EMDR – טיפול אי אם די אר (מעודכן 2024)
רועי אבן | 29/02/2024 Psychologim.com
Psychologim.com | 13/10/2023 21:45סיכום: הילה אורן אלידורט
התערבות בשבל האקוטי- ASR. כלומר לא מדובר על טיפול בPTSD. התגובה האקוטית המתרחשת בימים הראשונים אחרי אירוע שנגדיר אותו כ"יותר מידי" עבור המערכת של האדם והיכולת שלו לספוג אותה ומשום כך ההמלצה הראשונה היא לחשוב שהתפקיד שלנו כמטפלים הוא קצת יותר אוטורטטבי לעומת הטיפול הרגיל. אם במפגש טיפולי רגיל נשתדל לצמצם את עצמנו, לא לתפוס מקום וכו'… בטראומה האקוטית אנחנו נמצא את עצמנו תופסים אחריות על האירוע ועל ההתרחשות ואומרים במילים "אני כאן ואני לוקחת אחריות על האירוע ואני לא אעזוב אותך עד שתהיה במצב קצת יותר טוב מהמצב בו מצאתי אותך".
האנשים שאנחנו פוגשים הם בתוך הכוויה שעכשיו עדיין כואבת וכל נגיעה בה שורפת. בטראומה האקוטית אנחנו לא מטפלים. אנחנו עושים התערבות בזמן משבר. באים כדי לשהות עם קורבן הטראומה ולעזור לו להתחבר מחדש למשאבים שלו. במונחים קוהוטיאנים וויניקוטיונאים, אנחנו משאילים את עצמנו בתוך מערך החשיבה שלו, כדי לתת לו משאבים שכרגע אין לו. אנחנו באים לתת לו תקווה ולהיות כוח חיצוני שנותן משקל נגד לבלאגן ולסערה הפנימית שהוא נמצא בה. שיאפשר עבודה עם המשאבים שיש לו או משאבים שנתתי לו. אפילו משאבים מאוד קונקרטים פיזיים למשל- בטראומה צבאית כשחייל מגיע משדה הקרב עם ASD אנחנו קודם כל ניתן לו מים ומדים נקיים ומקום לשבת ולנוח ואם הוא עייף אז אפילו לישון במקום מוגן ובטוח. לקחנו אחריות על ה WELL BEING שלו.
דבר ראשון הוא קודם כל הSETTING הבטוח. לעשות מראש את ההתערבות במקום בטוח ככל הניתן. מטופל שיגיע אלינו לקליניקה למשל להתערבות במשבר אנחנו נגיד לו למשל– המקלט הוא כאן, יש לנו דקה להגיע אליו אם תהיה אזעקה. לא נוכל להעניק כרגע ביטחון אם אנחנו לא מאפשרים סביבה בטוחה ברמה הבסיסית.
חוסר אונים לעומת חוסר ישע- בחוסר ישע אני לא יכול לעזור לעצמי וגם אין אף אחד אחר שיכול לעזור לי. גם בתופת שהייתה, מי שאפילו הייתה לו סוללה בטלפון וכתב ומישהו ענה לו שהכוחות בדרך… אפילו הידיעה שיש שם מישהו בחוץ שאכפת לו ממני ויש לו גם דרך לעזור לי, זה ההבדל בין ייאוש לתקווה.
אנחנו לא מתיימרים למנוע PTSD אבל שואפים להקטין את החומרה ואת כמות הסבל.
איך נראה ה"יותר מידי" הזה- בשגרה יש לנו איזשהו טווח של תפקוד. אני לפעמים בתפקוד גבוה, לפעמים נמוך אבל סה"כ עדיין בטווח סביר בו אני יכול לחיות. בטראומה אני יוצא מהטווח הזה ואני יכול לתפקד ברמה גבוהה יותר או נמוכה יותר. התפקוד של אנשים לפעמים במצב טראומתי הוא דווקא הרבה יותר טוב. תחושה של כוחות גדולים. והצד השני הם אלו שלא תפקדו, היו חסרי כוחות. אז הבעיה מתחילה כשאנשים יוצאים יותר מידי החוצה לאחד הכיוונים, ביחס לתפקוד השגרתי שלהם. למשל מישהו שיצא מהטווח העליון שלו נראה איש שמתרוצץ, פעיל וכו'… נראה אנשים שמשהו שם ממשיך לעבוד גם שאירוע הלחץ הסתיים. התפקוד המופחת נראה אנשים אפאתיים, אנשים נמוכים בהתנהלות שלהם ועד כדי חוסר תפקוד קרוב למצבים של קטטוניה. פרופ מולי להד אמר שלכל תופעה של טראומה אקוטית אתה מצטרף. אנחנו לא באים להילחם נגד המטופל. אם המטופל נמצא בסערה והולך הלוך ושוב, אנחנו לא נגיד לו להירגע או לשבת או לנוח. אנחנו נצטרף אליו. ההרגעה הכפויה לא תעשה עבודה טובה. או שנפגע הטראומה פשוט לא יהיו איתנו וירגישו שאנחנו לא איתם, נלחצים מהם ולא יכולים לסבול את העוררות שלהם. הם יכעסו/ ינטשו את המפגש… או שהם יעשו בדיוק את מה שאנחנו לא רוצים שהם יעשו… הם יכפו על עצמם שקט ואז נקבל מישהו שעושה פעולה של דחיסת אנרגיה פנימה שזה בדיוק מה שאנחנו לא רוצים שהם יעשו. מה זה להצטרף לפעולה? אנחנו נתרוצץ יחד איתם, נזיז את הגוף כמו שהם מזיזים. למשל ישהו שמקפיץ את הכתף אנחנו גם נקפיץ ונבקש מהם להקפיץ כמונו – להיות בשליטה על התנועתיות. צריך להצטרף ואז להוביל. PASING AND LEADING.
אנחנו נותנים הכרה לכך שחוויית חוסר האונים הייתה בלתי נסבל וזה היה נורא ואיום ועם זאת (לא אבל), שימו לב שהאירוע ההוא הסתיים, למרות שלא כל המלחמה הסתיימה, ואולי יש עוד אנשים שאנחנו לא יודעים את גורלם, האירוע הספציפי ההוא שהוא היה חסר אונים וחסר ישע הוא הסתיים וכרגע אתה בטוח איתי במקום שבו אנחנו נמצאים. הוא כבר לא חסר ישע כי הוא כאן איתי. נכון שאני ממשיך להיות חסר אונים לגבי דברים אחרים (חברים שגורלם לא ידוע) אבל אני פחות חסר ישע כי יש אנשים סביבי שדואגים לי.
חלון הסיבולת- המוח שלנו מנסה להתסכל על העתיד וללמוד דרך העבר על העתיד. אם נגעתי בכוס שעלו ממנה אדים והכוס חמה אז למדתי משהו ואם פעם הבאה אני אגע בכוס עם אדים והיא תהיה קרה אז יהיה תיוג חדש. כשנכנס אירוע חדש לתוך המערכת הוא מתפצל לשתיים-
ציר אחד שואל האם זה מסוכן עכשיו. אם זה מסוכן עכשיו או שאני אלך לFIGHT (כולל בתוכו גם בקשר עזרה) או לFLIGHT או FRIZ (שוויון כוחות בין פייט ופלייט, היתקעות, קיפאון, שרירים נוקשים) או FINTH, COLUPSE, הרפייה של כל הגוף כי קלו כל הקיצים והכל מעין משתחרר. למשל גם עילפון. זה גם מציל את החיים מפני הסכנה פעמים רבות. במצב הנמוך אנחנו לא נפריע לזה, אנחנו ניתן לבנאדם להמשיך הלאה. ההבדל הוא קריטי פיינט הוא הרפייה של כל השרירים לעומת פריז שבו השרירים מתקשים ומתארים מצב נוקשה. אלו הם שני מצבים אחרים. כל ארבעת הFים הם מנגנוני הגנה שנועדו לעזור. בקליניקה אנחנו נרצה לעזור לאנשים לצאת מהתגובה שהייתה אדפטיבית בזמנה לתגובה שהיא עכשיו יותר אדפטיבית שהיא התנועה החוצה לכיוון התפקוד והתקשורת החוצה.
הציר השני אומר- זה לא מסוכן כרגע במיידי ואז אני הולך למקום אחר. אני שואל את עצמי האם בכלל הדבר הזה שקרה הוא שווה שאני אתעסק בו. היה בום בחוץ וקפצתי אבל אני מבין שזאת סתם דלת שנטרקה ואני אמשיך הלאה כי זה לא מעניין. הרבה אירועים נמצאים באזור הזה. הוא קורא לו האזור "הלא מעניין" . אנחנו רוצים להביא לכאן את חלון הסיבולת. הזיכרונות שאני יכול לתפקד איתם. יש לי מספיק משאבים לעבוד איתם (גם אם לא היו קודם לכן). המטרה שלנו בטראומה אקוטית ראשונית היא להכניס אנשים בחזרה לתוך חלון הסיבולת שלהם. נעשה זה ע"י הצפה של משאבים. המשאב הראשון שזמין להם זה הם עצמם ואנחנו המטפלים.
איך אני יודע אם זיכרון הוא בתוך חלון הסיבולת שלי- אם אני יכול לחשוב את הזיכרון בלי לצאת מהשלווה שלי פחות או יותר או אם אני יכול לעשות עליו כל מיני מניפולציות קטנות בראש. למשל- אם ניזכר במורה שלנו מכיתה א, ואנחנו מעלים זיכרון מטושטש יחסית ויכולים למשל להוסיף לה שפם וכובע אז זה זיכרון שנמצא בחלון הסיבולת.
זיכרון טראומתי הוא עוד לא נמצא בחלון הסיבולת ואנחנו לא נעשה עליו מניפולציות לפני שנכניס אותו קודם כל לחלון הסיבולת.
בטיפול בטראומה אקוטית אני לא שואל את המטופל- תאר לי מה קרה. בתחילת המפגש אני לא אעשה את זה למרות הנטייה שלנו לברר כדי לעזור. אנחנו קודם כל אומרים שאנחנו כאן איתו וניתן לו מספר תרגילים שיעזרו לו להיכנס לוויסות ורק אז לאט לאט ניכנס לדברים של מה קרה. אם הוא מספר מיוזמתו אני אבדוק אם הוא מווסת ויכול להיות שאני גם אעצור אותו כדי שלא ייווצר נזק. לרוב האנשים, חזרה על הסיפור שוב ושוב ושוב לא עושה להם טוב בשלב האקוטי. אנחנו קודם כל רוצים להיכנס לחלון הסיבולת ורק אז להיכנס לסיפור. אני לא פותח מה שאני לא יכול לסגור. כדי לפתוח צריך לראות שיש לנו מספיק מפגשים עם האדם. אם זה לא המקרה אנחנו לא נפתח את הסיפור.
בתוך חלון הסיבולת יש זכרונות קשים אך טובים. הבעיה היא שיש לי זיכרון שהוא מחוץ לחלון הסיבולת ואני עכשיו במירוץ להעלות את המשאבים כדי להרחיב את חלון הסיבולת כדי שנוכל להכניס את הזיכרון הטראומתי לחלון הסיבולת. אנחנו נעזור לו להתחבר למשאבים של עצמו או ליכולת שלו לבקש עזרה.
צריך להזכיר לעצמנו ולמטופלים- 80 אחוז ממי שיחווה טראומה לא יפתח הפרעה פוסט טראומתית.
המשאב הראשון הוא אני המטפל.
קודם כל ניתן את המשאבים הגופניים להרגיע את עצמו- שתי טכניקות מרכזיות- 1. תרגיל גייקובסון (אפשר למצוא ביוטיוב). אנחנו מתרגלים ביחד עם המטופלים, זה כבר מייצר תחושה של ביחד ושל הדהוד ביננו. אחרי התרגיל צריך לשים לב לגוף, מה קורה בו כרגע. כשאנחנו עושים את זה ביחד, בתוך הסיוט יש איזשהו רגע שהוא משחקי וזה גם אינדיקטיבי. אם בקבוצה כולם עושים ואחד לא אז ניגש אליו באופן פרטני ונבין מה קרה לו. 2. אילן שפירו- תרגיל היסודות- ראשי תיבות א אמ"א (עדיף לא להשתמש כרגע בראשי התיבות כי כנראה יש הרבה אמהות שנפגעו. שלא יהיה טריגרי)- אדמה אוויר מים אור.
שימו את הרגליים על הידיים ותלחצו את הרגליים לרצפה כאילו אתם רוצים לקום בלי ידיים ולהסתכל סביב לחפש ארבעה דברים עגולים. אנחנו מעבירים את תשומת הלב מהמערכת הלימבית לכאן ועכשיו ומפעילים את המוח הקדמי. לחשוב כאן ועכשיו ולא שם ואז. אחרי10 שניות אנחנו מרפים את הרגליים לאט לאט ולוקחים נשימה. לקחת נשימה דרך האף, לעצור ל2 שניות ואז להוציא לאט לאט דרך הפה. כל פעם שאנחנו לוקחים אוויר, עצב הואגוס נלחץ. כשאנחנו נבהלים אנחנו מכניסים אוויר. ואז אנחנו מחזיקים אותו ומרגישים שליטה וכשאנחנו מוציאים אנחנו מאותתים לגוף שהוא ברגיעה. השלב הבא אנחנו רוצים לבלוע רוק. מבקשים לנסות למלא את הפה רוק. אם הם אומרים שהפה יבש אומרים להם בואו תחשבו רגע על שקית חמוצה חמוצה חמוצה או לחשוב על פחית קולה קפואה עם טיפות על הפחית או להצמיד את הלשון ללמעלה ולאגור שם רוק. ככה לבלוע את הרוק שלוש פעמים. זה כמו רמאות למערכת. לעצור את המערכת הסימפטטית ולהפעיל את הפרה-סימפטטית. זאת הסיבה שאנחנו לא ניתן לאנשים כוס מים. אנחנו קודם רוצים שהוא יייצר רוק ויבלע אותו. והדבר הבא- תחשבו על משהו טוב קטן (פרח, בריזה קטנה, כוס קפה…) תחליקו אגודלים בסיכול לייצר פרפר ותעשו רפרוף בכנפיים של הפרפר לאט ונעים על החזה. גירוי דוצידי כמו חיבוק הפרפר כמו EMDR וכו… מאוד מאוד עוזר לנו לעבד זיכרון. מדגיש כי בהתערבות אקוטית לא עושים EMDR. אנחנו ננסה גם לא להשתמש במילה טראומה. נשתמש במילה "אירוע קיצוני" למשל אבל ממש להפחית שימוש במילה טראומה. לפעמים השלב האחרון של הזיכרון הנעים יכול לעורר הצפה. אז אנחנו נצמצם את הבקשה למשהו נעים שיש בחדר כרגע (בד נעים, מיץ טעים…)
דגשים לעבודה בקבוצה- לא לפתוח בהצגה עצמית לפני שכל הקבוצה מווסתת. אנחנו נתחיל בכמה תרגילים ואז אנחנו נשמע אתכם. לתוך הקבוצה אנחנו לא נספר את הסיפורים הקשים אנחנו נדבר רק על המשאבים כרגע. אנחנו קצת משתלטים על הקבוצה, מניחים את הסטינג הזה בצורה ברורה. אנחנו לא נותנים לאף אחד עכשיו לחטוף את הקבוצה מחוץ לחלון הסיבולת שלה. אנחנו רוצים לתת משאבים וכלים ולהיות בכאן ועכשיו. אני שומר על גבולות הקבוצה ולא נותן להכניס לקבוצה בשלב הראשון את הסיפורים הקשים. אחרי שויסתתי וארגנתי אני יכול לעבוד עם האנשים או באופן פרטני או קבוצתי כשהם נמצאים בתוך חלון הסיבולת.
מפגש שני- סיום היום השישי ללחימה. אנחנו כבר פוגשים אנשים קצת יותר מאורגנים. הנתונים יותר ברורים. יש יותר ארגון. גם ברמה הארצית. ולכן במפגש הזה ניגע באיך אחרי שעזרנו למטופלים להיות בתוך חלון הסיבלות יש לנו שתי אופציות. אופציה ראשונה היא לתת עוד ועוד ועוד משאבים והאופצייה השנייה נעזור לאדם להיות במקום בטוח, להעיף מבט אל הזיכרון הלא רצוי (זיכרון שמבקש הקלה) ולחזור. הגמישות הזו של לחשוב על משהו ולחזור לתפקוד היא הבריאות הנפשית. אין כוונה למחוק את הזיכרון הטראומתי אלא להיות מסוגלים להיכנס ולצאת.
יכול להיות שנוכל כבר להתחיל לברר מה הם צריכים כרגע (הורים לילדים קטנים, אנשים שחוו אובדן איך מספרים וכו…). ובכל רגע, גם תוך כדי הטיפול, אנחנו נוכל להחזיר לחלון הסיבולת כשצריך בכל הכלים שאנחנו מכירים לקרקוע. אנחנו עוד לא עושים עיבוד. בטח לא עם מי שנפגוש להליך קצר. אבל כן נוכל להתחיל ללמד את המוח לעשות גמישות של כניסה ויציאה מהזיכרון הטראומתי. הכניסה לזיכרון הטראומתי יכולה להיות כזו שתשאב את המטופלת לתוך מקום בו אנחנו כבר מאבדים אותם. אז אנחנו לא עושים עיבוד מלא אלא נגיעה ויציאה.
בתוך חלון הסיבולת אנחנו יכולים לבחור מה לעשות. שיחה ייעוצית/ MSI ועוד. אבל לזכור שאין עבודה מחוץ לחלון. אם אדם נמצא בניתוק, דיסוציאציה, תגובתיות יתר וכו לא נעבוד איתו. הם ראו מתוך הנסיון של הימים האחרונים שהתערבויות מבוססות מגע/ גוף ( דברים פחות מילוליים) הן הכי עוצמתיות כרגע.
אנחנו מציגים את עצמנו, אומרים מה הולכים לעשות, עושים תרגיל קרקוע ורק אז אנחנו יכולים להיכנס לעבודה בהתאם למה שהמטופל צריך. לעולם לא נכפה כניסה לתוך הזיכרון מבלי שהוא רוצה לעשות את זה. הרבה אנשים רוצים לספר את הסיפור. עכשיו זה הזמן לספר את הסיפור דרך MSI או דרך דברים שאנחנו יודעים שעובדים אבל עוד במשורה, לאט לאט. אנחנו רוצים ללמד את האדם שני דברים. האחד הוא שאפשר לגשת לזכרונות האלו ושתיים שאפשר גם לצאת מהם. אחרי זה רואים שמתחיל תהליך של ארגון. אם מספרים את הסיפור בצורה לא מווסתת אנחנו נעצור בעדינות ונחזיר לחלון הסיבולת ורק אז נמשיך.
הרבה אנשים היום כבר נמצאים בתוך חלון הסיבולת שלהם ועדיין נתחיל באיזשהו קרקוע. התרגול המשותף של המשאבים יעזור לנו להכיר את האדם מולנו ולכן חשוב לעשות גם את החלק הזה ויתרה מכך, אנחנו כבר יודעים על מקום נעים עבורו כרגע וזה ישמש אותנו לצאת החוצה אם יהיה מצב שצריך "חילוץ" ממנו. קצת כמו מודל של סנדוויץ אנחנו מתחילים עם משאב, עובדים ומסיימים עם משאב. ועוד שכבות בתוך זה ככל שצריך. משאב לא חייב להיות פיזי. יכול להיות רגע נעים עם חבר. כוס קפה. חיה שאני מלטפת. אבל כרגע אנחנו פוגשים אנשים שרבים מהמשאבים שלהם מקולקלים. למשל מי שהמשאב שלו היה החברים/ הבית עכשיו המשאב הזה נהרס וכדומה. נצטרך לעזור להם למצוא משאב בזיכרון או שהוא לא קשור או שהוא מספיק חזק כדי להצליח להיות ממושאב ממנו או משאב שיכול להיות מהימים האחרונים- תן לי רגע טוב בחמישה הימים האחרונים. לציבור הדתי/ מאמין אפשר למצוא דמויות תנכיות שיהיו בשבילו משאב כרגע (למשל יוסף).
למה אנחנו עובדים עם גירוי דו צידי? אנחנו רוצים דווקא להפריע לזיכרון. האמונה הבסיסית שלנו על זיכרון טראומתי היא שצריך לזכור אותו היטב היטב היטב כדי להתגבר עליו. אז אנחנו מקבלים זיכרון עם איכות מאוד חזקה לעומת זיכרון בריא. זיכרון בריא הוא מעט מטושטש ואני יכול לעשות עליו מניפולציות. הזיכרון הטראומתי אנחנו רוצים להיות מסוגלים ללוש אותו ולעבוד איתו. מה שנמצא במחקרים רבים מצאו שכשאדם מעלה זיכרון טראומתי ועושה איזשהו פעולה כלשהי כאן ועכשיו אנחנו בעצם לא מאפשרים למוח לעשות את הדבר הרגיל. אנחנו מפריעים למוח להישאב לתוך הבלאגן שהאירוע הטראומתי יצר. עושה דוגמא של טפיחות מהירות שמפריעות לזיכרון לעומת טפיחות קלות על החזה בצורה דו צידית שרק מחלישים את העוצמה של הזיכרון הזה.
ילדים שנורא מבקשים לזכור מה שהיה- אפשר לתת להם לכתוב את הסיפור, לקפל את הדף, לשמור אותו ולשים את זה בצד. אחרי שזה כתוב ושמור, אפשר להפקיד את הזיכרון במקום אחר ולשחרר את זה מתוך הראש. לגבי אנשים שהמחשבות שלהם מאוד מאוד קשות כרגע גם איתם יש משמעות ליכולת להיכנס ולצאת ממשאב וחוויה והדרך לשכנע אותם לעשות את זה זה להגיד להם שיש עוד המון אתגרים בעתיד. יש להם את עצמם עוד לדאוג להם, אחרים… יהיה עוד צריך להתמודד עם אתגרים. זה עוזר להם לעשות את זה. לשתף פעולה.
דגש לעבודה קבוצתית- לתוך הקבוצה נכנסים רק משאבים. אם אני משתף בתוך הקבוצה זה אך ורק משאבים, בטח אם זו קבוצה חד פעמית. ועבודה אם בכלל יש על משהו היא רק עבודה אישית אותה אני לא משתף לתוך הקבוצה. לזה יהיה זמן אח"כ. לא כרגע.
הצגה עצמית- שלום אני טולי מומחה לטראומה ואני רוצה עכשיו לעזור לכם להפעיל את הראש שלכם בכיוון עכשיו של החלמה (לא ריפוי) ולעזור לו לעשות את מה שהוא יודע לעשות לקראת האתגרים שיהיו בהמשך. נעזור למערכת להיות יותר מווסתת כדי להתמודד עם האתגרים בהמשך. בואו נעשה עכשיו תרגיל. רגליים חזקות לרצפה כאילו אנחנו רוצים לקום וראש מסתובב מחפש 5 דברים עגולים. נשימה (פעמיים). בואו עכשיו נבלע רוק (שלוש פעמים). עכשיו בוא תחשוב על איזשהו משאב מהימים האחרונים, רגע נעים מהימים האחרונים ולעשות את הטפיחה הדו צידית. לנשום עמוק. לשחרר דרך הפה. ועכשיו אני מבקש שאת אותו משאב שחשבתם עליו, בואו תחזיקו אותו חזק בראש ותעשו עוד קצת טפיחות נעים ועדין . כל צורה של טפיחה היא טובה אם היא גורמת להיכנס לאיזשהו קצב נעים ואיטי. עכשיו בואו תחשבו על מילה או משפט שיכולה להתחבר למשאב הזה. מילה חיובית שיכולה להתאים לרגע הזה שעלה בזיכרון ובואו נעשה עוד פעם את הטאפינג ועכשיו בואו נעשה ממש חיבור בין המילה למשאב. אולי תראו אותה כתובה באוויר אולי תשמעו מישהו אומר את המילה בקול רם , כל דבר שיחזק את הקשר בין המשאב למילה. קחו נשימה. תבלעו רוק. תחשבו על המשאב והמילה. בואו נחבר את זה עוד פעם עם מעט ולאט טפיחות. אם מישהו יגיד שהטפיחות מפריעות לו לחשוב על המשאב אז נאפשר לו לא לטפוח. ואז אפשר להגיד – בואי רעות תספרי על המשאב ותגידי את המילה. ולעבור אחד אחד בקבוצה. כל אחד נתן משאבים לתוך הקבוצה. כל משאב כזה הייתי מחזק ועכשיו כבר כל הקבוצה מכירה את עצמה. יש שם, משאב ומילה למשאב. עכשיו כששמענו את כל המשאבים, בואו נעשה טאפינג ואם אני רוצה להשאיל ממישהו אחר משאב אז אני עושה את זה גם. יכול להיות שמשאב של מישהו אחד יהיה טריגר למישהו אחר ונגיד- זה לא שלכם.
זה תרגיל של תחילת עזרה למוח ללכת ולזכרון ולצאת ממנו. אתם מחזיקים את המשאב בראש ובואו תחשבו רגע על איזשהו זיכרון קטן, רסיס של זיכרון שמבקש איזשהי הקלה. רסיס קטנטן. אתם לא תתבקשו לספר עליו לא בקבוצה ולא לי. רסיס זיכרון שמבקש הקלה. שימו לב לרסיס זיכרון הזה כמה הוא מטריד אותך כרגע (שיתנו מספר). שימו את המספר הזה בראש. אנחנו נעשה כזה דבר- במשך הרבה זמן יחסית אנחנו נחזק את המשאב ועכשיו אנחנו נלך ל3 שניות לרסיס הזיכרון שמבקש הקלה. תעשו טאפינג מהר מהר מהר , גם ברגליים. שתיים, אחד… ותחזרו למשאב, לקצב איטי, תחשבו על המשאב, תרגישו את הכסא, אנחנו כאן ועכשיו ועכשיו עוד בערך עוד 10 שניות נעשה ביקור ברסיס של הזיכרון. לא יותר. עוד 2 שניות. תיהיו מוכנים. מי שלא רוצה לא חייב. בואו תעשו טאפינג מהיר מהיר גם ברגליים, תעלו את הרסיס, שתיים אחד ותחזרו לקצב הרגיל, למשאב שלכם. אנחנו עושים את זה ארבע חמש פעמים ואז שואלים- כשאתם בודקים את הרסיס זיכרון הזה, מה קרה שם, האם המספר ירד/עלה. מייד אח"כ אנחנו הולכים ומבקשים עוד משאב, עוד רגע נעים מהחמישה ימים האחרונים.
כשאני עכשיו פוגש את הקבוצה אני צריך לייצר מרחב פיזי מסויים. פיזית בחדר מייצרים שני מוקדים שאנחנו נלך וננוע בניהם. מוקד אחד של המשאב ולפחות 3 מטר מזה נמקם את הזיכרון הלא רצוי, רסיס זיכרון שמבקש הקלה. ביחד עם המטופל/ים אנחנו עומדים ליד המשאב. שנינו עושים טאפינג איטי. מערסל. אומרים את המילה של המשאב ואחרי 20-30 שניות עושים שמינייה בחדר אל עבר הזיכרון הלא רצוי וכאן אני נשאר 3 שניות עם טאפינג מהיר וחוזר אל המשאב ושוב עושה לעצמי טאפינג נעים. אני המטפל מוביל את הדרך בין שני המוקדים.
עם ילדים קטנים אנחנו פחות נעבוד בזום. נשתדל להיפגש פיזית.
כדאי לתרגל קודם כל אחד על השני לפני שאנחנו עושים על אחרים.
כאשר הגיע זיכרון טראומתי לזיכרון העובד, כשאני רק מרגיע אותו עם טאפינג עדין אני מחזק את הזיכרון (כמו ערסול נעים). אם אני נע יותר במהירות, טאפינג מהיר יותר, אני מבלבל את הזיכרון וזה יוצר מצב בו האדם לא יכול להחזיק את הזיכרון ולהיכנס אליו מאוד.
זה גם עוזר לאנשים שנחשפו לסרטונים וזאת עכשיו הטראומה של חלק גדול מהאנשים שתעלה ברסיס הזיכרון.
בטיפול בזום אני אבקש מהמטופל לצייר את המשאב בצד אחד ואת הרסיס זיכרון בצד שני ולזוז עם המבט בניהם. התנועה הפיזית יוצרת פעולה של התנועה הנפשית שאנחנו רוצים ללמד. הציור של המקום השלילי יהיה הפוך.
ממליץ לראות את ההרצאה על טראומה תחת חומרי משני תודעה. הוא אומר בזהירות שבימים האחרונים הם לא ראו הבדל בין נפגעים שחוו את הטראומה תוך שימוש בחומרים לעומת כאלה שלא. אולי אפילו מי שכן היה עם חומרים, הטראומה הייתה מעט פחותה. אבל הוא אומר בזהירות. זה לא משהו מבוסס. זה כרגע מה שהם ראו מתוך ההתערבויות של הימים האחרונים.
ממליץ גם על הרצאה של פרופ גידרון על MSI. גם יעלה לאתר. כדאי להתשמש בזה כשאנשים ממש מבקשים לספר את הסיפור. העיקרון הוא הקשבה פעילה וניקח כל רסיס של פעולה שהמטופל עשה ונחזק אותו ואת הכוחות.
אם יש לנו אפשרות לעבודה במרחב פתוח זה נפלא. נגיד לבחור עץ כלשהו שהוא המקום של הדברים הבטוחים. אפשר לתלות עליו את הציורים של המקום בטוח ומשאבים. ובמרחק מזה פח אשפה למשל למקום של הזיכרון הלא טוב.
באיזשהו שלב אפשר לוותר על תפקיד ההובלה כמטפל ולתת למישהו אחר בקבוצה להוביל (הורים למשל בתוך מפגש משפחתי). זה יכול להיות מאוד משמעותי.
אם הטראומה היא מחרידה ממש ממש ממש (למשל מי שעבר אונס והתעללות קשה) אנחנו לא פותחים כרגע כלום ושום דבר. אפילו לא חלק קטן ביותר אם אני לא יודע שיש לי איתה רצף עבודה מתמשך.
כל ההרצאה הזו כולה היא להתערבות מהירה, שאין לנו אפשרויות להמשכיות ואנחנו צריכים כרגע לבוא למשהו ממוקד שיחזק ויחבר למשאבים שהם יוכלו לקחת איתם הלאה לאתגרים שעוד מחכים להם בתהליך ההחלמה.
דגש לגבי ילדים צעירים- כבר מגיל שנתיים אפשר לעבוד. אפשר לקחת אותם על הידיים ממקום למקום למשל. אבל אם אנחנו לא יודעים לעבוד עם ילדים אז לא. אני תמיד יעדיף לעבוד עם המשפחה עם ילדים בגילאים עד 9 פלוס מינוס. בילדים צעירים אני אנגיש את הדברים. הם אוהבים לצייר. אפשר לתת לילד להוביל בשמיניות. הילדים אוהבים את המשחקיות של הטאפינג, הרקיעות ברגליים, הציור. בסוף השמיניות אפשר לשאול- מה אתם רוצים לעשות עכשיו עם רסיסי הזיכרון.? הרבה ירצו לזרוק, לקרוע, לשרוף. מעולה. לאפשר להם.
לשים לב שלוקחים ממש רק חלק נורא נורא קטן מהטראומה. רסיס. אנחנו קודם נרצה לראות בכלל איך זה עובד לנו. אם יהיו לנו עוד מפגשים איתו נוכל להרחיב את זה אבל לא במפגש חד פעמי.
דגש לגבי מכורים נקיים- נמצאים כרגע בסכנת נפילה לשימוש מחדש. צריך להתחבר עכשיו חזרה לחונך, לקבוצה ולמשאבים שלהם.
הנקודה המשמעותית- יש כוח להתרחקות מהזיכרון וכוח לחזרה למשאב. יש לאן לחזור. המשוב הזה הוא משמעותי ביותר.
כל הזמן תתייחסו לגוף- מה התחושה בגוף עכשיו? ועכשיו? ועכשיו? אם המטופל רוצה לעשות תנועה של לגרש משהו אז ניתן לו לגרש את זה בצורה הכי איטית שאפשר ולשים לב מה קורה לו בגוף.
מסיימים מפגש עוד פעם עם משאב. מודל הסנדביץ- שתי פרוסות עבות של משאבים בהתחלה ובסיום. קרן מינץ אומרת לסיום- בואו נמצא סיפור אחר מהחיים שלך שמעיד על כך שיש לך משאבים להתמודד עם קושי. בוא נעשה על זה חיזוק. ננשום על זה ביחד. וזה משהו לצאת איתו. הם מקבלים ממני את תרגיל היסודות מודפס (יש באתר). לשתף בסרטון הגייקובסון. לתת את הציור של המשאב. אם אפשר לתת עוד משהו נעים מהחדר. כל הדברים האלו ביחד והם יוצאים מאיתנו עם משאבים.
