בני זוג שלא חייבים שום דבר אחד לשני

מה זה בכלל לא חייבים

במערכות יחסים כמעט תמיד עולה המילה חייבים. הוא חייב לזכור את יום ההולדת שלי, היא חייבת להכין משהו לאכול, אנחנו חייבים לדבר על הכול, חייבים לטייל בסופי שבוע, חייבים. זה כל כך טבעי לנו שאנחנו כבר לא שמים לב. זה מחלחל מהמשפחה שבה גדלנו, מהתרבות שסביבנו, מסדרות ומסרטים שמלמדים אותנו ש"אהבה אמיתית" נבחנת בזה שבן הזוג ממלא את הציפיות שלי.

אבל אם נעצור רגע, מי בעצם קבע את זה. איפה נכתב החוק הזה. אף אחד מאיתנו לא ישב בתחילת הקשר עם חוזה רשמי והתחייב לרשימת חובות. כן, יש דברים שנובעים מאחריות טבעית או מדאגה הדדית, אבל רוב החובות שאנחנו מרגישים – הן לא כתובות בשום מקום, הן רק בראש שלנו.

אני זוכר ערב אחד שחזרתי הביתה רעב, מותש. בראש כבר ראיתי את הסצנה: היא מחכה לי עם ארוחה חמה, כי "ככה זה אמור להיות". וכשהבנתי שאין אוכל, התבאסתי. מייד התחיל הסיפור הפנימי: היא לא מתחשבת, היא לא שמה לב אליי. רק אחרי כמה רגעים קלטתי – היא לא חייבת. היא לא התחייבה לזה, היא לא הבטיחה. היא פשוט עייפה, וגם לה היה יום קשה. כשהצלחתי לשחרר את המחשבה, ראיתי אותה כמו שהיא. לא את מה שלא נתנה לי, אלא את מה שיש בה. ואז, דווקא משם, נכנסנו למטבח, הכנו חביתה פשוטה וישבנו יחד. והאמת, זה היה הרבה יותר חם ואינטימי מכל ארוחה שהייתי מצפה לה.

החוויה הזו מזכירה רעיונות מתוך טיפול זוגי פסיכואנליטי, שם מתוארת הזוגיות כמרחב שבו לא רק ההווה קיים אלא גם דפוסים ודרישות לא מודעות מהעבר.

היומיום הקטן

היומיום הוא השדה האמיתי שבו מתגלות הציפיות. לא ברגעים גדולים של חתונות, טיולים לחו"ל או ימי נישואין, אלא דווקא בדברים הכי קטנים. אני שולח הודעת וואטסאפ והיא לא עונה. אני חוזר הביתה ומצפה שתסתכל עליי ותשאל איך עבר היום, והיא שקועה במסך. היא מצפה שאבחין בשינוי קטן בתסרוקת, ואני בכלל לא שם לב. כל דבר כזה, קטן ככל שיהיה, יכול להפוך לסיפור פנימי שמייצר ריחוק.

כשאני חי מתוך מחשבה שהיא חייבת לי, כל התנהגות שלה שלא תואמת את הציפיות שלי הופכת לאכזבה. אני לא רואה את ההקשר, לא רואה את המאמץ שהיא השקיעה בדברים אחרים, לא רואה את זה שאולי גם לה היה יום מתיש. אני רואה רק את מה שלא קיבלתי.

לא פעם הציפיות האלה מתחברות לחרדות עמוקות יותר, כמו חרדת נטישה. שם רואים איך כאב ילדות יכול להפוך לדרישה בלתי פוסקת שבן הזוג "חייב" להוכיח אהבה ונוכחות. וכשזה לא קורה, נוצרת תחושה של פגיעה קשה, גם אם לא הייתה כוונה כזו.

כשהחובות משתלטים

לפעמים החובות נכנסים לקשר כמו גשם דק שלא שמים לב אליו. בהתחלה זה פרט קטן – היא לא אמרה לילה טוב, הוא לא נישק אותי כשחזר הביתה, שכחתי לשאול איך עבר היום. ואז זה מצטבר. פתאום אנחנו כבר מנהלים פנקס חובות אחד מול השנייה. אני נתתי משהו, אז היא חייבת להחזיר. היא עשתה משהו בשבילי, אז עכשיו התור שלי. זה הופך למעין חוזה לא כתוב, חוזה שמעולם לא חתמנו עליו אבל הוא מנהל אותנו.

ומה שמוזר הוא שכל אחד מאיתנו בטוח שהשני מכיר את סעיפי החוזה. אני אומר לעצמי: ברור שהיא יודעת שחובה להתקשר כשמתעכבים. היא אומרת לעצמה: ברור שהוא מבין שאני מצפה שיזום חיבוק בערב. אבל האמת, אף אחד לא באמת יודע. אלה חוקים פנימיים שהמצאנו לעצמנו, בלי לדבר עליהם, ובלי לקבל עליהם הסכמה הדדית.

כשהחוזה המדומיין הזה שולט, שום דבר לא מספיק. גם אם היא עשתה הרבה, תמיד יהיה משהו שלא. גם אם אני השתדלתי, היא תמצא את מה שחסר. והדבר העצוב הוא שכל הדברים שכן קיימים – האהבה, תשומת הלב, הרצון הטוב – נעלמים מתחת לערימת האכזבות.

השחרור מתחיל ברגע שאני מבין שאין חוזה. שאין באמת חוב שצריך להחזיר. זה רגע מפחיד, כי הוא מזכיר לי שאני לא יכול לדרוש דבר. אבל זה גם רגע משחרר, כי פתאום נפתח מקום לבקשה אמיתית. אני יכול להגיד: "בא לי שתשבי איתי קצת", בלי שזה יישמע כמו תביעה. אני יכול לבחור לעשות משהו בעצמי, לא כי אני חייב אלא כי אני רוצה.

החופש שמקרב

חופש בזוגיות נשמע להרבה אנשים כמו איום. אם אין חובות ברורות, אם כל אחד עושה מה שהוא רוצה, מי מבטיח שהקשר יחזיק. אבל בפועל קורה בדיוק ההפך. החופש לא מפרק קשרים, הוא זה שמאפשר להם להיות חיים ונושמים.

חיבוק מתוך חובה הוא כמו טקס ריק. הידיים נוגעות, אבל הלב לא שם. זה אולי מונע ריב קטן, אבל זה לא באמת מחבר. לעומת זאת, חיבוק מתוך רצון, מתוך דחף רגעי, מרגיש אחרת לגמרי. אפשר לחוש בגוף את ההבדל. זה חיבוק חם, כזה שנשאר.

גם המרחב האישי משתנה. בחיים המשותפים אנחנו לפעמים מפחדים לבקש זמן לעצמנו, כאילו זה סימן של חוסר אכפתיות. אבל כשאין חובה, אני יכול להגיד: אני צריך שעה לבד. זה לא כי אני לא רוצה אותך, אלא כי אני רוצה גם אותי. ואז כשאני חוזר, אני חוזר יותר נקי, פנוי ונוכח.

אפשר לראות את זה גם במוזיקה. נגן שמנגן כי הוא חייב לשמור על הקצב מפיק צליל יבש. נגן שמנגן כי הוא רוצה, כי הוא בוחר, מפיק צליל חי. אותו דבר בזוגיות – כשאני עושה כי אני רוצה, זה נוגע בלב.

האחריות שלי

כשהחובות נמסים, האחריות חוזרת אליי. וזה לא תמיד קל. האמת, לפעמים זה אפילו מתסכל. הרבה יותר נוח לחשוב שהיא חייבת להיות שם בשבילי, שהוא חייב להבין אותי בלי שאגיד מילה. כי אם היא חייבת, אז האשמה אצלה. אבל כשאני מוותר על המחשבה הזאת, אני נשאר עם שאלה פתוחה: מה אני באמת צריך עכשיו.

אני זוכר ערב שבו הרגשתי לבד בבית, אפילו כשהיא הייתה בחדר השני. הראש שלי התחיל לרטון: היא לא מתעניינת, היא לא מקשיבה, היא לא נותנת לי כלום. ואז קלטתי שאני בעצם יושב ומחכה. מחכה שהיא תציל אותי מהבדידות שלי. ברגע שהבנתי שהיא לא חייבת, נפתח לי מרחב אחר. יכולתי לבחור. יכולתי לגשת אליה ולבקש חיבוק. יכולתי להתקשר לחבר. יכולתי לקחת דפים ולכתוב. ברגע אחד החזרתי לעצמי כוח.

האחריות הזו לא אומרת שאני לא יכול לבקש. להפך. אני דווקא יכול לבקש יותר, כי הבקשה כבר לא עטופה בכעס. אני לא אומר "מגיע לי", אלא "אני צריך". ואם היא עונה בחיוב, זה מרגיש אמיתי. ואם היא אומרת לא, אני לא מתפרק.

דווקא מהמקום הזה נולדת קרבה אחרת. בלי פנקס חובות, בלי תפקידים קשיחים, אלא שני אנשים שמדברים את האמת שלהם.

לבחור מחדש

בסוף הכול מתנקז לשאלה פשוטה אבל לא תמיד קלה: האם אני בוחר. בכל יום, בכל בוקר כמעט, יש רגע כזה. זה לא נאמר בקול, אבל הוא שם. האם אני בוחר להיות כאן, איתך.

הרבה זוגות נשארים יחד מתוך חובה. ילדים, משכנתה, משפחות, פחד מבדידות. אלה סיבות כבדות, הן שומרות על המסגרת, אבל הן לא בהכרח יוצרות חיות בתוך הקשר. זה כמו להישאר בעבודה שאתה לא אוהב רק כי יש חשבון לשלם. זה מחזיק, אבל זה לא משמח.

מי שמבקש כלים פרקטיים יוכל למצוא גם תרגילים לזוגיות יומיומית, שמדגימים איך גם בבית אפשר לנסות דרכים פשוטות להתחבר מחדש בלי שפה של חובות, אלא מתוך סקרנות ורצון.

ולפעמים הצורך לבחור מחדש מתעורר דווקא בתוך משבר גיל 40, שבו כל המובן מאליו מתערער. אלו רגעים שבהם ההבנה שבן זוג לא "חייב" לנו דבר יכולה להפוך להזדמנות לבחור מתוך חופש אמיתי.

ביבליוגרפיה

• Baumeister, R. F., & Leary, M. R. (1995). The need to belong: Desire for interpersonal attachments as a fundamental human motivation. Psychological Bulletin, 117(3), 497–529.
• Deci, E. L., & Ryan, R. M. (2000). Self-determination theory and the facilitation of intrinsic motivation, social development, and well-being. American Psychologist, 55(1), 68–78.
• Fromm, E. (1956). The Art of Loving. Harper & Row.
• Katie, B. (2002). Loving What Is: Four Questions That Can Change Your Life. Harmony Books.
• Neff, K. D., & Germer, C. K. (2017). Self-Compassion and Psychological Well-Being. In The Oxford Handbook of Compassion Science. Oxford University Press.