פסיכותרפיה (בעברית טיפול פסיכולוגי)
20/11/2024 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 24/06/2025 10:11הבהרה:
למרות שהמאמר נכתב בנקודת מבט ממוקדת בקשר אם־בת, התכנים והעקרונות הקליניים שבו תקפים ומיועדים לכל המגדרים והזהויות המגדריות, לרבות קשרים בין אב לבן, אב לבת, אם לבן וכל מבנה משפחתי אחר.
גירושין אינם תמיד תוצאה של חוסר התאמה זוגית בלבד. לעיתים, הם מהווים ביטוי של תהליך נפשי עמוק יותר – שחזור בין־דורי של דפוסים רגשיים שהוטבעו בילדות. במקרים בהם אחד ההורים הביע במשך שנים תחושת כישלון, האשים את בן או בת הזוג, או תפס את עצמו כקורבן מתמיד במערכת היחסים, הילד או הילדה שגדלו בתוך דינמיקה זו עשויים לשאת עמם עמדות מופנמות אשר יופעלו מחדש בזוגיות הבוגרת. גם כאשר קיים רצון מוצהר "לא להיות כמו ההורה", הדפוס חוזר – לעיתים בדמות זוגיות מתוחה, לעיתים באי־שקט רגשי מתמיד, ולעיתים בגירושין עצמם. מאמר זה בוחן את המנגנונים הנפשיים המובילים לשחזור בין־דורי של גירושין, ואת התנאים הנדרשים להפסקתו במסגרת פסיכותרפיה.
שחזור בין דורי הוא תהליך לא מודע שבו חוויות רגשיות, דפוסי התקשרות, ועמדות פנימיות כלפי העצמי והזולת, מועברים מדור לדור. כאשר מדובר בדינמיקות של אם-בת, מופיע לעיתים רצף מורכב של הזדהות, מרד והעתקה, אשר מתכנס בסופו של דבר לתבניות זוגיות שנסדקות בדפוס דומה לזה של האם. גם כאשר הבת מתנגדת במפורש לדרך שבה חיה אמה – למשל, קורבנותה, תלותה או ביקורתה המתמדת כלפי בן הזוג – היא עלולה למצוא את עצמה בתוך מערכת זוגית שתחזור על אותו כשל.
הקשר אם־בת נושא לעיתים קרובות מטען רגשי כפול: מצד אחד אינטימיות וסימביוזה, ומצד שני שדה מוקשה של תחרות, השוואה והעברה לא פתורה של תסכולים הוריים. בתוך יחסים כאלה, הבת עשויה לפתח עמדת עצמי המוגדרת על דרך השלילה – "אני לא אהיה כמו אמא שלי" – אך מבלי לבנות חלופה נפשית שלמה. כך, דווקא מתוך הצורך להתנער מדמות האם, מתחזק קשר לא מעובד איתה, שחוזר ומתבטא בבחירות זוגיות שגויות, בדפוסי תקשורת הרסניים, ולעיתים בגירושין עצמם.
השחזור בין דורי אינו פשוט העתקה של התנהגות. הוא כולל העברה של ייצוגים נפשיים של אהבה, כעס, ערך עצמי ודינמיקות כוח. כאשר האם פעלה מתוך תחושת קורבנות או הציגה את בן הזוג כגורם לכל מצוקתה, הבת סופגת את העמדה הזו גם אם היא מביעה רצון לדחות אותה. העמדה הקורבנית הופכת לדרך לראות את עצמה בתוך זוגיות – כאילו יש רק שתי עמדות אפשריות: להיעזב או לשלוט.
עבור פסיכולוגים קליניים, הזיהוי של דפוס זה כבר בשלבים המוקדמים של הטיפול יכול לסייע בהבנת המבנה הנפשי של המטופלת, ובייחוד בניתוח עמדות העברה. שחזור בין־דורי בקשר אם־בת מחייב עבודה טיפולית עדינה, שתאפשר למטופלת להבחין בין חוויות עבר לבין הקשרים עכשוויים, ולבנות ייצוגים נפשיים שאינם נגזרים מהמבנה הדיאדי הקדום.
הזדהות עם התוקפן נתפסת לרוב כהפנמה של דמות הורית אלימה או מבקרת, אך בקשר אם-בת, התוקפן אינו תמיד בוטה – לעיתים מדובר באם פסיבית, קורבנית או מבולבלת, שהבת מפנימה את עמדתה מתוך צורך ראשוני להיות קרובה. ההזדהות הזו נבנית לעיתים קרובות בשתיקה, בעיניים הפקוחות של ילדה שמזהה את סבלה של אמה, ומקבלת על עצמה לא במודע את תפקידה – להבין, לרצות, ולחיות דרך עיניה.
במהלך ההתבגרות, הזדהות זו עלולה להתהפך לניכור חיצוני: הבת מבקרת את אמה, דוחה את תלונותיה, ומתחייבת בפני עצמה "לא להיות כמותה". אך הייצוג הפנימי לא באמת נפרד – הוא פשוט משנה מופע. בזוגיות הראשונה או בנישואין, כאשר מתעוררים מתחים, עלבונות או פערים בציפיות, מופעלת אותה עמדת יסוד שהופנמה בילדות: אני הקורבן, אני זו שלא רואים אותה, אני זו שמוותרת. או להפך – אני חייבת לשלוט, להתגונן, לא לוותר, כדי שלא אמצא את עצמי כמו אמא.
התוצאה היא מערכת זוגית שנבנית על יסודות שבירים: פחד מהתמסרות, צורך תמידי בהוכחות לאהבה, תגובות מוקצנות לאכזבה. לעיתים, הבת תבחר בן זוג שנראה הפוך לגמרי מאביה – שקט, רך, לא מאיים – אך תמצא את עצמה מאשימה אותו באותם דברים, מתוך מנגנון שאינו תלוי בו אלא בהיסטוריה שלה עם דמות האם. במקרים אחרים, בן הזוג יתפוס בהדרגה את תפקיד האב המושלך – הכוחני, המתנתק או הדחוי – וכך תתגלגל המערכת שוב לעבר משבר ואף גירושין.
כפסיכולוגים קליניים, יש חשיבות לזהות לא רק את התוכן של הזדהות עם התוקפן, אלא גם את המופע הרגשי הסמוי שלה – זה שאינו מבטא תוקפנות, אלא קיפאון, אשמה או תביעת תיקון. הדפוס הנפשי אינו מעיד על בחירה אלא על מבנה שהתקבע מתוך הישרדות. טיפול רגיש ומכוון עשוי לאפשר הפרדה הדרגתית בין עולמה של האם ובין חוויית העצמי של הבת, ובכך לפתוח אפשרות לדפוס זוגי שאינו כלוא בשחזור בין־דורי.
אחת הסיבות המרכזיות לכך ששחזור בין־דורי נמשך גם כאשר הבת מודעת לדפוסים הבעייתיים של האם, היא קיומם של מנגנוני פיצול ואידיאליזציה שפעלו בילדותה ונשארו פעילים במבנה הנפשי הבוגר. כאשר הילדה חווה אם שסובלת, מאשימה, או נשארת בזוגיות הרסנית, אך בו־זמנית גם מעניקה אהבה, תמיכה או קרבה סימביוטית, היא אינה מסוגלת לשלב את הדימויים הסותרים. התוצאה היא פיצול בין "אמא הטובה" ל"אמא הרעה", מבלי שהנפש יכולה לאחדן לייצוג מורכב אחד.
במקרים אלו, הבת אינה מצליחה לפתח תוקף פנימי לדימוי עצמי יציב. במקום זאת, היא מגיבה למצבים רגשיים בקיצוניות: או שהיא האשמה בכל, או שבן הזוג הוא האשם המוחלט. או שהיא "בת זוג למופת" או שהיא כישלון מהדהד. התנועה הקוטבית הזו נובעת לא רק מהזדהות עם האם אלא מהיעדר אינטגרציה. גם אם קיים רצון לא לחזור על דפוסי העבר, אין בנמצא מערכת מנטלית שמסוגלת להכיל את המורכבות שדרושה כדי לבנות זוגיות מבוססת ואמפתית.
הפיצול מתבטא גם בהבניית הזוגיות עצמה: בן הזוג בתחילה מואדר, נתפס כהבטחה לתיקון. אך כשהוא מאכזב – גם אם קלות – מופעל הדימוי המופנם של האב או של האם הנפגעת, והתגובה הופכת להיות טוטאלית. ההתפכחות נחווית לא כהכרה ריאלית, אלא כבגידה שמציפה כעס, ייאוש או נסיגה. כך מתחיל תהליך רגשי של התרחקות או עימות, שגם הוא שחזור של הדינמיקה הלא פתורה בין האם לבן זוגה.
עבור פסיכולוגים, חשוב להכיר בכך שזיהוי הפיצול אינו בגדר פרשנות קוגניטיבית בלבד, אלא מצריך החזקה ממושכת של הסתירות שהמטופלת חווה. רק דרך נוכחות טיפולית שאינה נבהלת מהקצוות, אלא מאפשרת החזקה של המורכבות – יכולה להתחיל תנועה לעבר אינטגרציה רגשית. מתוך כך תוכל המטופלת לזהות כיצד שחזור בין־דורי מתקיים בתוכה, לא רק דרך הפעולות, אלא דרך הארגון הפנימי של העצמי.
השחזור בין־דורי בקשר אם־בת אינו מתקיים רק ברמת ההתנהגות או הבחירה הזוגית, אלא חודר לעומק מבנה העצמי. הבת מפנימה לא רק את יחסיה של האם עם האב, אלא גם את עמדותיה הלא מדוברות כלפי נשיות, אהבה, מיניות, פגיעות ותלות. כאשר העמדות הללו מנוגדות, סותרות או לא ניתנות לביטוי, נוצר פיצול בתוך העצמי: בין החלק שמאמין בזכות לקרבה ולקשר לבין החלק שחושש, מתגונן, או בורח מתוך חשש מהישנות הכאב.
במובן זה, העברה בין־דורית יוצרת לא רק הטמעה של דפוס – אלא סדק מתמשך בזהות. הבת אינה תמיד מודעת לכך שהיא "חיה את חיי אמא שלה", אבל בתוך מצבים זוגיים רגשיים, היא פועלת מתוך עמדות שאינן נובעות מבחירה אלא מהטבעה מוקדמת. לעיתים, הפנמה זו באה לידי ביטוי באופן בו היא שופטת את עצמה – כנכשלת, תלותית או חלשה – או באופן שבו היא שופטת את בן הזוג – כחסר נוכחות, ככוחני, או כלא מתחשב. התיוגים אינם נבחנים, אלא מופעלים.
גם כאשר הבת משתדלת לבנות חיים שונים מהאם – למשל, להיות עצמאית כלכלית, לקיים תקשורת פתוחה עם בן זוגה, או לשלב קריירה ואימהות – מבנים תוך־נפשיים שהוטבעו בילדות עלולים לצוף בעוצמה דווקא כשהקשר הזוגי מאותגר. אז, נוכח לחץ, פערים בציפיות או חשש מפירוק, מופעלים תסריטים קדומים ללא מודעות, ולעיתים מתוך עמדה של "הנה זה קורה לי בדיוק כמו לה".
עבור פסיכולוגים קליניים, חשוב לראות בפיצול בתוך העצמי לא רק תוצאה של טראומה או של מנגנוני הגנה פרימיטיביים, אלא ביטוי של זהות שנבנתה מתוך יחסים מורכבים עם אם לא מווסתת. לא מדובר רק בפיצול של האם כאובייקט, אלא בפיצול של העצמי הנשי, שחציו רוצה להאמין באפשרות לאהוב ולהיבנות, וחציו חושש מלהישבר. הטיפול נדרש להחזיק את שני הקטבים, ולעיתים גם להצביע עליהם, כדי לאפשר התחלה של אינטגרציה ובנייה מחדש של זהות זוגית שאינה נשענת על שחזור בין־דורי.
בטיפול פסיכודינמי עם נשים המתמודדות עם שחזור בין־דורי של גירושין, ובמיוחד כאשר מדובר בדינמיקה של אם־בת, יחסי ההעברה וההעברה הנגדית הופכים לזירה רגישה ומורכבת במיוחד. המטפלת עלולה להחוות בתחילה כבת־ברית אידאלית: מישהי שמבינה את הסבל, שמכירה את דמות האם הפוגענית או הכבויה, ושמצטרפת לעמדת הבת הכואבת. אך בהמשך, כאשר מתעוררים תכנים של הזדהות, חזרה לדפוסים ישנים או עיוות המציאות, המטפלת עלולה להחוות גם כאם הביקורתית, כשופטת, או ככזו שלא באמת מבינה.
בתוך המרחב הזה, נוצרת הזדמנות נדירה לעיבוד רגשי שאינו מתאפשר מחוץ לטיפול. הדינמיקות הלא מודעות של שליטה, קורבנות, זעם מודחק או תביעה לתיקון, מועברות למטפלת לא רק דרך תוכן מילולי, אלא גם באופן שבו המטופלת חווה אותה, בוחנת את תגובותיה, בודקת את נאמנותה או דוחה את הסבלנות שלה. תגובות אלו אינן חריגות אלא מאפיינות של תהליך טיפול בשחזור בין־דורי.
העברה נגדית, אם אינה מזוהה בזמן, עלולה להוביל למיס־אטונמנט טיפולי. תחושת תסכול, שעמום, צורך להגן על הבן זוג של המטופלת, או אף משאלת תיקון מופרזת – כולם עשויים להעיד על כך שהמטפלת נשאבת לתוך מערכת היחסים המשוחזרת. לעומת זאת, כאשר המטפלת מצליחה לזהות את ההפעלות, להחזיק את המורכבות מבלי לשחזר את התגובה ההורית המקורית, ולשקף בעדינות את המתרחש – נפתח מרחב לארגון מחדש של יחסים, ושל חוויית עצמי אל מול אחר.
בתוך המרחב הטיפולי הזה, המטופלת יכולה לראשונה לחוות קשר יציב, לא שיפוטי ולא משתלט, שבו מותר לה להיות גם כואבת וגם אחראית, גם כנועה וגם בוחרת. זוהי אלטרנטיבה לדפוס שחוזר שוב ושוב אל אותה תוצאה של פירוק. בהקשר זה, עבודת העברה איכותית עשויה להוות מפתח לשבירת הדפוס של גירושין בין־דוריים ולהתחלה של תנועה לעבר זהות זוגית נפרדת מהאם, אך גם מפויסת איתה.
הפסקת השחזור בין־דורי אינה מתאפשרת מתוך תובנה בלבד, אלא מחייבת תהליך ממושך של עיבוד רגשי, אינטגרציה של ייצוגים נפשיים ואירגון מחדש של עמדות פנימיות כלפי העצמי, ההורה והזוגיות. במיוחד בקשרים אם־בת, בהם הדחייה וההזדהות מתקיימות זו לצד זו, הטיפול נדרש ליצור תנאים שבהם המטופלת תוכל לא רק להבין את הקשר בין האם לגירושיה שלה, אלא גם לאפשר לעצמה לחוש את הרגשות המוקדמים שהודחקו – כאב, אובדן, בושה, געגוע ואשמה.
התנאי הראשון לשבירת השחזור הוא בניית מרחב רגשי בטוח, שבו ניתן לחוות את הסתירה הפנימית מבלי להתפרק. זהו מרחב שבו מותר גם לאהוב את האם וגם לכעוס עליה, גם להזדהות וגם להבחין, גם לחוש אשמה וגם לשחרר. מנטליזציה עמוקה של החוויה הרגשית, דרך קבלה בלתי שיפוטית של תכנים מורכבים, מאפשרת למטופלת לעבור מתגובתיות אוטומטית לבחירה מודעת.
התנאי השני הוא זיהוי הפיצולים בתוך העצמי. כל עוד המטופלת מזהה את עצמה רק כחזקה או רק כפגיעה, רק כמי שנכשלת או כמי שמוקרבת – לא תתאפשר תנועה. העבודה הטיפולית נדרשת לשלב בין חלקי העצמי הסותרים, תוך הכלה של המורכבות הרגשית. כך ניתן יהיה להכיר בכך שגם אם היתה אמא חלשה או תלותית, אין הכרח לחיות בניגוד לה – אלא מתוך עמדה פנימית חדשה, שאינה נובעת מריאקציה אלא מהתפתחות.
התנאי השלישי הוא יכולת לראות את בן הזוג כישות נפרדת – לא כהשלכה של דמות האב או כפיצוי על חיי האם, אלא כאדם בפני עצמו. רק מתוך עמדה זו, יכולה להיבנות זוגיות שאינה נשענת על תיקון הדור הקודם אלא על קשר ממשי, עכשווי, הדדי. עבודה זו לעיתים מלווה בכאב עמוק, משום שהיא חושפת את האבל הלא מעובד על מה שלא היה – אך היא גם פותחת פתח ליחסים חדשים שאינם כלואים עוד בשחזור בין־דורי.
Fairbairn, W. R. D. (1952). Psychoanalytic Studies of the Personality. Routledge.
Faimberg, H. (2005). The Telescoping of Generations: Listening to the Narcissistic Links Between Generations. Routledge.
Fraiberg, S., Adelson, E., & Shapiro, V. (1975). Ghosts in the nursery: A psychoanalytic approach to the problems of impaired infant-mother relationships. Journal of the American Academy of Child Psychiatry, 14(3), 387–421.
Slade, A. (2005). Parental reflective functioning: An introduction. Attachment & Human Development, 7(3), 269–281.
