פוסט טראומה מורכבת (C-PTSD)
רועי אבן | 28/02/2024 Psychologim.com
Psychologim.com | פורסם 08/02/2024 17:52פוסט טראומה, או הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), עשויה להישאר חלק מאיתנו לשנים רבות, פוגעת בעוצמתנו ומחריפה את הכאבים שלנו מזמן לזמן. מהותה של ההפרעה, שנגרמת כתוצאה מחוויה טראומטית קשה, המשאירה את האדם עם פצעים נפשיים עמוקים. התסמינים כוללים חוויות חזרתיות של האירוע, הימנעות ממצבים המזכירים אותו, רגישות יתר והפרעות שינה, אשר יכולים להשפיע על כל תחומי החיים.
בהתמודדות עם PTSD, קיימות דרכים שבהן אנשים יכולים לתמוך בעצמם ולשפר את איכות חייהם. טיפול פסיכולוגי מקצועי, כגון טיפול קוגניטיבי התנהגותי, הוא כלי חשוב לעיבוד הטראומה ולמידת אסטרטגיות להתמודדות עם התסמינים. תמיכה חברתית מקרובי משפחה וחברים יכולה להוות גם היא עמוד תווך חשוב, שכן הבנה ותמיכה מהסביבה עשויות להקל על תחושת הבדידות והניכור. פעילות גופנית קבועה ושיטות רוגע כמו יוגה או מדיטציה יכולות גם הן לתרום לשיפור הרווחה הכללית ולהקטנת מתחים.
ההבנה כי יש צורך בזמן ובסבלנות להתמודדות עם ההפרעה ולשיקום הנפשי היא מרכזית, וחשוב לזכור שלכל אחד יכולה להיות קצב התאוששות שונה. קיימות גם אסטרטגיות נוספות כמו חיזוק הקהילה וקבוצות תמיכה, שבהן ניתן לשתף וללמוד מניסיון של אחרים המתמודדים עם דילמות דומות.
כולנו מצוידים במנגנונים ומשאבים שונים שמאפשרים לנו להתמודד עם אתגרים ולעבור דרך אירועים קשים בחיים. עם זאת, יש מקרים בהם אירוע מסוים מוצא אותנו לא מוכנים ונתפס כבלתי ניתן להתמודדות, שאינו משתלב בחוויה האישית ויוצר טראומה. טראומות כאלו, שקשורות לרוב לסיכון ממשי או תפיסתי לחיים או לבריאות, עלולות להוביל להפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), המתאפיינת בהתמודדות עם השלכות נפשיות של האירוע הטראומטי.
מחקרים חושפים שכ-4% מהאוכלוסייה חווים PTSD לפחות פעם אחת בחייהם, אך קיימת תנודתיות משמעותית בין מדינות: בסין רק 0.3% דיווחו על כך, בעוד בהולנד המספר עולה ל-7.4% ובקנדה ל-9.2%. התפוצה השונה של PTSD ניתן לייחס למגוון גורמים כולל הבדלים תרבותיים, גישות שונות לטיפול והתמודדות נפשית, והבדלים בחשיפה לאירועים טראומטיים. ההבנה של השפעות הטראומה והשלכותיה על האדם מחייבת גישה רחבה יותר, שמתחשבת בהקשרים התרבותיים והחברתיים.
בהתמודדות עם PTSD, חשוב לזהות את הסימפטומים במוקדם ככל הניתן ולפנות לקבלת טיפול מקצועי. הטיפולים יכולים לכלול שיחות תרפיה, טיפולים תרופתיים, ושיטות טיפול חדשניות כמו EMDR (Eye Movement Desensitization and Reprocessing), שמטרתם לעזור למטופלים לעבד את הטראומה ולמצוא דרכים להמשיך את חייהם באופן בריא ופונקציונלי. בנוסף, תמיכה מצד הקהילה והמשפחה יכולה לשחק תפקיד חיוני בתהליך ההחלמה, מספקת רשת ביטחון רגשית ותמיכה מתמשכת.
כיום, שתי הנחיות האבחון הרפואיות הבולטות, DSM-5 ו-ICD-11, שפותחו על ידי האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית וארגון הבריאות העולמי בהתאמה, מספקות מסגרת מוגדרת לאבחון PTSD. כל אחת מהן מפרטת קריטריונים מדויקים שנדרשים לזיהוי ההפרעה, החל מהגדרת האירוע הטראומטי עצמו וכלה בתסמינים הנלווים.
PTSD יכול להתפתח במצב בו אדם חווה אירוע מסכן חיים או בריאות, הפך לקורבן של אירוע כזה, היה עד לו, או אם קרה אירוע דומה ליקיריו. קריטריון זה חל גם על מומחים אשר מאופי עבודתם מתמודדים עם השלכות של אירועים טראומטיים כמו רופאים, כבאים, פסיכולוגים משברים ועוד.
לפי הנחיות אלו, יש לפחות אחד מהתסמינים הבאים: זיכרונות אובססיביים ומטרידים בלתי רצוניים מהאירוע, סיוטים, פלאשבקים, חוויות מייגעות או תגובות גופניות במצבים שמזכירים את האירוע. הימנעות מזיכרונות ומחשבות מהאירוע או מכל דבר שעשוי להזכירו היא תסמין נוסף.
ברמה הקוגניטיבית והרגשית, נפוצות הפרעות חשיבה ומצב רגשי כתוצאה מהאירוע: חוסר יכולת לזכור היבטים חשובים של מה שקרה, מחשבות ואמונות שליליות על עצמך ועל העולם מסביב, האשמת עצמך או אחרים שאירוע טראומטי התרחש, הורדת מצב הרוח, רגשות שליליים, ירידה בעניין בעולם הסובב, תחושות של בידוד וניכור, וירידה ביכולת לחוות רגשות חיוביים.
עצבנות, התפרצויות זעם, התנהגות תוקפנית ומסוכנת, ערנות מוגברת, תגובות פחד לגירויים קטנים, וקשיים בריכוז ושינה משפיעים על האדם והם תסמינים נוספים שקובעים את האבחנה. אבחון PTSD דורש שהתסמינים יימשכו מעל חודש ויגרמו למצוקה או לקשיים בחיי החברה, תוך כדי השפעה משמעותית על תפקוד היומיום ואיכות החיים של הנפגע.
רק מומחה מוסמך יכול לאבחן PTSD, אך תגובות חיוביות לשאלות מסוימות יכולות להצביע על הצורך בייעוץ ועזרה. חשוב להבין כי העלאת חשד לקיומה של הפרעה זו היא רק השלב הראשון בתהליך האבחון והטיפול.
האם חווית אירוע טראומטי כלשהו במהלך חייך (כגון תאונה, שריפה, אסון קיצוני, התקפה פיזית עליך או על יקירייך) או היית עד לאירועים דומים? זיהוי האירוע הטראומטי הוא הצעד הראשון להבנת ההשפעה הנפשית.
במהלך החודש האחרון:
תגובות חיוביות לשאלות אלו יכולות להצביע על סימנים מוקדמים של PTSD ועל הצורך לפנות לייעוץ מקצועי כדי להתמודד עם ההשפעות הנפשיות של האירוע.
במקרה של סכנה, הגוף שלנו מייצר הורמוני סטרס כמו אדרנלין וקורטיזול כדי לעבור למצב פעיל ולהתמודד עם האיום, תגובה הידועה בשם "הילחם או ברח". תפקידם של הורמונים אלו הוא להכין את הגוף לפעולה מהירה וחריפה, על ידי עלייה בקצב הלב, הגברת הזרימה הדמוית ושחרור עוצמה שרירית מוגברת. אולם, נפגעי PTSD ממשיכים לשחרר רמות גבוהות של הורמוני סטרס גם כאשר אין עוד סכנה בקרבת מקום. תגובה זו יכולה להיות מופרזת ולא מתאימה למציאות, דבר הגורם לגירוי יתר ולשינויים רגשיים כמו חרדה עזה, פחדים לא רציונליים ותחושת אי רוגע מתמשכת.
השפעות אלו יכולות לגרום להשלכות בריאותיות שליליות ארוכות טווח. לדוגמה, החשיפה הממושכת לרמות גבוהות של קורטיזול יכולה לתרום לבעיות כמו מיגרנות, כאבים כרוניים ואף להשפעות ממושכות על מערכת העיכול. כמו כן, קיים סיכון מוגבר למחלות לב וריאות כתוצאה מהלחץ הפיזיולוגי הרב שהגוף נאלץ להתמודד איתו במשך זמן רב. ההשפעה של תגובות אלו על הבריאות הן מרכזיות בהבנת הצורך בטיפול ותמיכה מקצועית לנפגעי PTSD, על מנת להפחית את השלכות הטראומה ולשפר את איכות חייהם.
הלחץ הנגרם כתוצאה מטראומה עלול לפגוע בהיפוקמפוס, חלק מהמוח המעורב במנגנוני הרגש והזיכרון. ההיפוקמפוס משחק תפקיד מרכזי בקידוד ושחזור זיכרונות, ולכן נזק או פגיעה באזור זה עלולה להוביל לפגיעה ביכולת לעבד ולאחסן זיכרונות באופן תקין.
הפרעות בהיפוקמפוס עלולות להפריע לעיבוד תקין של זיכרונות וחלומות, מה שמוביל לכך שהחרדה והפחדים הנובעים מהאירוע הטראומטי אינם פוחתים עם הזמן. במקום שהזיכרונות הללו יתעבו ויופרדו מהתגובה הרגשית המידית, הם נשארים חיים ופעילים, גורמים לתגובות חזרתיות של פחד וחרדה גם בהיעדר סכנה ממשית. שינויים אלו עשויים להסביר את הרמות המוגברות של פחד וחרדה, בעיות זיכרון וזיכרון שמהן סובלים נפגעי PTSD.
כתוצאה מכך, נפגעי PTSD עלולים לחוות קשיים בתפקוד היומיומי וביחסים הבין-אישיים, כאשר הזיכרונות הטראומטיים ממשיכים להשפיע על התנהגותם ועל תחושותיהם. הטיפול בתופעות אלה דורש גישה מקיפה הכוללת פסיכותרפיה, תרופות ולעיתים טכניקות טיפול חדשניות שמטרתן לעזור בשחזור התפקוד התקין של ההיפוקמפוס ולהפחית את ההשפעות השליליות של הפגיעה בו.
חוויות טראומטיות קודמות יכולות ליצור רקע של פגיעות נפשיות שכאשר מתווספת אליהן טראומה חדשה, ההשפעה עלולה להיות מצטברת ומוגברת. לחוויות טראומטיות חדשות יש פוטנציאל להחריף את ההשפעות השליליות של טראומות קודמות, גורמות לגוף ולנפש להיות פחות מסוגלים להתמודד עם לחץ נוסף. כך, אף טראומה בפני עצמה עלולה להוביל להפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).
היסטוריה של אלימות, כולל התעללות פיזית, רגשית או מינית, מגבירה את הנטייה לפתח PTSD. אנשים שחוו התעללות בעבר נוטים להיות רגישים יותר לסימנים של סכנה ויכולים להגיב בצורה מוגברת לאירועים שאחרים עשויים לראותם כבלתי מאיימים.
מקרים של PTSD או דיכאון בקרב יקירי האדם מגבירים את הסיכון להתפתחות הפרעות דומות גם אצל הפרט עצמו, מכיוון שפגיעות נפשיות במשפחה יכולות להשפיע על הפגיעות הרגשיות של חבריה האחרים.
שימוש בחומרים פסיכואקטיביים יכול להחמיר את הסימפטומים של PTSD, מכיוון שלחומרים אלו יש השפעה משתנה על כימיה המוח ועלולים להוביל לתגובות לא צפויות או לחריפת התסמינים.
חוסר מיומנויות להתמודדות עם מצבים טראומטיים וחוסר תמיכה חברתית עשויים להגביר את תחושת הבדידות והניכור ולפגוע ביכולת להתמודד עם הלחץ. יחסים חברתיים ומשפחתיים בריאים משמשים כרשת בטחון חשובה שיכולה לעזור למתן את ההשפעות של המתח והטראומה. לעומת זאת, חסרים יחסים כאלו, אדם נמצא בסיכון גבוה יותר לפתח PTSD, במיוחד אם הוא נמצא בסביבה חברתית המטפחת בושה, אשמה, סטיגמה או תיעוב עצמי, שתורמים גם הם להתפתחות ההפרעה.
רמות מתח גבוהות בחיי היומיום מסכנות את היכולת להתמודד עם לחץ נוסף ומגבירות את הסיכוי להתפתחות תגובות פוסט-טראומטיות בעת חוויית אירועים טראומטיים נוספים.
ניתן לחלק את הגישות לטיפול ב-PTSD לשתי קבוצות עיקריות: תרופתית ופסיכותרפיה. לעתים קרובות, לקבלת התוצאות הטובות ביותר, נעשה שימוש בשילוב של שתי הגישות הללו באופן מתואם, כאשר הטיפול מותאם אישית לצרכים הספציפיים של המטופל.
בקטגוריה התרופתית, אין כיום תרופות המיועדות במיוחד לטיפול ב-PTSD. עם זאת, תרופות שנמצאו יעילות בטיפול בהפרעות דיכאון וחרדה כגון SSRI (מעכבים סלקטיביים של חזרה עצבית של סרוטונין) ו-SNRIs (מעכבים של חזרה עצבית של סרוטונין-נוראדרנלין) משמשות גם לטיפול בסימפטומים של PTSD. תרופות אלו עשויות לסייע בהפחתת החרדה, בשיפור השינה ובהקלה על תסמיני הדיכאון המלווים לעיתים את ההפרעה.
לגבי שיטות פסיכותרפיה, או "טיפול פסיכולוגי", ישנן מספר גישות שהוכחו כיעילות ואושרו על ידי מחקרים קליניים. הגישות הפסיכותרפויטיות המובילות כוללות את הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT), הכולל טכניקות כמו הפרדה בין הזיכרון לתחושת החרדה הכרוכה בו, וטיפול EMDR (Eye Movement Desensitization and Reprocessing) שבו משתמשים בתנועות עיניים לעיבוד חוויות טראומטיות. גישות אלו נועדו לעזור למטופלים לעבד ולהשלים עם האירועים הטראומטיים שחוו, להפחית תגובות של פחד וחרדה ולשקם את התפקוד היומיומי.
במסגרת גישה זו לטיפול בפוסט טראומה, המטפל מזמין את המטופל לדבר על האירוע הטראומטי והשלכותיו באופן פתוח ואמיתי. תהליך זה מאפשר ללקוח להביא למודעות ולהתמודד עם החוויות והרגשות שהאירוע עורר בו. כחלק מהטיפול, הלקוח מתבקש לתעד את חוויותיו ביומן, פרקטיקה שמטרתה לסייע לו לראות בבירור כיצד הטראומה משתקפת במחשבותיו ובתחושותיו היומיומיות. דרך כתיבה זו, הלקוח מפתח מודעות עמוקה יותר לדפוסי המחשבה והתגובה שלו, ולכן יכול להתחיל להבין אילו דפוסים מועילים ואילו פחות.
היומן משמש כלי מרכזי בתהליך הרפואי, כאשר המטפל יכול לעבור עליו יחד עם הלקוח ולעזור לו לזהות תבניות חשיבה שגויה או דפוסים רגשיים שלא משרתים אותו עוד. עבודה זו תורמת למציאת דרכים חדשות ויותר בריאות להתמודד עם הטראומה, כמו למשל הפרדה בין המחשבות הטראומטיות לבין המציאות של ההווה, או פיתוח טכניקות להתמודדות עם פחדים וחרדות שמתעוררים. היכולת להבחין בין מחשבות אוטומטיות לבין התגובה הרציונלית והבריאה היא חלק מהמטרות שהטיפול מנסה להשיג.
הטיפול באמצעות כתיבת יומן עוזר למטופל לפרוס את האירועים והתחושות בצורה מסודרת ולעבד אותם באופן הדרגתי, מה שמאפשר שחרור רגשי ופחות מיידי של הלחץ. זוהי גישה חשובה מאוד בהתמודדות עם טראומה, שכן היא מספקת למטופל כלים לשליטה עצמית ולהבנה עמוקה יותר של הדינמיקות הפנימיות שלו, מה שיכול להביא להתפתחות אישית ולשיפור משמעותי באיכות חייו.
EMDR (Eye Movement Desensitization and Reprocessing) היא גישה טיפולית שמתמקדת בשימוש בתנועות עיניים מצד לצד כדי לסייע בעיבוד טראומות. הגישה מבוססת על התפיסה שטראומה משבשת את מנגנוני ההתמודדות הטבעיים של האדם, וכתוצאה מכך הזיכרון הטראומטי אינו מוטמע כראוי ברשת הזיכרון המורכבת של המוח. במצב זה, הזיכרון יכול להישאר "תקוע" ולגרום לתגובות רגשיות קיצוניות ולסימפטומים של PTSD.
במהלך טיפול ב-EMDR, המטפל מדריך את הלקוח להתמקד בגירוי חיצוני, כמו תנועות עיניים מסוימות, תוך כדי שהלקוח נדרש לחשוב על אירוע או זיכרון טראומטי מסוים. הטכניקה מבוססת על עקרון של "הפרעה כפולה", שבו התנועות הפיזיות של העיניים מפריעות לזיכרון הטראומטי ומאפשרות למוח לעבד את הטראומה באופן יעיל יותר. זה מסייע לשילוב הזיכרון הטראומטי בזיכרון הארוך-טווח בצורה בריאה יותר, ובכך מפחית את ההשפעה הרגשית השלילית הקשורה לו.
EMDR נחשבת לאחת הגישות היעילות ביותר לטיפול ב-PTSD, כאשר מחקרים רבים מציינים שיפור משמעותי בתסמינים לאחר טיפול. היא יכולה לסייע לאנשים להתמודד עם מגוון רחב של טראומות, מפיזיות ועד רגשיות, ומציעה דרך טיפולית יעילה ומהירה לאחר מכן לשחרור ההשפעות הרעילות של טראומה.
טיפול מכוון גוף הוא גישה טיפולית המתמקדת באינטגרציה של החוויה הגופנית והרגשית כחלק מההתמודדות עם טראומה. הטיפול מבקש להעמיק את המודעות לתחושות הגוף ולחוויות הפיזיות, כאמצעי להבין ולעבד רגשות וזיכרונות שעלולים להיות נעולים או מדוכאים. הרעיון הוא להשיג את היכולת לחיות מחדש חוויות טראומטיות מנקודת מבטו של שחקן פעיל ולא של קורבן, דבר המאפשר ריפוי ושחרור.
גישות טיפוליות שמשתמשות בריקוד ובמופעי תיאטרון לטיפול ב-PTSD חותרות למטרות דומות. באמצעות תרגולים אלו, מטופלים מזמינים את גופם להביע ולחוות תגובות פיזיות ורגשיות בצורה יצירתית ובטוחה. ריקוד ותיאטרון מאפשרים למטופלים לחקור ולבטא תחושות ורגשות שלעיתים נרכשים באופן לא מודע ולקבל עליהם שליטה. השימוש בתנועה ובביטוי גופני מסייע למטופלים להשיג חופש וספונטניות שלעיתים נדחקים או נגנזים כתוצאה מה-PTSD.
התהליכים הללו יכולים להביא להבנה עמוקה יותר של הטראומה ולסייע למטופל לפתח מנגנונים חדשים ובריאים יותר להתמודדות עם דפוסי חיים מאתגרים. בכך הם תורמים לתהליך הריפוי ומסייעים למטופל להתקדם מעבר לזהות הקורבן ולהשתלב בחיי יום יום עם פחות השפעה שלילית מהטראומה.
לטראומה יש השפעה עצומה על מגוון רחב של תחומים בחיינו, כולל את היכולת שלנו לבנות ולשמר קשרים בינאישיים, יכולת העבודה, והבריאות הנפשית והפיזית שלנו. עם זאת, זה לא אומר שלא ניתן לפתור את הבעיה; גם אם מסיבה זו או אחרת אין לכם גישה לעזרה מקצועית, ישנם משאבים וכלים שיכולים לסייע בהתמודדות ובשיקום.
קושי מיוחד בעבודה עם PTSD הוא עצם הכאב והחומרה של החוויה הטראומטית, שלעיתים קרובות מאלץ אדם להימנע מכל תזכורת לטראומה. זה כולל גם את האפשרות לדבר עליה או אפילו לחשוב עליה, כמו גם את ההשלכות ההרסניות על ההסתכלות על עצמו ועל העולם מסביבנו. הימנעות זו מובילה לעיתים קרובות לבידוד חברתי ונפשי, ולכן הקשיים בבניית ושמירת קשרים קרובים הופכים למובהקים יותר. זה יכול ליצור מעגל סגור של חוסר תמיכה ובדידות, שמקשה על האדם למצוא עזרה ותמיכה.
כאשר גישה לעזרה מקצועית אינה אפשרית, חשוב להסתייע בכלים כמו קבוצות תמיכה בקהילה, פעילויות רוגעות ומרגיעות כמו יוגה, מדיטציה, או אמנויות, ואף לעיין במדריכים ומשאבים מקוונים המספקים ידע וכלים לניהול סטרס וטראומה. בנוסף, התמקדות בשיקום ובינוי של רשת תמיכה חברתית, גם אם היא קטנה, יכולה להוות מקור חשוב של עזרה וחיזוק בתהליך ההתמודדות והשיקום.
הצעד הראשון והחשוב ביותר בהתמודדות עם טראומה הוא לרוב ההכרה בחוויה הטראומטית, שמאפשרת לפתוח דלת לשיחה ולחשיבה מחודשת על האירוע. ההשפעה ההרסנית של טראומה על הנפש נובעת במידה רבה מהעובדה שהאירוע הטראומטי מודח לחלוטין מהמהלך הרגיל של חיינו, ולכן חשוב ביותר להחזירו, להטמיע אותו בהיסטוריה האישית שלנו ולטפל בו.
מחקרים מראים את היעילות הגבוהה של כלי פשוט כמו תיאור החוויה בכתב: רישום מחשבות וזיכרונות מהאירוע הטראומטי, ניסיון לספר על ההשפעה שהייתה לו על חייך, ומחשבות על העתיד. תהליך זה מסייע לאדם לעבד את האירועים מנקודת מבט נוספת ולהתמודד עם ההשלכות הרגשיות והפיזיולוגיות שלהם.
מכיוון שטראומה משפיעה על הגוף בצורה כזו או אחרת, פעילות גופנית, יוגה (או מתיחות רגילות), מדיטציה, ריקוד ואפילו שיעורים בסטודיו לתיאטרון יכולים להיות עזרה חשובה בהתגברות על השלכותיה. פעילויות אלו מקדמות רגיעה, מזכירות לגוף שהוא בטוח, ועוזרות לשחרר מתחים ולשקם תחושת שליטה.
התמיכה של המשפחה והחברים משחקת תפקיד עצום בתהליך ההחלמה. חשוב מאוד לא להתבודד ולמצוא אנשים שאיתם תוכל לדבר על החששות שלך ולחלוק את מה שעברת. סביבה תומכת יכולה לספק הקלה רבה ולעזור לך להתמודד עם התחושות והחוויות הטראומטיות.
עם זאת, להתגבר על PTSD בעצמך אינו קל ויכול לקחת זמן רב. לכן, בהזדמנות הראשונה כדאי לפנות לפסיכותרפיסט מוסמך, שיכול להציע תמיכה מקצועית ולהדריך אותך בתהליך ההחלמה. מטפלים בתחום יוכלו להציע אסטרטגיות טיפול מותאמות אישית שיאפשרו לך להתמודד עם האתגרים הייחודיים שלך.
אם אתה מבחין בסימפטומים של PTSD אצל אדם אהוב, תפקידך בתמיכה יכול להיות משמעותי מאוד בתהליך ההחלמה שלו. יחד עם זאת, חשוב להבין ולקחת בחשבון את הקושי העצום שיכול להיות לו לדבר על הטראומה או אפילו לחשוב עליה. לכן, חשוב להראות נכונות לעזור ולהיות שם עבורו מבלי להפעיל לחץ או לדרוש ממנו להתמודד עם הטראומה לפני שהוא מוכן לכך.
עצם הנוכחות הבינה והתומכת שלך יכולה לעשות הבדל גדול. הנכונות שלך לחלוק פעילויות שמביאות שמחה והנאה, כמו גם לספק תחושת יציבות וביטחון, יכולים להועיל מאוד למתמודדים עם PTSD. פעילויות שקטות כמו צפייה בסרט, טיולים בטבע, או סתם שהייה בחברה טובה יכולות להפחית מתחים ולשפר את הרווחה הכללית.
בנוסף, מומלץ מאוד להשקיע זמן בלמידה על PTSD, הן באופן כללי והן על האופן שבו היא באה לידי ביטוי אצל היקיר שלך. כדאי להבין מהם הטריגרים הספציפיים שלו – מצבים, מילים או חפצים שעשויים לעורר זיכרונות של החוויה הטראומטית. ידע זה יאפשר לך להימנע מלהביאו למצבים שעלולים להיות מטרידים או מעוררי חרדה ללא צורך, ולהתאים את התמיכה שלך בצורה הטובה ביותר לצרכיו ולמצבו.
עוד כתבות:
Post-Traumatic Stress Disorder
האם אפשר לאבחן פוסט טראומה באופן עצמאי?
אבחון של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) אמור להיעשות על ידי איש מקצוע בתחום הבריאות הנפשית, כמו פסיכולוג, פסיכיאטר.
אפשר לשים לב לסימפטומים של PTSD באופן עצמאי, אך אינך יכול לאבחן אותו ללא עזרת איש מקצוע בתחום הבריאות הנפשית. הסימפטומים כוללים הפרעות שינה, חרדה, תחושת מתיחות חריגה, מרדף אחרי מחשבות חוזרות ונשנות, ותחושת התרחקות מאנשים או מפעילויות שאתה אוהב.
אם אתה חש מתוך מה שקראת שאתה עשוי להיות מאובחן עם PTSD, זה חשוב שתפנה לאיש מקצוע בתחום הבריאות הנפשית. המטרה היא לא רק לאבחן את המצב אלא גם להתחיל תהליך של טיפול, שיכול לעזור לך להתמודד ולשפר את איכות החיים שלך.
