הטיפול האחרון של פרויד

על מה הסרט הטיפול האחרון של פרויד

יש סרטים שמנסים לסחוף דרך עלילה גדולה, תפניות חדות או דרמה רועשת. ויש סרטים שבוחרים מסלול אחר לגמרי. הם מצמצמים את העולם לחדר אחד, לשיחה אחת, לשני אנשים, ודווקא מתוך הצמצום הזה מצליחים לפתוח שאלות עצומות על החיים עצמם. הטיפול האחרון של פרויד שייך בדיוק לסוג הזה. זהו סרט אינטימי, איטי, חכם, ולעיתים גם לא נוח, משום שהוא לא מנסה לברוח מהשאלות שבני אדם מעדיפים בדרך כלל לדחות. להפך. הוא יושב איתן בשקט.

במרכז הסרט עומד מפגש בדיוני בין זיגמונד פרויד לבין הסופר וההוגה סי אס לואיס. פרויד מייצג כאן מבט מפוכח, אנליטי, כזה שמבקש להבין את הנפש דרך קונפליקטים, דחפים, הכחשות ופחדים. לואיס מגיע מכיוון אחר לגמרי. הוא מחפש משמעות דרך האמונה, דרך האפשרות שלא כל כאב חייב להסתיים בפירוק קר ומדויק, אלא יכול גם להוליד תקווה. המפגש ביניהם איננו רק רעיון ספרותי יפה. הוא הופך במהירות לעימות חי מאוד בין שתי דרכים שונות לשאת את החיים.

וזו בדיוק הסיבה שהסרט הזה יכול לדבר גם לקהל רחב מאוד, ולא רק למי שקראו את פרויד או מתעניינים בתולדות הפסיכואנליזה. כי בסופו של דבר, לא צריך להכיר תיאוריה כדי להבין את השאלות שהסרט מעלה. איך אדם מחזיק את עצמו מול מחלה. מה קורה לאמונה כשהעולם מתערער. האם מחשבה באמת יכולה לנחם. והאם אדם זקוק להסבר, או דווקא למשהו עמוק יותר, שייתן צורה לכאב שלו. במובן הזה, הסרט נוגע באזורים שהרבה אנשים מכירים גם דרך שיחות על טיפול פסיכולוגי, על אובדן, ועל החיפוש אחר מילים לחוויות שקשה לשאת לבד.

הבחירה למקם את המפגש הזה ברקע של מלחמה מעניקה לו עומק נוסף. העולם מסביב נסדק, והדמויות עצמן כבר אינן צעירות, שלמות או בטוחות. אין כאן ויכוח אקדמי סטרילי. יש כאן שיחה בין בני אדם שמרגישים היטב את הזמן, את הגוף, את השבריריות. לכן הסרט מצליח להיות גם רעיוני וגם אנושי מאוד בעת ובעונה אחת.

פרויד מול לואיס, לא רק ויכוח על דת אלא ויכוח על הדרך לחיות

אחת המעלות היפות של הסרט היא שהוא לא מנסה להפוך את המפגש בין פרויד ללואיס לעימות פשטני של צודק מול טועה. הוא לא בונה דמויות קרטוניות, ולא כופה על הצופה לבחור צד כבר מהרגע הראשון. במקום זה, הוא נותן לשתי עמדות קיום עמוקות להופיע במלוא המורכבות שלהן.

פרויד, לפחות כפי שהסרט מציג אותו, אינו רק הוגה מבריק אלא גם אדם מותש, חד, לעיתים ציני, ובעיקר מישהו שאינו מאמין בקלות בנחמות. מבחינתו, אמונה דתית עלולה להיות דרך לעקוף את המציאות הקשה במקום לשאת אותה באמת. לואיס, מנגד, אינו מוצג כמאמין פשוט או תמים. האמונה שלו אינה עטיפה רכה למציאות, אלא עמדה שנולדה מתוך מאבק, מתוך מבט על סבל, אובדן ופחד. דווקא משום כך, השיחה ביניהם מרגישה חיה. היא נוגעת לא רק בשאלה אם אלוהים קיים, אלא בשאלה מה אדם עושה עם העובדה שהחיים מלאים כאב, מקריות ואי ודאות.

הכוח של הסרט נמצא בכך שהוא לא מסתפק ברעיונות מופשטים. הוא מבין היטב שוויכוחים גדולים הם תמיד גם אישיים מאוד. מאחורי כל תפיסת עולם יש גוף, יש היסטוריה, יש טראומה, יש אכזבות, ויש צורך עמוק למצוא דרך לחיות. לכן המתח בין השניים נבנה לא רק דרך טיעונים, אלא גם דרך נוכחות. דרך שתיקות. דרך מבטים. דרך התחושה שכל אחד מהם מגן לא רק על עמדה אינטלקטואלית, אלא על הדרך שבה הוא שומר על נפשו.

כאן בדיוק הסרט נעשה מעניין גם עבור צופים שלא תמיד מתחברים לסרטים תקופתיים או לשיחות פילוסופיות. כי מאחורי כל זה מסתתרת שאלה מאוד פשוטה ומאוד אנושית. מה מחזיק אדם ברגעים שבהם שום דבר כבר לא נראה יציב. יש מי שזקוקים להבנה. יש מי שזקוקים לאמונה. ויש מי שנעים כל חייהם בין שני הקטבים הללו. הסרט לא מציע פתרון מסודר, וטוב שכך. הוא מאפשר לשאלה להישאר פתוחה, ולכן גם ממשיך להדהד אחרי הצפייה.

למה הסרט הזה מרגיש רלוונטי דווקא עכשיו

למרות שהסרט מתרחש בתקופה אחרת לגמרי, הוא פוגש בקלות רבה גם את הצופה של היום. אולי מפני שאנחנו חיים בזמן שבו שאלות של חרדה, איום, שחיקה רגשית וחיפוש משמעות כבר אינן עניין שולי. הן חלק מהחיים עצמם. העולם המודרני מלא גירויים, מידע, עמדות, רעש, אבל לא תמיד מספק לאדם דרך אמיתית לעבד פחד, אובדן או חוסר ודאות. במובן הזה, הסרט מרגיש עכשווי דווקא משום שהוא מסכים להאט.

אחד הנושאים שנוכחים בו בעוצמה הוא המחיר הנפשי של מלחמה. לא במובן של סצנות קרב, אלא במובן העמוק יותר, הפנימי. מה קורה לנפש אחרי שהעולם חדל להרגיש בטוח. איך זיכרונות, איום וחוסר שליטה ממשיכים לחיות בתוך הגוף והחשיבה. לכן גם מי שמתעניינים היום בנושאים כמו פוסט טראומה יכולים למצוא בסרט הדהוד רגשי מוכר. הוא לא מציע הסבר קליני, אבל הוא כן מבין אמת פשוטה. אדם לא משאיר מאחור חוויות קשות רק מפני שהזמן עבר. הן נכנסות לשפה שלו, ליחסים שלו, ליכולת שלו להאמין, לפחד, לקוות.

גם דמותו של פרויד מקבלת כאן ממד שונה מזה שמוכר לרבים מספרי מבוא. במקום פסל אינטלקטואלי מרוחק, הסרט מציג אדם בשר ודם. אדם חולה, מזדקן, פגיע, כזה שמבין שהשליטה היא תמיד חלקית מאוד. מי שמכירים אותו בעיקר דרך מושגים כמו איד אגו וסופר אגו יפגשו כאן לא רק תיאוריה, אלא אדם שמסתכל על סוף החיים מתוך כאב וצלילות גם יחד. זה מה שמטעין את הסרט רגשית. הוא לא רק מדבר על רעיונות. הוא מראה מה קורה לרעיונות כשהם פוגשים גוף סובל, זמן אוזל ופחד ממשי.

ואולי זו הנקודה החשובה ביותר. הסרט אינו שואל רק מה אדם חושב על החיים. הוא שואל מה נשאר מאדם כשהחיים מפסיקים להבטיח לו יציבות. במציאות כזו, הדיון בין ספק לאמונה, בין חשיבה לגעגוע, בין ניתוח לנחמה, הופך להרבה יותר מאשר דיון תרבותי. הוא הופך לשאלה אישית מאוד שכל צופה עשוי לקחת איתו החוצה.

האם שווה לראות את הטיפול האחרון של פרויד

התשובה תלויה מאוד במה מחפשים בקולנוע. מי שמבקשים קצב מהיר, עלילה מתפתחת ללא הפסקה או ריגוש מיידי, עשויים להרגיש שזה לא הסרט בשבילם. זהו סרט שמבקש סבלנות. הוא נשען על דיאלוג, על משחק, על נוכחות ועל מתח פנימי. אבל מי שמוכנים להיכנס אליו בתנאים שלו, יגלו חוויה קולנועית שונה, שקטה יותר, אבל גם עמוקה בהרבה.

זהו סרט שלא מתאמץ להיות אהוב על כולם, ודווקא משום כך יש בו משהו מכובד. הוא לא מפשט את החיים, לא הופך כאב לקישוט, ולא מנסה לעטוף שאלות קשות במסר מנחם מדי. הוא סומך על הצופים שלו. סומך עליהם שיסכימו לשבת בתוך מורכבות, להקשיב לשיחה שאין בה מנצח ברור, ולפגוש דמויות שלא מציעות בריחה אלא התבוננות.

לקהל הרחב בישראל, במיוחד בתקופה שבה רבים מרגישים עומס רגשי, עייפות נפשית וצורך במשמעות, יש בסרט הזה משהו שיכול לפגוע בדיוק במקום הנכון. לא מפני שהוא מספק תשובות, אלא מפני שהוא מסרב לזלזל בשאלות. וזה נדיר. אמנות טובה לא תמיד מרגיעה אותנו. לפעמים היא פשוט עוזרת לנו להרגיש שאנחנו לא היחידים ששואלים.

בסופו של דבר, הטיפול האחרון של פרויד הוא לא רק סרט על פרויד, ולא רק סרט על סי אס לואיס. זהו סרט על השבריריות האנושית עצמה. על המאמץ להבין. על הרצון להאמין. על הפחד להישאר לבד מול כאב. ועל האפשרות שגם כשאין הסכמה, עצם השיחה היא כבר צורה של מפגש אנושי עמוק. מי שאוהבים קולנוע שחושב ומרגיש בעת ובעונה אחת, עשויים למצוא כאן סרט שנשאר איתם הרבה אחרי הכתוביות האחרונות.