איך הורות רעילה בילדות הופכת לניכור הורי בבגרות

הבהרה:
המאמר עוסק בדפוסים בין־דוריים של הורות רעילה וניכור הורי, וניתן ליישם את עקרונותיו על כל מגדר וזהות הורית. אין לראות בדוגמאות המובאות במאמר ייחוס אשמה מגדרי או הכללה כלפי נשים או גברים כהורים. כל מקרה מצריך בדיקה פרטנית, ללא הנחות מוקדמות.

בין זיכרון לרִפוי - כשהכאב מהילדות לא מגן על הילדים

לא מעט אנשים שנפגעו בילדותם מהורים פוגעניים מצהירים לעצמם ולעולם ש"אני אהיה הורה אחר". הם מזהים את המניפולציות, את ההשפלות, את ההסתות, ולעיתים קרובות גם מדברים עליהן בטיפול או מול בן הזוג. אך דווקא אצל חלק מהם, התודעה הזו לא מגינה על ילדיהם  אלא הופכת לכלי שדרכו הם מוצאים לגיטימציה לפעול בדרכים דומות, בשם הגנה, דאגה או צדק.

המעבר מהכרת הכאב להפנמתו לא תמיד מתרחש. ילדים שגדלו בבית שבו דמות אב חיובית הושחרה על בסיס קבוע, סובלים מאובדן עמוק של אמון ביחסי קרבה. גם אם האב לא עשה דבר רע, התחושה שהאחרים סביבם מתאחדים נגדו, מספרים עליו דברים "שלא מדברים עליהם בחוץ", יוצרת זירה פסיכולוגית של נאמנות כפולה. כאשר הילדה הופכת לאם, התחושות האלו לא נמחקות הן עשויות להפוך לדפוס.

גרושות שמצאו את עצמן מטפלות לבד בילדים או חוות כעס כלפי בן הזוג לשעבר, עלולות "להפעיל" את הסיפור הישן מבלי לשים לב. הן עשויות להשתמש בילדיהן כדי לחפש תיקון "שיראו אותי", "שיהיו בצד שלי", "שיבינו מה עברתי". אלא שבמקום לעצור את השרשרת הבין דורית, הן מנציחות אותה. הילדים שלהן לומדים לא להיות בקשר עם אביהם, בדיוק כפי שהיא למדה לא להיות בקשר עם אביה למרות שהוא היה איש טוב.

המנגנון הזה לא תמיד נעשה מתוך רוע. לפעמים הוא תוצר של בלבול, של צורך להרגיש חזקה או נאמנה לעצמי, או פשוט מתוך זה שהכאב לא עובד עד הסוף. אבל גם כשהכוונה איננה הרסנית, התוצאה הרסנית מאוד: ניכור הורי שמתחפש לדאגה הורית.

ההיגיון המעוות של הצדק - למה דווקא מי שנפגע משחזר את הפגיעה?

ישנה פרדוקסליות עמוקה באופן שבו בני אדם מגיבים לטראומות ילדות. במקום לעצור את מעגל הפגיעה, הם לעיתים משחזרים אותו  לא מתוך רצון לפגוע, אלא מתוך תחושת צדק. "אני יודעת מה עובר על ילד כשאבא שלו מאכזב" יכולה להפוך בקלות ל"הילדים שלי צריכים לדעת מי הוא באמת". הקפיצה בין המודעות למציאות שברירית מאוד, ובקלות מבלבלת בין עיבוד לבין פעולה.

כאשר אדם לא מצליח לעבד באופן עמוק את החוויות מהעבר, במיוחד טראומות רגשיות של הסתה הורית, הן לא נעלמות. הן משתמרות במערכת הנפשית כמנגנוני הישרדות ודרכי פרשנות למצבים חדשים. כל סיטואציה עם בן הזוג לשעבר עלולה להתפרש דרך העדשה של "עוד פעם גבר לא לוקח אחריות", או "עוד פעם אני צריכה להחזיק את כל המשקל לבד". גם אם בן הזוג הוא אדם אחר לגמרי מאביה, התודעה לא תמיד מבדילה.

הילדים  מבלי להבין את זה  הופכים לשחקנים בדרמה לא להם. כשאמא אומרת, למשל, "אבא לא יגיע לחג", או "אל תספר לו מה קרה אצלנו", היא עשויה להרגיש שהיא מגינה עליהם. אבל בפועל, היא מייצרת מחדש את אותו עולם פסיכולוגי סגור, שבו יש רק צד אחד שראוי לאמון. אותו מנגנון שממנו היא סבלה בילדותה, שבו לא היה מותר לאהוב את אבא שלה באמת  מופעל כעת על הילדים שלה.

לעיתים מדובר גם באמביוולנטיות פנימית: גרושות רבות שומרות על חזות של "אני בקשר טוב עם האקס", אך בדיבור מול הילדים הן מפזרות רמזים, עוקצנות או שתיקות טעונות. הכעס שנשמר כלפי דמות האב  האישי וההיסטורי  מתועל החוצה, אל מי שהכי קל לשלוט באהבתם: הילדים. והם, כמו שהיו גם היא בילדותה, יודעים באינטואיציה למי מותר לאהוב וממי כדאי להתרחק כדי לשרוד.

הילדים כשליחים - התפקיד הכפוי במאבק שאינו שלהם

אחת הדרכים השקטות אך ההרסניות ביותר ליצירת ניכור הורי, היא גיוס סמוי של הילדים לשמש כשליחים של רגשות ההורה הפגוע. הילד לא נשאל אם הוא רוצה לקחת צד, הוא פשוט מוצא את עצמו נדרש לדעת דברים שלא מתאימים לגילו, להסתיר מידע מהורה אחד עבור האחר, או לשאת רגשות כעס, בוז או רחמים שאינם שלו כלל.

בבתים שבהם מתנהל דפוס של ניכור הורי מתוך שחזור הורות רעילה, הילדים משמשים לעיתים קרובות כתחנת מעבר של מסרים: "תגיד לאבא שלא שילם החודש", "אני לא שולחת אתכם לשם עד שיבקש סליחה", או אפילו שתיקות טעונות שמספיקות כדי להעביר את המסר  אבא הוא הבעיה. הילד מבין שכדי לשמור על הקשר עם האם, עליו לאהוב פחות את אביו. לא משום שהיא אומרת זאת במפורש, אלא משום שכל סנטימטר של קרבה לאבא עלול להיתפס כבגידה באמא.

המנגנון הזה מכאיב במיוחד כאשר ההורה שהודר מהקשר לא עשה דבר שמצדיק זאת. לעיתים הוא אפילו הורה מיטיב, אכפתי, שנוכח רגשית ככל שניתן במגבלות הגירושין. אך זה אינו משנה את תחושת ה"צדק הפנימי" של ההורה המרעיל: מבחינתו, הילד צריך להבין מה היא עצמה הבינה רק בגיל שלושים  "מי זה אבא באמת". כלפי חוץ ייתכן שתישמר חזות של שיתוף פעולה, אך הילדים קולטים בדיוק את האווירה  ומסתגלים אליה גם במחיר ויתור על אהבה.

התוצאה היא זהות מפוצלת: הילד לא יודע כיצד לאהוב את אביו מבלי לפגוע באמו, ולא יודע כיצד להגן על רגשות האם מבלי לשקר לעצמו. אלו מצבים שיוצרים חרדה, בלבול, ובמקרים קשים גם ניתוק רגשי  לא רק מההורה שהודר, אלא גם מעצמם. כל עוד הם לכודים בתוך הסכסוך הלא מדובר, הם לא מסוגלים לבנות תפיסת מציאות עצמאית או בריאה.

אני לא אשחזר את אמא שלי - כשהמילים לא מצליחות לעצור את הדפוס

לא פעם, גרושות שגדלו בבתים עם אמהות שתיעבו את בני זוגן או רמסו את דמות האב, מבטיחות לעצמן שהן לא יעשו את אותו הדבר. הן זוכרות את הכאב, את תחושת חוסר הצדק, את התיעוב שלא היה שלהן. אלא שכאשר מגיע הרגע בו הן עצמן נפרדות מבן זוגן, במיוחד כשיש פצע שלא עבר ריפוי של ממש, הן מגלות שההבטחה הזו אינה מספיקה. במקום לעצור את המעגל  הן חיות אותו מחדש.

במקרים מסוימים, עצם הידיעה שהאמא שלהן הייתה רעילה כלפי אבא, מעניקה תחושת עליונות מוסרית  "אני לא כזו". אך הידיעה לא מייצרת בהכרח פעולה שונה. להפך  היא יוצרת אשליה של שליטה, כאילו ההכרה בבעיה כבר מהווה את הפתרון. אך התודעה לבדה לא חוסמת את הרגש. כאשר הפגיעוּת הישנה פוגשת כאב חדש  כמו כעסים סביב הגירושין, תחושת בגידה או חרדת נטישה  הדפוסים הישנים מופעלים באופן אוטומטי.

למעשה, דווקא מי שחוותה ילדות עם הורה מרעיל עלולה לשמר את הדפוס כלפי ילדיה בעוצמה כפולה. לעיתים היא חיה עם תחושת משימה "אני חייבת להגן עליהם", "אני לא אתן להם לעבור מה שאני עברתי", ובשם אותה שליחות  היא פוגעת בדיוק באותה הדרך. ההבדל הוא שהיא לא מזהה את זה כהתנהגות הרסנית, אלא כהורות מגוננת. כך, במקום לראות את הילדים כישויות עצמאיות עם זכות לקשר עם שני הוריהם, היא רואה אותם ככלי תיקון לחוויות חייה שלה.

זהו כשל פסיכולוגי עמוק של העברה בין דורית: האמא הופכת את ילדיה לחלק מהביוגרפיה שלה, במקום לעזור להם לכתוב את הסיפור של עצמם. הרצון שלא לחזור על טעויות העבר נכשל משום שלא נעשתה עבודה רגשית מספקת  לא על הכאב, לא על הכעס, ולא על הדחף לשלוט בנרטיב של המשפחה.

הניכור כהגנה - כשהשליטה בילדים מחליפה את תחושת האובדן

גירושין הם אירוע מטלטל, ולעיתים משאירים את האדם בתחושת שבר, אובדן של זהות זוגית, ולעיתים גם תחושת נטישה. עבור מי שכבר נשאה בתוכה חוויות ילדות של דחייה או חוסר ערך, פרידה מבן זוג עלולה לעורר פצע עמוק לא רק כאב של אובדן אהבה, אלא גם זיכרון רגשי עתיק של אין מקום ואין בחירה. במצבים כאלה, ניכור הורי איננו פעולה מודעת לפגוע אלא אקט הישרדותי שנועד להשיב תחושת שליטה.

כאשר הילדים "בצד שלה", או כשהקשר עם האב לשעבר נחלש או נקטע, האם חשה לעיתים תחושת ניצחון שקט, כמעט משככת כאב: הנה, לא הפסדתי הכל. הילד "איתי", "הבין את מי ראוי לאהוב", "בחר נכון". אך התחושה הזו היא אשליה. הקשר הזה אינו מבוסס על בחירה חופשית או אהבה טבעית  אלא על מניפולציה סמויה, פחדים מושתלים, או נטייה לרצות את ההורה הכואב.

יש כאן טוויסט טראגי: בדיוק כפי שהיא עצמה בילדותה נאלצה לבחור באמא על חשבון אבא, כך היא מציבה את ילדיה באותו תפקיד. זהו שיחזור מדויק של הדינמיקה  לא מתוך נקמה, אלא מתוך צורך עמוק ש"מישהו יהיה איתי לגמרי". וכך, הדחייה ממנה כלפי בן הזוג, שהייתה יכולה להיות עניין זוגי בלבד, מחלחלת לחיים של הילדים  ויוצרת גשר שקרי שבנוי על נאמנות כפויה.

הניכור ההורי הופך לצורת הגנה: הוא שומר על האם מפני תחושת האין שליטה שבאה בעקבות הגירושין. הוא מייצר תחושת כוח במקום שבו הייתה תחושת חולשה. אך המחיר  נפשי, רגשי ומשפחתי כבד מאוד. הילדים מאבדים קשר חי עם אחד ההורים, ולעיתים עם חלקים מעצמם. גם כאשר הם אינם מביעים התנגדות, הקונפליקט הפנימי זולג לכל תחומי חייהם, מגבש בהם עמדות מוקדמות כלפי גברים, אהבה, סמכות  ולעיתים גם כלפי עצמם.

האפשרות לשבור את השרשרת - תיקון מאוחר, אם רק תהיה הכרה

בתוך הסבך הזה של כאב בין דורי, ניכור סמוי והשלכות כבדות על הילדים, חשוב להזכיר דבר אחד בסיסי: אין פה גורל מוכתב מראש. גם הורות רעילה לא מחייבת שיחזור. גם ניכור הורי שהחל  ניתן לריפוי. אבל התנאי הראשון והקשה ביותר הוא ההכרה. בלי הכרה עמוקה באחריות, לא נפתח סיכוי לשינוי.

לעיתים, דווקא אנשים עם מודעות חלקית לסיפור חייהם נלכדים בהכחשה מתוחכמת: "אני יודעת בדיוק מה זו הורות רעילה  ולכן אני לא עושה את זה". המשפט הזה מונע עיבוד אמיתי. הוא מסמן כאילו הנושא פתור, בעוד שדווקא המקומות הכואבים והמודחקים ביותר ממשיכים לנהל את ההורות בפועל. כדי להתחיל לתקן, יש צורך באומץ להודות: גם אם לא רציתי, גם אם לא שמתי לב הפכתי להיות כלי שמעביר הלאה כאב שלא שלי.

במקרים שבהם הניכור כבר נוצר, ההכרה הזו כואבת מאוד. ההורה שהודר מוצא עצמו מבודד, מלא אשמה או כעס, שואל איך ייתכן שילדיו מאמינים לדברים כה מרחיקי לכת  כשלא פגע בהם כלל. אך לא תמיד הדרך לשיקום הקשר תלויה רק בו. נדרש תהליך שבו גם ההורה המרעיל מוכן לקחת אחריות אמיצה. במקרים מסוימים  זה לא קורה לעולם, אך דווקא שם, טיפול פסיכולוגי יכול להציע תיקון: לא של הקשר, אלא של הזהות.

מי שגדל בתוך שקר  וגם העביר אותו הלאה  זקוק למרחב שמחזיק גם בושה וגם חמלה. זהו תיקון שאיננו רק בשם הילדים, אלא גם בשם הילדה הפנימית שבתוכו, שעדיין לא זכתה להבין עד כמה הורעלו רגשותיה כלפי אביה. ברגע שאותה ילדה תוכל לגלות אמפתיה כלפי הילד שהייתה  תוכל אולי לאפשר לילדיה לעשות את אותו הדבר, כלפי אביהם.

לתיקון כזה אין הבטחות. אך יש לו פוטנציאל מהפכני: לשבור לראשונה את השרשרת הרעילה.

ביבליוגרפיה

1. Gibson, L. C. (2015). Adult Children of Emotionally Immature Parents: How to Heal from Distant, Rejecting, or Self-Involved Parents. New Harbinger Publications.
2. Baker, A. J. L. (2007). Adult Children of Parental Alienation Syndrome: Breaking the Ties That Bind. W. W. Norton & Company.
3. Warshak, R. A. (2010). Family Bridges: Using insights from social science to reconnect parents and alienated children. Professional Psychology: Research and Practice, 41(1), 62–70. https://doi.org/10.1037/a0017342
4. Kelly, J. B., & Johnston, J. R. (2001). The alienated child: A reformulation of parental alienation syndrome. Family Court Review, 39(3), 249–266. https://doi.org/10.1111/j.174-1617.2001.tb00609.x
5. Bernet, W., Wamboldt, M. Z., & Narrow, W. E. (2016). Child affected by parental relationship distress. Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 55(7), 571–579. https://doi.org/10.1016/j.jaac.2016.04.018
6. Fraiberg, S., Adelson, E., & Shapiro, V. (1975). Ghosts in the nursery: A psychoanalytic approach to the problems of impaired infant–mother relationships. Journal of the American Academy of Child Psychiatry, 14(3), 387–421.
7. Bowlby, J. (1988). A Secure Base: Parent-Child Attachment and Healthy Human Development. Basic Books.
8. Fonagy, P., & Target, M. (2002). Early intervention and the development of self-regulation. Psychoanalytic Inquiry, 22(3), 307–335.
9. Johnston, J. R. (2003). Parental alignments and rejection: An empirical study of alienation in children of divorce. Journal of the American Academy of Psychiatry and the Law, 31(2), 158–170.
10. Drozd, L., & Olesen, N. (2004). Is it abuse, alienation, and/or estrangement? A decision tree. Journal of Child Custody, 1(3), 65–106.