא תוצאה של דיאלקטיקה בין צרכים פנימיים לבין נורמות סביבתיות.

מודלים נוירופסיכולוגיים מציעים פרשנות ביולוגית יותר: הם מתארים כיצד האמיגדלה, הקורטקס הפרה-פרונטלי והאינסולה פועלים במקביל לוויסות עוררות רגשית. כאשר מתקיים שיבוש בקשרים בין אזורים אלה, מופיעים קשיים כגון התפרצויות, הצפה, או קהות רגשית. מחקרי דימות מראים כי תגובתיות-יתר של האמיגדלה או ירידה בפעילות הקורטקס מעורבים בקשיי ויסות במצבים כמו חרדה, טראומה או הפרעות מצב רוח. בהתאם לכך, מתפתחות כיום גם גישות מוחשיות יותר לוויסות רגשי – כגון ביופידבק או נוירופידבק – אשר מבקשות לשפר את האיזון בין תגובה לעיבוד. מטפלים המתמקדים בגישות אלו רואים את הוויסות כיכולת אימונית שניתן לחזק באמצעות תרגול ישיר.

העושר המושגי שמציעים המודלים השונים מאפשר לבחון כל מטופל דרך פריזמה אחרת, ולבנות עבורו מרחב טיפולי מותאם אישית. אין מדובר בתיאוריה אחת “נכונה”, אלא באפשרות לבחור את ההסבר התואם ביותר לעולמו הפנימי של המטופל. ויסות רגשי מתגלה כיכולת נלמדת, מסתגלת, ולעיתים גם פגיעה – כזו שיש לאבחן, להבין ולחזק באופן מכבד ומדויק.

ויסות רגשי לאורך מעגל החיים

ויסות רגשי אינו רק תוצר של הבשלה נוירולוגית או תכונת אופי מולדת, אלא יכולת שמתפתחת לאורך מסלול החיים כולו – מינקות ועד זקנה – דרך אינטראקציה מתמדת עם הסביבה, מערכות יחסים, ואתגרי חיים משתנים. בכל שלב התפתחותי מופיעות דרישות חדשות מהיכולת לווסת רגשות, לצד רגישויות ספציפיות, וכל שלב כזה טומן בחובו גם הזדמנות וגם סיכון להעמקת הקושי או לחיזוק הכשירות הרגשית.

בשנות החיים הראשונות, ויסות רגשי הוא תהליך אינטרסובייקטיבי כמעט לחלוטין. התינוק תלוי בדמות המטפלת הראשונית לוויסות חוויות כמו רעב, פחד ותסכול, והוא לומד – דרך מגע, קול, ומענה עקבי – כיצד להרגיע את עצמו ולסווג תחושות פנימיות. דפוסי התקשרות בטוחה, רציפה וקשובה מונחים על תשתית זו בדיוק. במידה והמטפל מגיב באי-עקביות, הזנחה או שיפוטיות כלפי ביטוי רגשי, הוויסות הפנימי של הילד עלול להיפגע. ילדים כאלה עשויים לגדול לתוך התבוננות עצמית מרוחקת, או לחלופין, לתגובתיות-יתר רגשית שאינה מווסתת.

במהלך הילדות וההתבגרות, ההתפתחות הקוגניטיבית מאפשרת רכישת אסטרטגיות לוויסות כמו עיבוד מחשבתי מחודש, עיכוב תגובה, או שימוש בשפה ככלי רגשי. עם זאת, זוהי תקופה המאופיינת גם ברגישות מוגברת לדימוי עצמי, קונפליקטים משפחתיים והשפעות סביבתיות. ילדים ונוער שנחשפו לטראומות, שינויי מסגרת חדים או הורות לא מווסתת – עלולים לפתח דפוסים של הימנעות, כעס מופנם או התפרצות. במקרים רבים, אלו יתפרשו בטעות כבעיות משמעת או חינוך, כאשר בפועל מדובר בקושי בוויסות רגשי. בגיל ההתבגרות במיוחד, תהליכים נוירולוגיים במוח (לרבות חוסר איזון בין תגובתיות האמיגדלה להבשלת הקורטקס הפרה-פרונטלי) תורמים לתנודתיות רגשית ולעיתים לחיפוש ריגושים או פעולות אימפולסיביות. קשיים אלו מופיעים לעיתים קרובות אצל מתבגרים הסובלים מחרדה או דפוסי דחייה חברתית, ומהווים קרקע נרחבת להתערבות טיפולית מוקדמת.

גם בגיל הבגרות, היכולת לוויסות רגשי נבחנת שוב ושוב במצבים של עומס נפשי, מערכות יחסים קרובות, לחצי עבודה או חוויות חיים כמו לידה, פרידה או אובדן. חלק מהמטופלים מדווחים על שיבוש ניכר בוויסות בעקבות אירועי חיים טראומטיים, המובילים לדיסרגולציה זמנית או מתמשכת, כפי שנראה לעיתים בפוסט טראומה, דיכאון כרוני או הפרעות אישיות. אחרים חווים נסיגה ביכולות הוויסות הרגשי בשל שחיקה, הורות מאתגרת, או דפוסים זוגיים לא מאוזנים. הטיפול במקרה כזה כולל זיהוי ההיסטוריה הרגשית של המטופל, אבחנה של נקודות הכשל בתהליכי הבשלה, ושיקום היכולת להיות בקשר רגשי עם הסביבה מבלי לאבד את תחושת העצמי.

בשלבים מאוחרים יותר בחיים, יכולת הוויסות הרגשי לרוב נוטה להתייצב, ולעיתים אף משתפרת בעקבות ניסיון חיים, אך לעיתים תתערער בעקבות שינויים קוגניטיביים, מחלות כרוניות, בדידות או אובדן. קשיים אלה עשויים להוביל למנגנוני הימנעות, הסתגרות או תחושת חוסר אונים. עם זאת, ניתן לראות אצל אנשים מבוגרים רבים פיתוח טבעי של אסטרטגיות לוויסות – כמו התמקדות ברגשות חיוביים או קבלה של מצבים בלתי ניתנים לשינוי. טיפול רגשי בגיל השלישי יכול לשפר משמעותית את איכות החיים, ולהחזיר למטופל תחושת רלוונטיות, עצמאות ושליטה רגשית.

התבוננות לאורך מעגל החיים מדגישה את חשיבותו של ויסות רגשי כיכולת נלמדת ומתפתחת. לא מדובר ביכולת שנקבעת אחת ולתמיד בילדות, אלא בכישור מורכב, גמיש וניתן לחיזוק בכל גיל. קלינאים נדרשים לזהות את נקודות החולשה והחוזק במנגנון הוויסות של כל מטופל – לאור הרקע ההתפתחותי וההקשרים הסביבתיים שמהם צמח – ולהתאים את ההתערבות באופן אינדיבידואלי, רגיש ורב-שלבי.

הערכת ויסות רגשי בחדר הטיפול

הערכת יכולתו של מטופל לוויסות רגשי אינה מתבצעת רק באמצעות דיווחים מילוליים, אלא מתפתחת לאורך הקשר הטיפולי כולו. הוויסות אינו מופיע כקטגוריה אבחונית נפרדת, אך הוא חוצה הבחנות ומרמז לעיתים קרובות על עומק הקושי או על מוקדי הסבל המרכזיים של האדם. עבור קלינאים, ההבנה של אופן הוויסות של המטופל מהווה אבן דרך בהבנת הדינמיקה הפנימית שלו, מנגנוני ההגנה הפעילים, ואופני התגובה למצבים רגשיים מורכבים.

השלב הראשון בהערכה כולל הקשבה מדוקדקת לתיאור החוויות הרגשיות של המטופל – מה קורה כשהוא כועס, נבהל, נפגע או מתאכזב. האם יש תגובתיות-יתר, הימנעות, או ניתוק רגשי? האם מתעוררת תחושת אשמה על עצם חוויית הרגש? תיאור כזה יכול להוביל להבחנה בדפוסי ויסות רגשי לקויים, למשל תגובה קוטבית בין הצפה לדיכוי, שימוש בהתנהגויות מרגיעות מזיקות (כמו התמכרויות), או קושי לתת שם לרגש עצמו. הערכה זו אינה מבוססת רק על תוכן אלא גם על אופן ההבעה, תזמון התגובה, גוון הקול ותנועת הגוף. לעיתים קרובות המטפל לומד על דפוסי הוויסות דרך מה שמתרחש במפגש עצמו – למשל כאשר המטופל נסוג רגשית דווקא לאחר חשיפה רגשית משמעותית.

כחלק מהתהליך, ישנה חשיבות גם להערכה נוירו-פסיכולוגית ופסיכודינמית של הוויסות. במקרים מסוימים, שימוש בכלים כמו יומן רגשי, שאלוני ויסות (כגון DERS), או אפילו ביופידבק – יכול להעשיר את ההבנה הקלינית. המטפל בוחן עד כמה קיימת גמישות רגשית, כלומר היכולת לעבור בין רגשות שונים בהתאם להקשר, והאם קיימת יכולת להשהות תגובה אוטומטית, להבין את מקור הרגש, ולבחור באופן פעולה מסתגל. בהיעדר ויסות רגשי, נצפה לעיתים בשחזור של דפוסים מוקדמים – תגובתיות קיצונית לביקורת, פחד מזניחה, או אידאליזציה ודחייה לסירוגין – הדורשים ניתוח מעמיק של המודל הפנימי של קשר ושל חוויות העבר.

בפרקטיקה הטיפולית, חשוב שלא לקבוע מראש כי קיים “קושי בוויסות רגשי” רק משום שמופיעה התנהגות דרמטית או רגשות עוצמתיים. במקרים מסוימים, דווקא היעדר הבעה רגשית – חוסר נראות, הסתגרות או ניטרול רגשי – מעידים על ליקוי משמעותי ביכולת לווסת. יש להתבונן גם על מנגנונים כמו דיסוציאציה, פיצול או העברה של רגשות לאחר, כאינדיקציות לכך שהמטופל לא מצליח לשאת את התנועה הרגשית בתוכו. בחלק מהמקרים, רגשות “נעלמים” מתודעתו של המטופל כליל – ומופיעים רק דרך סימפטומים גופניים, עייפות קיצונית או תחושת ריק.

גישה טיפולית רגישה לוויסות רגשי תימנע מהתמקדות רק בסימפטומים, ותתייחס לתהליך כולו: איך המטופל חווה את עצמו כשהוא סוער, מה הפחד שלו מהצפה רגשית, ואיך נבנתה בתוכו תחושת שליטה. לעיתים, תהליך העבודה יתמקד תחילה בזיהוי רגשות, בהבחנה בין תחושות גופניות לרגשיות, ובהתנסות מבוקרת בהבעת רגש בסביבה בטוחה. במקרים אחרים, יש צורך להציע כלים אקטיביים לייצוב פנימי – במיוחד כשהוויסות הרגשי מופרע על רקע טראומה או מצבים של עוררות יתר. שילוב של טכניקות מתוך פסיכותרפיה דינמית, קוגניטיבית או גופנית מאפשר לבנות הבנה עמוקה מחד וכלים ישומיים מאידך – מתוך מטרה לחזק את תחושת המסוגלות הרגשית של המטופל.

ההערכה של ויסות רגשי אינה מסתיימת בשלב הדיאגנוסטי. מדובר במדד משתנה לאורך תהליך הטיפול, שיכול להעיד על עומק השינוי. שיפור בוויסות מתבטא לעיתים ביכולת לזהות בזמן אמת שמתחוללת הצפה, לדחות תגובה אימפולסיבית, לאוורר רגש מבלי לפרוק אותו בצורה פוגענית – ובעיקר, להרגיש שהוא אינו מאיים. עבור מטופלים רבים, זו לראשונה תחושת ביטחון רגשי שמאפשרת חוויה אחרת של קשר, חיים פנימיים, וחופש.

טכניקות לשיפור ויסות רגשי בטיפול

העיסוק בטכניקות לשיפור ויסות רגשי חורג הרבה מעבר להקניית כלים התנהגותיים – מדובר ביצירת תהליך טיפול שמאפשר חוויה רגשית חדשה, בטוחה ומכילה, כזו שהמטופל לא זכה לה בעבר. במרכז עומדת ההנחה כי רגשות עוצמתיים אינם בהכרח הבעיה, אלא הדרך שבה הם מתווכים, ממוינים ומנוהלים. לכן, כל התערבות טיפולית שמבקשת לחזק את היכולת לוויסות רגשי חייבת להתייחס לשילוב בין זיהוי, קבלה, הכלה ותגובה. קלינאים הבוחרים לעסוק בנושא זה צריכים להתאים את אופי ההתערבות לפרופיל הרגשי של המטופל – מידת הרגישות שלו לעוררות, רמת ההצפה, סוגי הרגשות הקשים לו לנשיאה, ורמת התובנה הקוגניטיבית שהוא מסוגל להפעיל בזמן אמת.

אחת הטכניקות המרכזיות היא בניית “מפה רגשית” אישית: תהליך בו המטופל לומד לזהות את שלבי ההצפה, הסימנים המקדימים, התחושות הגופניות המלוות והמשמעות הניתנת להם. עבודה כזו מתבצעת לעיתים באמצעות יומן רגשי, תרגילי תשומת לב סומטית, או באמצעות שיח עדין על חוויות מהשבוע האחרון. ישנה חשיבות רבה לכך שהזיהוי לא יהפוך להחפצה או פתולוגיזציה של הרגש – אלא ייתפס כתנועה פנימית טבעית שניתן לשאת. כאשר המטופל מצליח לקרוא לעצמו בשם בזמן מצוקה – “אני מוצף עכשיו”, “אני נסגר רגשית” – הוא כבר נוקט פעולה מווסתת. לעיתים, עצם ההבנה הזו מפחיתה את החרדה מהרגש ומאפשרת לו להופיע ולהתפוגג מבלי להוביל לקריסה.

גישה טיפולית נוספת מדגישה את פיתוח יכולת ההשהיה: כלומר, יצירת פער בין גירוי לתגובה. מטפלים העובדים בגישות קוגניטיביות, דינמיות או מבוססות גוף משתמשים בטכניקות כמו נשימה מודעת, תרגילי עיגון, עיבוד מחשבתי מחודש, או תרגול תגובה אלטרנטיבית במצבים שמעוררים הצפה. בחלק מהמקרים, נעשה שימוש באלמנטים מתוך טיפול ACT, המדגיש קבלה של רגשות קשים מבלי להיאבק בהם, זיהוי של ערכים אישיים ופעולה המכוונת לפיהם – גם כאשר הרגש מאיים לשתק. גישה זו מעודדת גמישות פסיכולוגית – רכיב שקשור קשר הדוק ליכולת לוויסות רגשי.

במקרים שבהם קיימת פגיעות גבוהה במיוחד – למשל, לאחר טראומה או היסטוריה של התקשרות לא בטוחה – העבודה תתמקד ביצירת “מרחב בטוח” בו רגשות יכולים להיות מוכלות דרך הקשר הטיפולי. המטפל הופך למעין מווסת חיצוני זמני, עד שהמטופל מצליח להפנים מנגנוני ויסות פנימיים. לעיתים, האתגר המרכזי הוא בכלל להסכים להרגיש – והטיפול נע סביב התרת הפחד מהצפה, הפחתת מנגנוני ניתוק, ועיבוד הדרגתי של חוויות קשות. דווקא מטופלים שמדווחים על “שליטה רגשית גבוהה” או “קור רוח” קבוע עשויים לגלות כי הם אינם חווים את רגשותיהם באופן חי – אלא מדחיקים, מדחיקים מאוד, ולעיתים גם סובלים מתסמינים גופניים או תחושת זרות כלפי עצמם.

המשותף לכל הגישות הוא ההתבססות על ההנחה שוויסות רגשי הוא תהליך נרכש – כזה שניתן לשכלול ולהרחבה. לא מדובר ביכולת הכלה אינסופית או בשליטה מוחלטת, אלא בהפחתת תגובתיות קיצונית, בהעלאת המודעות ובחיזוק הגמישות. ככל שהמטופל לומד לזהות את עצמו בתוך החוויה הרגשית ולא להיות נסחף אחריה, כך מתרחבת היכולת שלו לבחור כיצד לפעול, עם מי לשתף, ואיזה סוג קשר הוא רוצה לבנות. מדובר בלב הליבה של תהליכים טיפוליים רבים – חיבור מחודש לרגש, ובניית אמון מחודש ביכולת לשאת אותו.

ויסות רגשי בהקשרים תרבותיים, מגדריים וחברתיים

בעוד שויסות רגשי נבחן לעיתים קרובות ככלי אינטרא-פסיכי אישי, בפועל הוא מעוגן עמוקות בהקשרים תרבותיים, מגדריים וסביבתיים. רגשות אינם מתקיימים בריק – הם נוצרים, מתווכים ונשפטים בתוך שפה חברתית שמכתיבה מה ראוי להרגיש, מתי, ועד כמה. לכן, הבנה מלאה של ויסות רגשי מחייבת גם התבוננות בבסיס הערכי, התרבותי והנורמטיבי שבו חי המטופל – שכן אלו מגדירים את המרחב הרגשי שניתן לו מלכתחילה.

בהקשרים תרבותיים שונים קיימות תפיסות מגוונות בנוגע להבעה רגשית. בתרבויות מסוימות, הפגנת עצב נחשבת מביישת או לא מותאמת, בעוד שבאחרות היא מבטאת חוכמה וקרבה. ביטוי של כעס גלוי נתפס לעיתים כתגובה אותנטית וביטוי של חוסן – ולעיתים דווקא כסימן לחוסר שליטה או ילדותיות. גברים מתמודדים לא פעם עם ציפייה להפגין איפוק רגשי, להימנע מדמעות ולהציג חוזק יציב – גם כאשר עולמם הפנימי רווי סערות. נשים, מנגד, עלולות להיתקל בשיפוטיות כאשר הן מבטאות כעס ישיר, תוקפנות או גבולות חדים. מבנים אלה מכתיבים את טווח הרגשות “המותרים” וה”אסורים” – ומשפיעים ישירות על דפוסי הוויסות שנרכשים לאורך החיים.

בנוסף, לחוויות חברתיות מוקדמות יש תפקיד מכריע בעיצוב מנגנוני ויסות רגשי. ילדים שחוו חרמות, דחייה, הומופוביה, גזענות או הדרה בשל שונות כלשהי – נושאים איתם לעיתים קרובות מערך רגשי פגיע, זהיר, ולעיתים מוצף. עבור רבים מהם, ויסות רגשי הוא לא רק ניהול תחושות – אלא מנגנון הישרדות שנועד להסוות, להתאים או להימנע מתגובה שתחשוף את פגיעותם. לכך מתווספות חוויות טראומטיות קולקטיביות או בין-דוריות – כמו קונפליקטים פוליטיים, הגירה, מלחמות או שואה – אשר מעצבות באופן ישיר את המרחב הרגשי הזמין במשפחה ובקהילה. לעיתים, הרגש “הנכון” אינו מה שהמטופל מרגיש בפועל – אלא מה שציפו ממנו להרגיש.

עבור פסיכולוגים, המשמעות היא כפולה: ראשית, יש להיזהר מאבחון יתר של “ליקוי בוויסות רגשי” כאשר ייתכן שמדובר בהתאמה סבירה להקשר תרבותי מסוים. שנית, יש להציע התערבויות מותאמות תרבותית – תוך הבנה של ערכי המטופל, מערכת האמונות שלו וההקשרים החברתיים שבתוכם הוא פועל. במקרים מסוימים, התפקיד הטיפולי הוא לסייע למטופל להרחיב את מנעד האפשרויות שלו – אך לא לדרוש ממנו להסתגל לאידיאלים רגשיים שאינם משקפים את עולמו. כך, למשל, טיפול שמכוון לעידוד הבעה רגשית ישירה עלול להיתפס כמאיים עבור מי שחונך על ריסון, שמירה על הרמוניה או דיכוי רגשות שליליים.

לבסוף, נדרשת גם התבוננות עצמית של המטפל: מהם הערכים שהוא עצמו מחזיק לגבי רגשות? מהם הרגשות שקשה לו לשאת מול מטופלים – חרדה, זעם, בושה, חוסר אונים? עד כמה הוא מצליח לווסת את תגובתו שלו כאשר המטופל מציף, מתרחק, או נכנס לדיסוציאציה? שאלות אלה הופכות את העבודה עם ויסות רגשי לתהליך הדדי – לא רק שינוי במטופל, אלא גם התמרה בתוך הקשר הטיפולי כולו. במובן זה, ויסות רגשי הוא לא רק יעד – אלא תנועה מתמדת של כוונון, קשב ופתיחות הדדית, שיש בהן כדי לאפשר חוויה מתקנת גם במצבים שהחיים הפנימיים בהם נראו חסרי תקנה.

ביבליוגרפיה

Aldao, A., Nolen-Hoeksema, S., & Schweizer, S. (2010). Emotion-regulation strategies across psychopathology: A meta-analytic review. Clinical Psychology Review, 30(2), 217–237.

Berking, M., & Wupperman, P. (2012). Emotion regulation and mental health: Recent findings, current challenges, and future directions. Current Opinion in Psychiatry, 25(2), 128–134.

Gross, J. J. (1998). The emerging field of emotion regulation: An integrative review. Review of General Psychology, 2(3), 271–299.

Linehan, M. M. (1993). Cognitive-behavioral treatment of borderline personality disorder. New York: Guilford Press.

Neumann, A., van Lier, P. A., Gratz, K. L., & Koot, H. M. (2010). Multidimensional assessment of emotion regulation difficulties in adolescents using the DERS: Factor structure and associations with psychopathology. Journal of Psychopathology and Behavioral Assessment, 32(1), 93–103.

Troy, A. S., Wilhelm, F. H., Shallcross, A. J., & Mauss, I. B. (2010). Seeing the silver lining: Cognitive reappraisal ability moderates the relationship between stress and depressive symptoms. Emotion, 10(6), 783–795.

Southam-Gerow, M. A., & Kendall, P. C. (2002). Emotion regulation and understanding: Implications for child psychopathology and therapy. Clinical Psychology Review, 22(2), 189–222.