פוסט טראומה מורכבת (C-PTSD)
28/02/2024 Psychologim.com
Psychologim.com | 24/04/2025 10:59השיח ההיסטורי סביב השואה נבנה לאורך עשרות שנים על ציר מוסרי ברור: התוקפן הנאצי מול הקורבן היהודי. בתוך המסגרת הזו, נוצר קושי ממשי להכיל מציאויות מורכבות כמו אונס בין אסירים יהודים בשואה. זוהי מציאות שנדחקה לשוליים – לא רק משום מורכבותה המוסרית, אלא גם בשל הכאב שהיא מעוררת אצל הניצולים ובקרב הקהילות היהודיות עצמן.
מקרי אונס בתוך הקהילה הכלואה במחנות – בין אם מדובר בגברים שניצלו מינית נערים צעירים, בקאפו יהודי שכפה עצמו על אסירה, או באסיר שדרש "יחסים" בתמורה לפירור לחם – מייצגים תופעה נוראה במיוחד של קריסת ערכים אנושיים. עצם קיומם של מעשי אלימות מינית בתוך הקורבנות מעורר תחושת זעזוע כפול: כיצד ייתכן שדווקא במקומות שבהם סבלו הנרדפים מהתעללות חסרת רחמים, התרחשו גם מעשי פגיעה מתוך הקהילה עצמה?
הטאבו סביב אונס בין אסירים יהודים בשואה התעצם גם בשל החשש מעיוות ההיסטוריה: ניצולים, היסטוריונים ואף מוסדות זיכרון חששו שהצגת מקרים כאלה תשרת נרטיבים אנטישמיים או תפגע בזיכרון הקורבנות. כך נוצרה שתיקה רבת שנים סביב הנושא, שתיקה שרק בעשורים האחרונים מתחילה להיסדק בזכות עבודתם של חוקרים אמיצים ועדויות נדירות של ניצולים.
מבחינה פסיכולוגית, מדובר בטראומה רבת שכבות: קורבנות של פגיעה מינית במחנות לא רק שנאבקו על חייהם מול מכונת השמדה נאצית, אלא גם נשאו עימם אשמה ובושה נוראה שנלוותה לפגיעה בתוך "המחנה הפנימי". הדיכוי של הזיכרון והפחד מהוקעה חברתית השאירו רבים מהם בשתיקה גם עשרות שנים לאחר מכן.
אחת הסוגיות המרכזיות להבנת אונס בין אסירים יהודים בשואה היא ההיררכיה שהתקיימה בתוך מחנות הריכוז וההשמדה. הנאצים יצרו מבנה כוח סדיסטי ומכוון שנועד לפרק את הסולידריות האנושית של האסירים. בתוך המבנה הזה, תפקידי הקאפו והבלוקאלטר – אסירים יהודים שקיבלו סמכויות פיקוח וענישה – הפכו אותם לא רק לכלי בידי הגרמנים, אלא לעיתים גם למענים בזכות עצמם.
למרות שרוב האסירים שמילאו תפקידים אלו עשו כל שביכולתם לשרוד מבלי לפגוע באחרים, תועדו גם מקרים שבהם נוצלו תפקידי הכוח לצורך סיפוק צרכים מיניים, לעיתים באמצעות כפייה, אלימות, סחיטה או הבטחות לשרידות. גברים במעמד גבוה במחנה קבעו מי יזכה לפירור נוסף של לחם, למקום שינה פחות קפוא או לעבודה קלה יותר – תנאים שהפכו אותם לבעלי שליטה ממשית בגורלותיהם של אחרים. בהקשר זה, האפשרות לנצל מינית לא נבעה רק מתשוקה, אלא בעיקר מהיכולת לכפות באמצעות מצוקה.
בקרב חוקרים, ניכרת הסכמה כי רוב מקרי אונס בין אסירים יהודים בשואה התרחשו בצל יחסי תלות קיצוניים, כאשר הקורבן היה חסר אונים לחלוטין. הכוח הפיזי, החברתי והכלכלי – במונחים של עולם המחנה – רוכזו בידי מעטים, והופעלו ללא יכולת ממשית להתנגדות. האלימות המינית הפכה, במקרים אלו, לאמצעי שליטה פסיכולוגי.
תיעוד כתוב של מקרים כאלה נדיר, אך אפשר למצוא עדויות עקיפות ביומנים, בזיכרונות ובחלק קטן מעדויות ששרדו ממשפטי נירנברג וממשפטי קאפואים בישראל ובאירופה. חלק מהניצולים בחרו לספר רק אחרי עשרות שנים, לעיתים רק בסוף חייהם, על רגעים שהודחקו בעוצמה רבה – לא רק בשל הטראומה עצמה, אלא גם בגלל הקושי לתפוס את הפוגע כחלק מהקולקטיב הנרדף.
כאשר עוסקים בנושא של אונס בין אסירים יהודים בשואה, מרבית ההתייחסויות ההיסטוריות והציבוריות מתמקדות בנשים כקורבנות. עם זאת, עדויות הולכות ונחשפות מצביעות גם על מקרים שבהם גברים – לעיתים קרובות נערים צעירים – היו הקורבנות של פגיעות מיניות מצד אסירים אחרים, לרוב בוגרים ובעלי מעמד במחנה. תופעה זו כמעט ולא נחקרה במשך עשרות שנים, בין היתר בשל הבושה הרבה המלווה את הנושא והסטיגמות החברתיות הקשורות באלימות מינית כלפי גברים.
בחלק ממחנות הריכוז פעלו מעין "קבוצות מגן" מאורגנות, בעיקר מצד גברים צעירים שהבינו במהרה כי הימנעות מלהיות מבודדים או חלשים פיזית עשויה להגן עליהם מפני תקיפה. אך כאשר התרחשו פגיעות, הן לרוב נשמרו בסוד עמוק – גם בזמן אמת וגם לאחר השחרור. לעיתים קרובות, הקורבנות הפנימו תחושות אשם, פחד מערעור הזהות הגברית, ולעיתים אף חוו בלבול מיני בעקבות המעשה הכפוי – תגובות שמקשות עוד יותר על עיבוד הטראומה.
מבחינה פסיכולוגית, אלימות מינית בין גברים במחנות משחזרת את הדינמיקה הטראומטית של השפלה, שליטה וגזילה של שליטה עצמית. כאשר נער כבן 13 או 14, שנלקח ממשפחתו, הופך בן רגע לאובייקט מיני בידי אדם בוגר, גופו הופך למרחב שבו נשחקת תחושת העצמי. הדבר נוגע ללב לגלות, כפי שעולה מעדויות מאוחרות, כיצד גם עשרות שנים לאחר מכן, הגברים שפונו למחנות וששרדו – עדיין לא הצליחו לבטא את הפגיעה במילים. הפצע לא הפך לסיפור, אלא נותר כחור שחור בהיסטוריה האישית והקולקטיבית.
אונס של גברים ונערים במסגרת אונס בין אסירים יהודים בשואה מעיד על עוצמת הקריסה המוסרית והאנושית שהתרחשה תחת שלטון הטרור הנאצי. הקורבנות לא קיבלו הכרה ציבורית, טיפול נפשי או כל תמיכה – לא בזמן ולא בדיעבד. השתיקה רבת השנים סביבם היא קריאת כיוון לחוקרים בני זמננו: להאיר גם את הצל הכבד ביותר.
בתוך העולם הדכאני של מחנות הריכוז, נשים נאלצו להמציא אסטרטגיות הישרדות שחרגו מגבולות המוסר הרגיל, ובמקרים רבים אף מנוגדות לרצונן העמוק ביותר. אונס בין אסירים יהודים בשואה בהקשר של נשים קיבל לעיתים ביטוי חמקמק, במסווה של "יחסים בהסכמה" עם אסירים בעלי כוח – אך למעשה היה מדובר ברוב המקרים בכפייה רגשית, פסיכולוגית וכלכלית, המתקיימת בתוך מציאות נטולת בחירה אמיתית.
עדויות שונות מאשרות כי נשים – לעיתים צעירות מאוד – ניסו לשרוד בעזרת יצירת קשרים עם קאפואים, בלקאלטרים, ולעיתים גם עם אסירים גרמנים, פולנים או אחרים. התמורה הייתה קורת גג, מזון, הגנה, לעיתים גם בגדים. אך המחיר היה חד וברור: הגוף הפך למטבע עובר לסוחר. למרות שהחוקרים והניצולים נזהרו מהשוואות רדודות בין יחסים אלה לבין זנות, קשה להכחיש את מרכיב הניצול והכפייה שבהם.
אחת הבעיות בהבנת אונס בין אסירים יהודים בשואה כלפי נשים היא ההסתרה. לעיתים הנשים עצמן לא הגדירו את מה שקרה להן כאונס – לא משום שלא חוו כפייה, אלא משום שבתרבות ההישרדותית שנוצרה במחנה, אלימות מינית לא נתפסה כפגיעה אלא כחלק מהמחיר שעליהן לשלם כדי להישאר בחיים. ההבניה החברתית הזו של טראומה מינית כמעשה הישרדותי גרמה לדיכוי עמוק של הזיכרון ולתחושת אשמה כבדה לאחר המלחמה.
עדויות מתקופת המחנות עצמן כמעט ואינן קיימות, אך בזיכרונות מאוחרים – בעיקר עדויות שנכתבו בעשורים האחרונים – עולה בבירור הקושי להתמודד עם מה שהתרחש. הנשים ששרדו חיו שנים רבות בצילה של בושה, לעיתים גם סבלו מדחייה חברתית כשהעזו לספר. רבות מהן בחרו לשתוק, מחשש להכתים את זכר הקרבנות האחרים או לפגוע בבני משפחתן.
בתוך התמונה הרחבה של האלימות המינית בשואה, הנשים מציבות מראה כפולה: של קורבן ושל לוחמת, של מי שנאנסה ושל מי שהשתמשה בגופה כנשק הישרדות. ההבחנה ביניהן איננה ברורה, ולא יכולה להיות כזו. זו בדיוק מהות הטרגדיה.
השלכות אונס בין אסירים יהודים בשואה אינן מסתיימות במעשה עצמו. עבור הקורבנות, החוויה לא נותרה רק זיכרון טראומטי אלא התגלמה בגוף, בנפש, ולעיתים גם בדפוסי חיים שהשפיעו על ילדיהם ונכדיהם. השואה, בהיותה קטסטרופה קולקטיבית, יצרה מעגלים של פוסט טראומה – אך הקורבנות של אלימות מינית בתוך המחנות נשאו טראומה כפולה: הן כחלק מהקהילה היהודית הנרדפת והן כקורבנות של פגיעה מינית שהתרחשה בתוך קבוצת השייכות עצמה.
חלק מהניצולים שחוו פגיעות מיניות – במיוחד אלה שסבלו מאונס בין אסירים יהודים בשואה – דיווחו על תחושות של ניתוק מהגוף, סיוטים חוזרים, דיכאון, אשמה כרונית וקשיים ביצירת אינטימיות. אחרים שמרו על שתיקה מוחלטת, שבורה רק ברגעים של משבר נפשי עמוק או לקראת סוף חייהם. היעדר מסגרת טיפולית והכחשה חברתית הביאו לכך שרבים נותרו ללא כל מענה רגשי.
השתיקה הזו חלחלה לדורות הבאים. מחקרים בפסיכולוגיה של טראומה בין־דורית מצביעים על תופעות של חרדה לא מוסברת, רגשי אשמה לא רציונליים, והימנעות מאינטימיות מינית בקרב בני הדור השני והשלישי – גם מבלי שידעו את פרטי הפגיעה שחווה ההורה או הסב. הזיכרון המושתק הפך לתחושת חוסר שקט לא מנוסחת, לרוב בלי סיפור שיאפשר לעבד אותה.
פסיכולוגים קליניים שעובדים עם ניצולי שואה ובני הדור השני מעידים כי הפגיעות המיניות הן מהקשות ביותר לעיבוד – לא רק בשל תוכנן, אלא גם בגלל הסמליות הקשה של בגידה בתוך קבוצת הקורבנות. תחושת השבר האתי והמוסרי מלווה לעיתים בתחושת אשמה קולקטיבית, כאילו עצם הדיבור על כך פוגע בזיכרון הקורבנות כולם.
אונס מיניות בשואה הוא תחום הדורש חקירה, עיבוד והכרה – לא רק לצורך הבנת ההיסטוריה, אלא גם לשם ריפוי אישי וקולקטיבי. שתיקת הקורבנות איננה רק תוצאה של טראומה, אלא גם של מערכת שלא אפשרה את קולם. חובתנו היא להקשיב.
עיסוק באונס בין אסירים יהודים בשואה מציב בפני החוקרים, הפסיכולוגים, המטפלים ואנשי מוסדות הזיכרון אתגר אתי עמוק. כיצד ניתן לתת מקום לאמת טראגית כל כך, מבלי לפגוע בזכר הקורבנות, מבלי לעורר רגשות אשמה אצל הניצולים או משפחותיהם, ומבלי לשרת נרטיבים אנטישמיים שמבקשים להציג את הקורבנות כתוקפים? מדובר בשאלה שמרחפת מעל כל ניסיון לספר את הסיפור הזה, והיא אינה פשוטה.
הכאב של הקורבנות – בין אם סיפרו ובין אם לא – הוא אמיתי, והוא זקוק למקום. אך לצד ההכרה הפרטית, יש גם אחריות קולקטיבית: לבנות נרטיב מורכב יותר של זיכרון, שמסוגל להחזיק את הסתירות, הכאב, הבושה והפגיעות גם בתוך הקהילה היהודית עצמה. זוהי לא דרישה מוסרית בלבד, אלא תנאי להתמודדות אמיתית עם ההשלכות הפסיכולוגיות והחברתיות של השואה.
הנרטיב המקובל של הקורבן היהודי האצילי, הסובל בשתיקה, לעיתים מתנגש חזיתית עם מקרים של אונס בין אסירים יהודים בשואה. אבל הנכונות להרחיב את הנרטיב – להכיר בכך שגם בתוך מציאות בלתי אפשרית היו מעשים קשים מנשוא – אינה פוגעת בזכר השואה, אלא מחזקת אותו. היא מאפשרת לנו להבין את מלוא הקריסה של האנושיות שהתרחשה במחנות, ואת המחיר האדיר ששילמו הניצולים – גם אלו שפגעו, וגם ובעיקר אלו שנפגעו.
במובן זה, העבודה הטיפולית מול ניצולי שואה ובני משפחותיהם אינה רק פעולה פרטית, אלא גם פעולה פוליטית ואתית. היא מאפשרת לשבור את השתיקה, לבנות שפה חדשה של זיכרון, ולהחזיר את קולם של אלו שנאלמו. לעיתים, עצם ההכרה בפגיעה שנדחקה לשוליים, היא צעד ראשון בדרכם הארוכה של הקורבנות אל עבר ריפוי.
פוסט חשוב מאוד,מרחק הזמן מאפשר להגיע לאיזורים מודחקים,אפלים וטראומטיים.
