התבגרות בנטפליקס: מסע מצמרר בנבכי הנוער

המיני-סדרה הבריטית “התבגרות” (Adolescence), שעלתה לשידור בנטפליקס במרץ 2025, מציבה את הצופה בתוך מרחב רגשי ומוסרי מורכב סביב מקרה של רצח שבוצע לכאורה על ידי נער בן 13 כלפי נערה מחברתו לכיתה. כל אחד מארבעת הפרקים מצולם בשוט קולנועי אחד רציף, בחירה אסתטית שמבטלת את מנגנון העריכה, ומציבה את הצופה – בדומה לדמות המטפלת – מול שיח בלתי ניתן לניתוק או דילוג. הטכניקה הזו מגבירה את תחושת ההימצאות והמחויבות של הצופה למתרחש, ומזכירה את עוצמת המפגש הטיפולי, במיוחד עם מטופלים מתבגרים במצבים רגשיים קיצוניים.

מטרת מאמר זה אינה לבקר את הסדרה או את הדיוק הקולנועי שבבניית הדמויות והאירועים, אלא להתבונן בה מתוך עדשה פסיכולוגית־קלינית. כאנשי מקצוע העובדים עם מתבגרים במצבי קצה – בין אם במערכת החינוך, במרפאות לבריאות הנפש, במוסדות חוץ-ביתיים או בבתי משפט לנוער – אנו עשויים להיתקל במקרים בהם החזות התמימה של גיל ההתבגרות מתנגשת עם ביטויים של תוקפנות, ניתוק רגשי, והיעדר גבולות פנימיים. הדמות של ג'יימי מילר בפרק השלישי, והמפגש החד-פעמי שלו עם הפסיכולוגית בריוני אריסטון, מאפשרים לבחון מקרוב את השאלות הקליניות שעולות כאשר הפתולוגיה מתערבבת עם הצורך הבסיסי בקרבה, קבלה ואהבה.

השיח בין ג'יימי לבריוני אינו מתקיים בחלל סטרילי: הוא נטען כבר מהרגע הראשון בהיסטוריה של השניים – נער שהופקר רגשית וחברתית, מול מטפלת שנדרשת לשמור על גבולות מקצועיים במפגש טעון מוסרית. ג'יימי מנסה, שוב ושוב, לחדור את חומת המקצועיות של בריוני בדרכים שונות – פיתוי רגשי, תוקפנות, בדיקת גבולות, התפרצויות רגשיות – לא מתוך רוע, אלא מתוך ניסיון נואש לברר האם יש מבוגר שיישאר איתו גם כשהוא כבר אינו ראוי לאהבה. ההתבוננות בדינמיקה הזו, גם אם מוצגת במסגרת דרמטית, עשויה לאפשר לאנשי טיפול לעצור לרגע, לשאול את עצמם – מה קורה ביני לבין מתבגר שמפגיש אותי עם הפחדים שלי? מה קורה כשהוא מזהה את הפגיעות שלי? והאם במפגש כזה, המטפל באמת שונה מהצופה?

העמימות שבין תוקפנות לקִרבה: כשהמתבגר מבקש שיראו אותו

המפגש בין ג'יימי לבין הפסיכולוגית בריוני אינו רק שיח פורמלי לצורך הכנת דו"ח פסיכולוגי. למרות ההקשר המשפטי, השיחה נושאת אופי טיפולי מובהק – היא כוללת מרחב סגור, תשאול רגשי, העמקה בפרטי האירוע, ושאיפה להבין מניעים תוך-נפשיים. בתוך המרחב הזה נחשפים שני כוחות מנוגדים בג'יימי: תוקפנות בוטה המבקשת להרחיק, ולצידה כמיהה לקִרבה – הכרה, חיבור, תחושת ערך. לא מדובר בשני צדדים נפרדים של האישיות, אלא בתנועה פנימית קבועה של מתבגר שהכאב שלו עטוף באי-אמון קיומי.

הבחירה של ג'יימי לנסות "להתקרב" לקייטי – לאחר שצילום אינטימי שלה הופץ בין חברי הכיתה – חושפת דפוס של שימוש בפגיעות של האחר כדי ליצור חיבור רגשי. ג'יימי אינו מתאר אהבה, אלא הזדמנות: הוא מניח שברגע של שבר, כאשר קייטי מוחלשת מבחינה רגשית וחברתית, היא תהיה נגישה יותר. זוהי תפיסה מעוותת אך לא זרה לעולם הטיפולי: ישנם מתבגרים שעבורם קִרבה לא נוצרת מתוך שוויון, אלא מתוך יתרון רגשי, שליטה או פנטזיה של "הצלה". הפנטזיה הזו, שנטועה לעיתים קרובות בחוויות של חוסר אונים מוקדם, מאפשרת שליטה בדינמיקה אינטימית מבלי להתמסר באמת לאחר. זהו מנגנון מוכר במצבים של טראומה התפתחותית, שם היחסים הראשוניים לא כללו הדדיות, אלא תלות, ביקורת או דחייה.

התגובה של קייטי, שדוחה אותו בלעג, מהווה פצע כפול: לא רק דחייה של הצעה רומנטית, אלא חשיפה של הדחיפות שבה – הניסיון להיאחז בנראות. ג'יימי חווה את הדחייה כחשיפת סוד, כחוסר הכרה בערך העצמי שלו. כאן מתחילה התנועה המהירה שלו אל עבר התוקפנות: כל שנותר מהקִרבה שדמיין, מתחלף בצורך למחוק את מי שגרמה לו להרגיש בלתי נראה.

בריוני, לאורך השיחה, מנסה להישאר בתחום ההכלה והסקרנות. היא אינה שופטת, אך גם אינה מתמסרת. הניסיונות של ג'יימי לשחק מולה משחקי שליטה – באמצעות רגש, גיחוך, כעס או איומים – מהווים שיקוף של אותו דפוס שהוא ניסה ליישם מול קייטי. הדינמיקה הזו מעמידה את בריוני במקום שבו כל מטפל עלול למצוא את עצמו: האם ההבנה שלנו את מניעי המטופל מאפשרת לנו להישאר בקשר, גם כשהתוכן עצמו מאיים? האם תוקפנות המכוונת כלפינו כמטפלים היא סימן לניתוק – או קריאה נואשת לקִרבה?

המרחב הזה שבו ג'יימי נע – בין שנאה לפיתוי, בין זעם לבדידות – אינו ייחודי לו, אלא שייך לרבים מהמטופלים שחוו פגיעות ראשונית במערכות היחסים המוקדמות. אלה שלא קיבלו מראה רגישה מספיק, ולא למדו כיצד קשר יכול להיווצר בלי צורך לנצח או להיכנע. דווקא משום כך, ההתבוננות בדמותו הטעונה של ג'יימי יכולה לספק לנו נקודת מבט נוספת – רגישה, מורכבת ובלתי שיפוטית – על תוקפנות של מתבגרים, לא כאיום אלא כבקשה.

ניתוק רגשי והיעדר ויסות: שפת הגוף של הטראומה

אחד המרכיבים הבולטים במפגש שבין ג'יימי לבריוני הוא האופן שבו הרגש אינו זורם באופן ישיר ומאוזן, אלא מופיע בצורת התפרצות, שיתוק, או פיצול מוחלט. ג'יימי נע בין רגעים של התקרבות מאולצת לבין זעם בלתי מווסת, ובין שניהם – שתיקה ריקה שמכוונת לבלבל, להרתיע, או לגרום לשני הצדדים לחוש אובדן של כיוון. התנהגות זו מהווה ביטוי מובהק של מצבים דיסוציאטיביים קלים המלווים נערים שעברו טראומה רגשית, בין אם עקב אלימות, הזנחה, דחייה ממושכת או בריונות.

במקום שבו אין נוכחות רגשית מבססת בילדות, נוצרת מערכת הגנה רגשית שאינה מסוגלת לעבד כאב או אשמה. הילד לומד לשלוט בסביבה – לא דרך שיח פתוח או אמפתיה – אלא דרך מחיקת רגש או הטייתו לתוקפנות. ג'יימי, שהושפל מול חבריו, נדחה על ידי נערה, ונותר ללא דמות הורית מחזיקה, מגיב לא רק מתוך תסכול, אלא מתוך פאניקה רגשית. ברגעים שבהם הוא משתלט על השיחה, משתיק את בריוני בגיחוך, או מציג ביטחון כוזב, הוא למעשה מנסה לשרוד את מה שמרגיש לו כמו איום קיומי: המבט של האחר לתוך עולמו הפנימי.

כאן מופיע תפקידו הייחודי של המטפל, במיוחד בעבודה עם מתבגרים טראומטיים. כאשר המטופל משדר ריחוק, אדישות או תוקפנות, קיימת סכנה שהמטפל יפעיל תגובת מראה הפוכה – ייסוג, יתנתק, או יתכנס לתוך שיח אנליטי-מוגן. אך דווקא ברגעים הללו, נדרשת יכולת להתבונן מעבר להתנהגות – אל השורש: הפחד. אצל ג'יימי, הפחד הזה אינו מופיע ישירות, אלא נרמז דרך העיניים שמתרוצצות, הגוף שמתקשה להישאר יציב, והצורך הבלתי פוסק לשבש את השיחה – כדי לא להגיע לאמת הרגשית.

בריוני מצליחה להחזיק מעמד לאורך רוב הפגישה, אך הסצנה שבה היא פורצת בבכי לאחר שג'יימי שואל אם היא אוהבת אותו, מדגימה את העומס הרגשי שהוטל עליה. זהו רגע של שבירה טיפולית, אך גם רגע של אנושיות עמוקה. השאלה של ג'יימי, שמופיעה מיד לאחר עימות טעון, אינה מבקשת אהבה רומנטית, אלא נושאת את השאלה הבסיסית ביותר של ילד שלא הוחזק רגשית: האם מישהו יוכל לאהוב אותי גם עכשיו?

במובן הזה, ג'יימי אינו מתנגד לטיפול – הוא פשוט לא מאמין בו. הוא לומד מגיל צעיר שרגש מוביל לכאב, שאמון מסתיים בדחייה, ושקרבה חושפת אותו לסכנה. המשימה של בריוני – ושל כל מטפל במצב דומה – היא לעמוד נוכח הניתוק, לא לברוח ממנו, ולא להפוך אותו לאבחנה – אלא להחזיק אותו כלשון טיפולית. זוהי אולי הציפייה הגבוהה ביותר מהמטפל: להישאר קרוב, גם כאשר הקרבה עצמה הופכת למסוכנת מבחינה רגשית.

זהות גברית, זכאות רגשית ותת־תרבות האינסלים: בין יחסי מגדר לפגיעות נפשית

אחת מהשאלות העמוקות שהפרק השלישי של “התבגרות” מעלה נוגעת לבניית זהות גברית בגיל ההתבגרות – במיוחד כאשר היא נוצרת מתוך ואקום רגשי, היעדר מודלים מיטיבים, וחשיפה חסרת סינון לתכנים מיזוגניים ברשתות החברתיות. ג'יימי, בן 13 בלבד, מציג תפיסות מגובשות אך מסוכנות על נשים, מיניות, מערכת יחסים ועל תפקידו שלו כגבר: הוא מדבר על קייטי כמי שהייתה "חלשה", ולכן תיעדף אותה כבת זוג פוטנציאלית; הוא משתמש בשפה של זכאות – כאילו עצם הפנייה שלו אליה אמורה הייתה לזכות אותו בהיענות. הכישלון שלה "לספק" את זהות הגבר שהוא מנסה לבנות מעורר בו כעס הרסני.

המרחב הטיפולי אינו יכול להתעלם מהקשר התרבותי והחברתי שבו המתבגר פועל. לפי דברי החוקרים בסדרה, קייטי כינתה את ג'יימי "אינסל" (Incel – רווק לא מרצון), מה שגרם לגל של בריונות כלפיו, והאיץ את קריסתו הרגשית. הקונספט של אינסל, שהיה בעבר מונח שוליים באינטרנט, הפך כיום למוקד זהות בקרב נערים שמרגישים שקופים, לא נאהבים, ובלתי נחשקים. תת־תרבות זו אינה רק אידיאולוגיה – היא מענה רגשי למתבגרים שמתקשים להחזיק סיפור חיים של משמעות בעולם שבו הצלחה גברית נמדדת בפופולריות מינית, עוקבים באינסטגרם, וביטחון עצמי מוחצן.

ג'יימי לא מחזיק זהות גברית ברורה. הוא אינו בוטח בגופו, נבוך ממיניותו, ומתבונן בעולם כאילו הוא מערכת שבה נשים מקבלות כוח וגברים נותרים בחוץ. מדובר בתפיסה דיכוטומית, שמעוררת חרדה ודחף לשלוט במציאות הרגשית. הניסיון שלו "להציל" את קייטי מתפקד לא רק כפנטזיית קִרבה, אלא כהזדמנות לבנות מחדש את ערכו העצמי כגבר. הסירוב שלה, במיוחד כשהוא מגיע בליווי לעג פומבי, מאיים על הקיום שלו לא רק כאדם – אלא כמהות גברית. התגובה לכך אינה רק רגשית – היא קיומית.

עבור בריוני, השיח עם ג'יימי סביב המיניות והזהות מבקש עדינות רבה. כל אמירה ישירה עשויה להיחוות בעיניו כעלבון נוסף, כל ניסיון להאיר את הפער בין רצון לשליטה עלול להצית עוינות. אך דווקא מתוך השיחה העמומה, הבלתי מוגדרת, היא מצליחה לחשוף תמה ברורה: ג'יימי מנסה לבנות את עצמו דרך דמויות נשיות מוחלשות, משום שמעולם לא ראה גבר חזק שמכיל, שותק מבלי להתרחק, או מביע רגש מבלי להתפרק.

בהקשר קליני, מדובר בתופעה שחוזרת על עצמה בטיפול במתבגרים, במיוחד בנים: הזהות המגדרית נבנית בתוך שדה קרב של חרדה, השוואה ובושה. ובמקרים בהם הריק הפנימי עמוק – הסיכון להישען על אידיאולוגיות פשטניות, מתבדלות או אלימות – גובר. המטפל נדרש לזהות את הפגיעות מתחת לאיום, את החרדה שמתחת להתרסה, ולזכור שדווקא בתוקפנות – שוכן גם ייאוש עמוק מהאפשרות לאהוב ולהיות נאהב.

ההעברה הנגדית כזירה טיפולית: גבולות המטפל במצבי קצה

אחת הסוגיות הרגישות ביותר בפרק השלישי של “התבגרות”היא הדרך שבה המטפל מושפע רגשית מן המטופל – בפרט כשמדובר בנער מתבגר שמעורר תחושות של פחד, תסכול, אמפתיה עמוקה, ולעיתים גם סלידה. בריוני, הפסיכולוגית שממונה להעריך את מצבו של ג'יימי, מגיעה למפגש מצוידת בכל הכלים המקצועיים הנדרשים: היא יציבה, חדה, שומרת על נינוחות רגשית ומעבירה מסר ברור – היא אינה שם כדי לשפוט או להתעמת, אלא להבין את המצב הנפשי של ג'יימי. אך ככל שהשיחה מתקדמת, ג'יימי מתחיל לחדור מבעד להגנות האלה, לעיתים בעזרת מניפולציה מחושבת, ולעיתים מתוך כאוס פנימי של ממש. תגובותיה של בריוני, עדינות ככל שיהיו, מעידות כי משהו עמוק מתחיל להתערער בה.

בשיח הפסיכואנליטי, תופעות של העברה נגדית נתפסות כיום לא רק כתהליך לא רצוי, אלא ככלי משמעותי להבנת העולם הפנימי של המטופל. כאשר המטפל חווה בלבול, חרדה, רצון להציל או לחילופין דחייה וניתוק – הוא מוזמן להתבונן בתחושות הללו לא כסימן של כישלון, אלא כדרך בה המטופל "מנחיל" לו משהו מן העומס הרגשי שהוא עצמו לא יכול לשאת. במקרה של ג'יימי, ההשלכה כלפי בריוני היא חזקה ומדויקת: הוא רוצה שהיא תחווה את מה שהוא מרגיש כלפי עצמו – בלבול, אשמה, פחד, וחוסר אונים.

בריוני חווה זאת בפועל. היא שותקת כשהוא שואל אם היא אוהבת אותו, ובסצנה האחרונה היא נראית פורצת בבכי לבד. אין זה רגע של שבירה בלבד – אלא שיא של תהליך רגשי שקט, שבו ההחזקה הפנימית שלה נבקת במציאות הטעונה של הפגישה. היא אינה מגיבה בגועל או בזעם – אלא בבכי. מתוך התפיסה האמפאתית ביותר, ומתוך כאב של מטפלת שפגשה אמת שאי אפשר להכיל במלואה.

מבחינה קלינית, זהו תמרור אזהרה – לא נגד המטפל, אלא נגד הסכנה בשהייה ממושכת במרחבים טיפוליים של מצבים קיצוניים, ללא עיבוד מספק. מטפלים שעובדים עם מתבגרים בטראומה עמוקה, עבריינות או קווי אישיות גבוליים, נדרשים ליכולת כפולה: להיות נוכחים רגשית ולהגן על עצמם בעת ובעונה אחת. הגבולות האישיים והמקצועיים חייבים להיות ברורים, אך גם נזילים, עם אפשרות לתת מקום לחולשה, פחד, עייפות ואפילו כישלון זמני.

מה שמייחד את בריוני בפרק הזה – ואולי גם מה שעשוי לעורר השראה – הוא היכולת שלה לשאת את הכאב מבלי לברוח ממנו. גם כשהיא נבוכה, גם כשהיא פגיעה, היא אינה נוטשת. והיא גם אינה מתיימרת "לרפא". בכך, היא משמשת לא רק כדמות מקצועית, אלא כייצוג נדיר של מה שפסיכולוגים קליניים חווים במפגש עם מטופלים שמערערים את יסודות הזהות המקצועית והאישית כאחד.

מה שנותר בחדר: האפשרות לטיפול בעולם של שבר

לאחר שהשיחה בין ג'יימי לפסיכולוגית בריוני מסתיימת, נותר חלל כבד – לא רק מבחינה עלילתית, אלא גם מבחינה טיפולית. כל מרחב טיפולי מסתיים בזמן מסוים, אך לעיתים, דווקא כשהקשר חד-פעמי, כמו במקרה של הערכה פסיכולוגית לקראת משפט, נוצרת תחושת החמצה קשה. אצל בריוני – ואצל הצופה שצמוד אליה לאורך הפרק כולו – נשארת השאלה: האם היה אפשר לעשות משהו אחר? האם נאמר הדבר הנכון? האם מישהו באמת הגיע אל הילד הזה, או שכל השיחה התרחשה רק על פני השטח?

במובנים רבים, “התבגרות”היא לא סדרה על רצח, אלא על מערכת טיפולית שמנסה לפעול בעולם שלא מבין אותה. המפגש שבין ג'יימי לפסיכולוגית ממחיש עד כמה נפש מתבגרת – במיוחד כזו שחוותה הזנחה רגשית מתמשכת, דחייה חברתית וקשיים בזהות המגדרית והמינית – אינה יכולה לפרוח בתוך מערכת שמבקשת להעריך אותה בשפה של נורמה. ג'יימי אינו "מבין" את מעשיו במובן המשפטי; הוא מבין אותם, אם בכלל, מתוך כאב קיומי, שמופיע אצלו לא במילים אלא ברמיזות, בתנודות מצב רוח, בגוף שמתחיל לפעול כששפה נעלמת.

למטפל הקליני, הצפייה בפרק השלישי עשויה להיות לא פשוטה. היא לא מספקת קתרזיס, לא גאולה, לא ניצחון של טיפול. להפך – היא מציבה אותנו מול המגבלות שלנו: לא תמיד נוכל להציל, לא תמיד נוכל להבין עד הסוף, לא תמיד תהיה הזדמנות שנייה. אבל דווקא מהמקום הזה עולה ערך אחר, שקט ועמוק יותר: האפשרות להישאר. גם כשכואב. גם כשמאיים. גם כשאין ודאות. עצם הנוכחות הטיפולית – זו שאינה עוזבת, שאינה מתגוננת, שאינה מתיימרת לדעת – יכולה להפוך, ולו לרגע, לאלטרנטיבה נפשית עבור מטופלים כמו ג'יימי. הם אולי לא יאמרו זאת, אולי לא יביטו בעיניים, אולי אפילו ילעגו – אך החוויה נחווית. גם אם היא לא יכולה להיאמר.

האתגר בעבודה עם מתבגרים בעידן של רשתות, אלימות, ניכור ובלבול מגדרי, הוא כפול: לשאת את הפער בין העולם המופשט לבין הסבל הקונקרטי של מי שיושב מולנו, ולהאמין – חרף כל הראיות ההפוכות – שזרע קטן של קִרבה, אמון או מבט כן, עשוי לשרוד במקום שבו לא שרד דבר אחר. לא תמיד נוכל לראות את הפרי שיצמח. אבל נוכל להיות האדמה.