חכמת הטראומה: גאבור מאטה

יש סרטים שמלמדים, ויש כאלה שפשוט פותחים את הלב. חכמת הטראומה (The Wisdom of Trauma), הסרט התיעודי של גאבור מאטה, הוא הזמנה נדירה להתבונן בכאב האנושי בלי פחד ובלי שיפוט. זה לא סרט על טראומה – זה סרט על האפשרות להבין את עצמנו מחדש. לצפות בו זו חוויה עדינה ואמיצה כאחד, שמבקשת מאיתנו לעצור לרגע, להניח את המסכות, ולהקשיב למה שהחיים אולי ניסו ללמד אותנו דרך המקומות שהכי כאבו.

גישתו של גאבור מאטה

לפעמים, הדרך שבה אדם רואה כאב של אחרים מתחילה בכאב הפרטי שלו. גאבור מאטה נולד בבודפשט בזמן השואה, תינוק יהודי בעיר מוכה פחד. אמו, שראתה את הנולד, מסרה אותו למשפחה נוצרית כדי להציל את חייו. הוא היה אז בן חודשיים. הוא לא זוכר את זה, כמובן — אבל הגוף שלו זכר. הוא בכה בלי הרף. אף אחד לא הצליח להרגיע אותו.

הרופא שהחזיק בו אז כתב בדו"ח: "לתינוק הזה יש צורך קיומי באמו". שנים אחר כך, כשגאבור היה כבר רופא בעצמו, הוא קרא את המשפט הזה ונעצר. משהו שם נפתח. כאילו הבין פתאום מאיפה בא הצורך האינסופי שלו בקשר, באהבה, בהבנה.

גישתו של גאבור מאטה צמחה מתוך המקומות האלה – לא ממגדלי שן אקדמיים, אלא מהבטן. מהמקום שבו ילד קטן, מנותק מאמו, מתחיל ללמוד על העולם. הילד הזה הפך לרופא, אבל נשאר קשוב. בשונה מרבים סביבו, הוא לא ביקש "לתקן" את האנשים שפגש, אלא לנסות להבין למה הם סובלים. למה הם בורחים. מה כואב כל כך שמצדיק את כל המגננות שהם בנו.

היום, כשמדברים על גישתו של גאבור מאטה, מדברים בעצם על היכולת לראות את האדם שמתחת לאבחנה. לשאול: מה חסר לך? איפה נאלצת לוותר על עצמך כדי לשרוד? ואיך אפשר בעדינות, ממש בעדינות, להתחיל לחזור הביתה.

למה אנחנו מתרחקים מעצמנו: הלב של גישתו של גאבור מאטה

גאבור מאטה מספר שפעם שאל ילד בן חמש, "מה אתה מרגיש עכשיו בגוף?" והילד ענה: "אני לא יודע, אני לא בבית." המשפט הזה לא יצא לו מהראש. הוא הרגיש שזה כל הסיפור — לא רק של הילד ההוא, אלא של רבים מאיתנו. לא להיות בבית, לא להרגיש שייכות בתוך עצמנו.

גישתו של גאבור מאטה נולדה מתוך ההבנה שרבים מאיתנו התרגלו לברוח. מהגוף, מהלב, מהפחד, מהכאב. ילדים שנפגעו, שלא הובנו, שלא היה להם מקום בטוח לבכות בו – לומדים מהר מאוד להסתיר, להתחבא, להירדם מבחינה רגשית. ואז אנחנו גדלים לתוך עולם שמחזק את זה. תהיו חזקים, תהיו יעילים, תעבדו קשה, תתאפקו. אבל בפנים, אנחנו נשארים רעבים.

מאטה טוען שכשאנחנו שופטים את עצמנו, או כשאנחנו מאבדים שליטה, או כשאנחנו מתמכרים — אנחנו לא מקולקלים. להפך, אנחנו מנסים לשרוד. אנחנו מחפשים הקלה. הקשיים שלנו הם דרכים יצירתיות של הגוף והנפש להסתדר בעולם שהיה לנו קשה מדי לחיות בו פעם.

וזה בדיוק מה שהוא מבקש להזכיר, שוב ושוב. גישתו של גאבור מאטה לא באה לנזוף באף אחד, אלא לשאול: מה עברת? מה היית צריך לוותר עליו כדי להיות נאהב? מה היית חייב להסתיר כדי שלא יכעסו עליך? והאם אתה עדיין חי את אותם דפוסים, גם עכשיו?

הכאב, לפי מאטה, הוא לא אויב. הוא סימן. כמו אור אדום קטן שאומר – משהו חסר. משהו צריך הקשבה. ודווקא משם, עם חמלה, עם סקרנות, עם עדינות, אפשר להתחיל לנוע חזרה פנימה.

חקירה מתוך חמלה: איך מקשיבים באמת למה שכואב

יום אחד, מספר גאבור מאטה, ישב מול אישה שהתמכרה להרואין. במקום לשאול אותה מתי התחילה להשתמש, הוא שאל אותה מתי הפסיקה להרגיש ראויה לאהבה. זו הייתה נקודת המפנה. הוא הבין שאי אפשר לעזור לאנשים בלי לגעת בשורש – לא בהתנהגות, אלא במה שגרם לה.

ככה נולדה “חקירה מתוך חמלה” – גישת טיפול עדינה ואמיצה שבה לא ממהרים לייעץ, אלא מקשיבים. באמת מקשיבים. מאטה פיתח את הגישה הזו מתוך מאות שיחות עם אנשים שנפשם נשחקה, גופם נשבר, ואף אחד לא שאל אותם מה כואב להם בפנים.

גישתו של גאבור מאטה מבקשת לשים את החמלה במרכז, לא בתור "גישה טיפולית נחמדה", אלא ככלי עוצמתי לגילוי אמת. היא מלמדת אותנו לזהות את הדפוסים שאנחנו משחזרים שוב ושוב, את המקומות שבהם התרחקנו מעצמנו כדי לשרוד, ולהתקרב אליהם בעדינות.

ב“חקירה מתוך חמלה” לא שואלים: "למה אתה עושה את זה שוב?" אלא: "מה אתה מרגיש כשאתה עושה את זה? למי אתה מנסה להיות נחמד? ממי אתה מנסה להתחמק?" זו גישה שלא מחפשת אשמה, אלא הקשר. כי לכל התנהגות יש סיפור. ולכל כאב – סיבה.

כשהמטופל מתחיל להבין שהוא לא צריך להגן על עצמו גם בתוך הטיפול, מתאפשר משהו אחר: נוכחות. הקשבה. קשר. וזה, בעיני מאטה, מה שמרפא.

גישתו של גאבור מאטה מלמדת שגם בלי מילים גדולות ובלי טכניקות מסובכות – אפשר לרפא. לפעמים צריך רק אדם אחד, שבאמת מסתכל עליך בלי שיפוט. ושואל שאלה פשוטה: מה קרה לך?

כשהגוף מדבר בשקט: הקשר בין כאב פיזי לרגש חבוי

גאבור מאטה מספר על אישה שבאה אליו עם סרטן. היא הייתה נעימה, חיובית, תמיד חייכה. אפילו מול הבשורה הקשה, היא חיבקה אותו ואמרה: "אני בטוחה שיהיה בסדר." אבל כששאל אותה מתי לאחרונה הרגישה חופשיה להיות כועסת, היא שתקה. ושתיקתה הייתה רועמת יותר מהכול.

גישתו של גאבור מאטה מלמדת שהגוף לא שותק גם כשהנפש מנסה. כשאין מקום לביטוי רגשי, כשלא מרשים לעצמנו להיות פגיעים, כועסים, עצובים – הגוף לוקח את זה על עצמו. הוא הופך לקול של מה שלא נאמר.

מאטה אינו מאשים את המטופלים. להפך, הוא רואה בהתנהגויות האלה מנגנוני הישרדות. מי שגדל בבית שבו כעס לא היה מותר, לומד לקבור את הכעס. מי שלמד שדמעות מרחיקות – לומד להחזיק את עצמו תמיד "חזק". אבל המחיר שנשלם על כך, פעמים רבות, הוא בגוף. כאבים כרוניים, מחלות אוטואימוניות, עייפות שאין לה הסבר.

לפי גישתו של גאבור מאטה, אין באמת הפרדה בין גוף לנפש. זהו רצף אחד, שזור. הרגש שוכב בתוך הרקמות. הפחד משתק את מערכת החיסון. הדחקה מתמשכת יוצרת מתח פנימי קבוע – ובמקום הזה, מחלות יכולות לפרוח. לא כי האדם "אשם", אלא כי הגוף מנסה לקרוא לעזרה.

גישתו של גאבור מאטה מציעה גישה מהפכנית גם לרפואה וגם לפסיכולוגיה: לא לראות את הגוף כ"מכונה מקולקלת" אלא כשליח רגיש, שמבקש שנקשיב. כשמתחילים לתת מקום לכאב הנפשי – לא מעט פעמים, גם הגוף מתחיל להחלים.

הילד שעדיין בתוכנו: על הורות, התפתחות ורגשות שלא נשמעו

בכל אדם מבוגר, אומר גאבור מאטה, חי ילד קטן. לפעמים הוא שקט. לפעמים הוא צורח. ולרוב – הוא פשוט ממתין שמישהו יקשיב לו.

גישתו של גאבור מאטה מדברת הרבה על ילדות, אבל לא מתוך נוסטלגיה או פסיכולוגיה ישנה. עבורו, הילדות היא לא פרק שחלף – היא הקרקע שעליה נבנים חיינו הרגשיים. כשהאהבה שקיבלנו בילדות הייתה תלויה בהתנהגות, כשנאלצנו "להיות טובים" כדי לא להיענש, או ששתקנו כדי לא לאכזב – למדנו להסתגל. אבל הסתגלות כזו, עלולה לבוא על חשבון החיבור לעצמנו.

מאטה מתאר ילדים כיצורים רגשיים עדינים, שנולדים עם צורך עמוק בקשר ובאותנטיות. אלא שלפעמים, שני הצרכים האלו מתנגשים: אם הילד מרגיש שהוא לא יכול להיות הוא עצמו ולהישאר נאהב – הוא יוותר על עצמו. הוא יבחר בקשר, ויאבד את האמת הפנימית שלו.

הבחירה הזו, שנעשית בלי מילים ובלי מחשבה, מלווה רבים מאיתנו כל החיים. בגישתו של גאבור מאטה, זהו שורש הכאב של רבים – לא טראומות גדולות וברורות, אלא וויתורים קטנים שחוזרים שוב ושוב: לא לבכות, לא לצעוק, לא לבקש, לא להכאיב. רק להיות בסדר.

ומה קורה כשהופכים להורים? אז הילד הפנימי שלנו מתעורר עוד פעם. גישתו של גאבור מאטה אינה באה להאשים הורים, אלא לעודד אותם להכיר בכאב שלא טופל, כדי לא להעביר אותו הלאה. הוא מאמין שהורה שמקשיב לפצע שלו – יוכל להקשיב גם לילד שלו. הוא לא מושלם, אבל הוא אמיתי. וזה מספיק.

למה יש תקווה: ריפוי שמתחיל במבט

פעם, גאבור מאטה נשאל בהרצאה: "אתה עוסק כל כך הרבה בכאב, בהתמכרויות, בטראומות — איך אתה לא שוקע בזה?" הוא חייך ואמר: "כי אני עד כל הזמן לרגעים של אמת. אין דבר יותר יפה מזה." וזה בעצם הסוד שלו. מאטה לא רק מדבר על סבל — הוא גם מאמין בריפוי.

גישתו של גאבור מאטה שוזרת כאב ותקווה זה בזה. היא לא מתעלמת מהצלקות, אבל היא גם לא מוותרת על האפשרות להחלים. גם אם העבר שלנו לא יימחק, הוא לא חייב לנהל אותנו. גם אם נאלצנו לסגור את הלב כדי לשרוד — אפשר להתחיל לפתוח אותו, לאט, בזהירות, ובחמלה.

אחת התרומות החשובות של מאטה היא ההבנה שהריפוי לא חייב להתחיל במשהו גדול. לפעמים הוא מתחיל בשיחה אמיתית, בהקשבה עמוקה, במטפל ששואל שאלה אמיצה, או אפילו ברגע שבו אדם מתבונן בעצמו בלי שיפוט. לא צריך להיות "מוכנים", לא צריכים להיות "בסדר". מספיק להתחיל להרגיש.

גישתו של גאבור מאטה מחזירה אותנו למקום הכי פשוט והכי אנושי: הקשר. לא טכניקות, לא פרוטוקולים. פשוט אדם מול אדם. כאב שפוגש חמלה. היסטוריה שפוגשת נוכחות. ואם יש דבר אחד שהוא מבקש שניקח איתנו — זה ההבנה שאין דבר פגום בנו. יש רק חלקים שנאלצו להסתתר. ומה שמרפא, בסופו של דבר, הוא אור שמסכים להאיר עליהם באהבה.

ביבליוגרפיה

Maté, G. (2003). Scattered Minds: The Origins and Healing of Attention Deficit Disorder. Toronto: Vintage Canada.

Maté, G. (2004). When the Body Says No: Exploring the Stress-Disease Connection. Toronto: Vintage Canada.

Maté, G. (2008). In the Realm of Hungry Ghosts: Close Encounters with Addiction. Toronto: Vintage Canada.

Maté, G., & Maté, D. (2022). The Myth of Normal: Trauma, Illness and Healing in a Toxic Culture. New York: Avery.

Mate, G. (2021). Compassionate Inquiry – A psychotherapeutic approach developed by Dr. Gabor Maté.